10. השיא של השבוע, לפחות מבחינתי, היה פרק פתיחת העונה השניה של "הצילו", ובראשו הפתיחה המבריקה שלו. אני די בטוח שלא האמנתי באמת שטומי נפצע קשה בתאונה דומה לתאונה בה נפצע פרנקו, ועדיין הצליחו ליצור אצלי גם תחושה של פחד, גם רגע אמיתי של דרמה, וגם רגע של צחוק משחרר כשהתברר שזה אכן היה סיוט נוסף של טומי. ואפרופו צחוק, אני מוכרח לציין שזה היה אחד הפרקים היותר מצחיקים בסדרה הזאת, בעיקר בגלל חברי התחנה החדשה של טומי. איזו סדרה מצוינת.

9. השבוע קיבלנו גם פרק מבריק של "סקרבס", שהראה לנו מה היה קורה אם הסדרה היתה סיטקום קלאסי עם מספר מצלמות וצחוק מוקלט ברקע. פתאום נראה היה שאנחנו צופים בסדרה אחרת לגמרי, שגם היא מצחיקה כפי ש"סקרבס" יודעת להצחיק, אבל ההבדלים בצילום, במראה של הדמויות, ובאווירה, היו עצומים. זה היה יופי של ביצוע לרעיון טוב מלכתחילה.

8. מסע הבחירות לנשיאות ב"הבית הלבן" קיבל השבוע אלמנט נוסף בדמותו של כמעט-אסון רדיואקטיבי בתחומי ארה"ב. הקונפליקטים המוסריים שהוצגו בפרק, יחד עם הקרבות העצמיים של ג'וש עם עצמו והרצון של שני המועמדים מצד אחד לחזק את הריצה שלהם לנשיאות ומצד שני להימנע מכך שזה ייראה כאילו הם רותמים אסון לאומי לצרכיהם הפוליטיים, הפכו את הפרק לחזק, מרתק ומעניין במיוחד. ועדיין קשה להשתחרר מהתחושה שארון סורקין היה עושה את זה קצת יותר טוב.

7. פרק סיום העונה המעולה של דדווד התחיל ונגמר בציר האמיתי של הסדרה הזו: אל סוורנג'ן - האיש הכי בן זונה והכי נפלא בעיירה, שבעונה הזו הוכיח שגם כשהוא שוכב בלי לזוז ולדבר במשך פרק שלם, הנוכחות שלו היא עדיין מרכז הכובד המסתחרר של הסדרה הזו. הגעתו של ג'ורג' הרסט טרפה תוך כמה משפטים ספורים את הקלפים, מותם של וולקוט ו"הסיני של הרסט" העלו חיוכים מלאי סלידה, התדרדרותו הנפשית של א"ב פרנהם עוררה רחמים וקלמיטי-ג'יין בשמלה, מכניסה אגרוף לעובר אורח, העלתה צחוק. אם בפרק הקודם כולם התקבצו להלוויית הבן ההרוג, דווקא בחתונה המדומה הפעם, בין אלמ(נ)ה גארט לאלסוורת', עם כל הריקודים והאורות והמבט היחיד והשתקני מתמיד שהוחלף בין אלמה ובולוק, האווירה הייתה עצובה, מעיקה ועצורה מתמיד. ובדיוק בגלל זה אנחנו אוהבים את דדווד, ומחכים עכשיו לעונה השלישית והאחרונה (גיאחה).



6. עכשיו כשיש דיבורים על זה שערוץ 1 ישדר רק משדרי אקטואליה וחדשות, צריך להגיד מילה טובה על רצועת הרכש המשובחת שלהם בכל יום בשעה 23:00. במוצ"ש "CSI: מיאמי", ביום ראשון "המועדון", ביום שני "CSI: ניו יורק", בשלישי "חוק וסדר מדור מיוחד", ברביעי "על הסף" ובחמישי "לאס וגאס". אבל גולת הכותרת היא כמובן עונה חדשה של "משפחת סימפסון", שמתחילה מחר, יום שני, בשעה שפויה. יש תמורה (מסוימת) בעד האגרה (Mr. Wings).

5. העונה השלישית של "השיר שלנו" מסתמנת בינתיים כאכזבה גדולה אף יותר מקודמתה. קווי העלילה הופכים למשמימים יותר ויותר, רמת המשחק ירודה למדי (והפערים בין שחקניות מקצועיות כמו לאורה ריבלין ואניה בוקשטיין ל"טאלנטיות" שהן הכל חוץ משחקניות כמו רונה לי או מלי לוי זועק לשמים) וחלק מהדמויות סתם מעצבנות ומונעות ממניעים תמוהים. אבל האכזבה הגדולה ביותר היא מעיין הבדיחות והקריצות הפנימיות שהיו חביבות מאוד בעונה הראשונה, הפכו לטרחניות בעונה השניה ובעונה הזו כבר ממש מעצבנות. עד שיש כבר איזו בדיחה פנימית מוצלחת (מיה דגן כאובססיבית על עברה בסדרה, למשל) הם שבים וממחזרים אותה שוב ושוב עד שהצופה כבר מתחרט על כך שמצא אותה משעשעת בפעם הראשונה. אבל מדי פעם יש הבלחות קטנות שנותנות תקווה לעתיד, כמו הפנטזיות של תמרה בנוסח "גבירתי הנאוה", המחווה החביבה ל"נמלטים", והשבוע קיבלנו את לילי גולד, בגילומה של לאורה ריבלין, מחייגת לאיזה אחד, מור משה, שלמד איתה בכיתה ג' כדי לספר לו שיראו אותה בטלוויזיה. הפעם, לא היה שום הסבר טרחני ומיותר של העניין, והרעיון - שהוא מחווה נהדרת לפרק המפורסם של "קרובים קרובים" שבו רואים את ליאורה בטלוויזיה והיא מתקשרת לאותו מור משה מכיתה ג' כדי לספר לו על המאורע - בוצע בצורה עדינה ומרומזת, מה שהפך את הקריצה להרבה יותר מוצלחת ואפקטיבית, ואפילו מצחיקה מאוד. אני רק מתפלל שהם לא ימחזרו גם את הבדיחה הזאת, כי באמת, פעם אחת מספיקה, או כמו שאמרה חנה מרון באותו פרק מפורסם: "נו מור משה!" (איתן גשם).

4. מאז ומתמיד הפגינה "24" את אותה חוקיות: הפרק שאחרי פרק בו נפתר איום טרוריסטי כלשהו, תמיד היה פרק איטי יותר ומעניין פחות. הפרק ששודר אתמול היה פרק כזה. אבל הפרק הזה התאפיין ע"י טריק תסריטאי מאוד מרושל: הניסיון לגרום לנו לחשוב שסגן הנשיא הוא הבוגד. תסריטאים יקרים, יש כזה דבר לנסות יותר מדי. באמת שלא קניתי את זה לרגע (BS).

3. שני ענייני תרגום: אמש ב"האוס" אומר ווילסון להאוס: "אתה סתם ממציא אברים". כנראה שגם המתרגם. כי ממי שמתרגם תוכנית רפואית, לתרגם pancreas (לבלב) ל"טחול" זאת המצאה של איבר חדש לחלוטין (שלמקו GRAS). ב"דדווד" הוחלף המתרגם במהלך העונה, ובשני פרקי סיום העונה קיבלנו מתרגמת חדשה שהעדיפה לתרגם דברים מסוימים בצורה אחרת מקודמה בתפקיד. אז קודם כל, למה בכלל להחליף מתרגם לקראת סוף עונה? ושנית, אם כבר החלפה, אז אני מצפה מהמתרגמת החדשה שתנסה ליצור סוג מסוים של אחידות בתרגום הסדרה, ושתלך לפרקים שכבר תורגמו ותבדוק איך תורגמו דברים בעבר.

2. ושוב קיבלנו הוכחה כמה באנרים זה דבר מטומטם, מציק ומפריע לצפייה בטלוויזיה, כשהבאנרים בסיום "השיר שלנו" התחילו קצת יותר מדקה לפני סיום הפרק של יום ראשון. yes ממשיכה לעשות לעצמה נזק תדמיתי עם העניין הזה, כי זה מעצבן גם כשזה מגיע על הכתוביות עצמן (שבמקרה הזה, אגב, היו מיוחדות, והכילו קטעים חדשים, כאילו היו חלק מאירועי סיום הפרק), אז ודאי כשצמצום המסך לטובת הבאנרים הללו מגיע במהלך הפרק עצמו. ולא, "טעות אנוש" או "תקלה טכנית" הן לא תירוצים קבילים. כשקנינו את המוצר הזה שנקרא yes, לא קנינו אותו יחד עם הבאנרים הללו. והם ממשיכים להיות מיותרים, מרגיזים ומפריעים גם בלי שהם מפריעים לתוכן הפרק עצמו.

1. בישראל 10 שוב מוכיחים שלוח שידורים קבוע ומסודר הוא משהו שהם לא צריכים, והקדימו פעמיים את שידור הפרק של "בנות גילמור" בשבת האחרונה. פעם אחת מ-17:10 ל-16:40 (אבל העדכון הזה עוד לפחות יצא בזמן). בנוגע לעדכון השני, ל-16:32, אני די בטוח שצופים רבים פספסו את שעת הפתיחה של פרק, שכזכור, משודר לראשונה בטלוויזיה בארץ. בושה.


בשולי הממיר
שני פליטי "אוז" ששנאו זה את זה, הופיעו השבוע בשתי סדרות טלוויזיה, האחת ששודרה ב-HOT והשנייה ב-yes, במעין סוג של הפרדת כוחות. שילינגר, שמככב בימים אלה גם ב"חוק וסדר מדור מיוחד" קפץ לבקר במשרד הסגלגל של "הבית הלבן", ואילו יריבו המושבע ביצ'ר, בא ל"הצילו" כדי להחליף את טומי.



שני פליטי "אמריקן איידול" קפצו לשתי סדרות שונות המשודרות ב-yes. בפרק המיוחד של "סקרבס" ביקר קליי אייקן, הסגן ב"אמריקן איידול 2", וב"משפחה בהפרעה" התארח וויליאם האנג (וחברי להקת hang jury המשועשעים). עוד התארח בפרק (הנפלא, כרגיל) ג'אדג' ריינהולד.

ב"האוס" התארח טום וריקה (ג'ק פריור ב"חלום אמריקאי") כאביה של הדוגמנית בת ה-15, אלכס (השחקנית קמרון ריצ'רדסון, פולה ב"פוינט פלזנט" שהסתיימה בשבוע שעבר).

אמא של ג'וי ב"קוראים לי ארל" היא השחקנית ברט באטלר, לשעבר גרייס מ"גרייס על הכוונת".