כמה הארות לגבי המונדיאל / המתמיד / 02/07/2006
זה המונדיאל ה-18 במספר מאז הראשון ב-1930 (שניים לא התקיימו בגלל מלחה"ע השנייה - 42 ו-46). מתוך 17 הגביעים שחולקו עד עתה, 4 מעצמות הכדורגל לקחו במשותף 13 מתוכם. ברזיל, איטליה, גרמניה, ארגנטינה. אפשר לצרף גם את צרפת למועדון למרות שזכתה רק פעם אחת, 98, על אדמתה, כמו אנגליה 66, ואורגוואי 30 (ופעם נוספת בטרגדיה של המרקאנה 1950). אבל בניגוד לשתי האחרונות, צרפת מגיעה לשלבים הגבוהים כמעט בכל מונדיאל מאז חודשו המשחקים, ולכן זכאית להימנות על הצמרת העולמית. האנגלים, כהרגלם מאז השוד הגדול של השער-שלא-היה מטעם ג`ף הרסט בגמר מול גרמניה, משוכנעים עמוקות שיש להם כדורגל באי. בקונטיננט שמעבר לתעלה, כמו בשאר העולם, מביטים בבוז על החוליגאנים השיכורים והאלימים שמושא הערצתם הוא ערס חמום מוח ונפוח מבירה כדוגמת ווין רוני.
אין צורך להתפעל מההצלחות היחסיות בשנים האחרונות של קבוצות אנגליות בגביעי אירופה. לא מדובר כבר בקבוצות אנגליות מובהקות, דוגמת לידס וליברפול של שנות השבעים והשמונים במאה שחלפה, אלא בקבוצות מאנגליה המורכבות משחקנים לא-בריטים ברובם (ארסנל, צ`לסי). לגיון זרים. לעומתם, הליגה האיטלקית (והגרמנית) נשענת בעיקר על קאדר שחקנים מקומיים בחיזוק טאלנטים עולמיים.
הליגה האיטלקית היא החזקה, העשירה והמקצוענית ביותר בתבל. כך כבר יותר מ-80 שנה. כדורגלני ארץ המגף הניפו גביעים וחגגו זכיות במפעלים אירופאים יותר מכל נציגי יתר המדינות ביחד. יובנטוס, פ.צ. מילאן ואינטר מילאנו, קבוצות הפאר מהצפון התעשייתי העשיר (וב-2 העשורים האחרונים גם רומא) שולטים בכדורגל היבשתי. עניין של מסורת, יכולת, ובעיקר תרבות.
עבור האיטלקי/ה המצוי/ה כדורגל אינו בבחינת אופציה לבילוי בסופשבוע אלא חלק אינטגרלי מההוויה הקיומית. האוהד האיטלקי בא למגרש כדי להשתתף בחוויה ספורטיבית-תרבותית. הוא/היא בקיאים לא רק בחוקי המשחק, שזה אלמנטרי, אלא מבינים לעומקם את האיסטרטגיות והטקטיקות השונות, את צורת האירגון הפנימית בדרך הצבת המערכים על הדשא, את נקודות העוצמה והחולשה של הקבוצות המשחקות, ואת יופיים של מהלכים מושלמים מבחינת הביצוע. גם אם מדובר בשמירה על הכדור במרכז המגרש או בחיפוי וכיסוי הדדי בהגנה רחוק משער היריבה.
מי שראה (ובעיקר שמע) את קהל האוהדים האיטלקים במשחק האחרון בשלב הבתים מול צ`כיה, בוודאי הבחין בסימביוזה הפלאית בינם לבין השחקנים בכחול. 40 אלף ביציעים מתואמים לגמרי עם ה-11 על המשטח הירוק. לשני הכיוונים. כל תנועה, כל מהלך, מקבלים מייד משוב קולני ותומך מצד הצופים באיצטדיון. ומאידך, באופן לכאורה ספונטאני אך מאורגן מלכתחילה, הקהל מכוון את הנבחרת בעזרת קריאות ידועות, מחיאות כפיים קצובות, שריקות ותקיעות בזמבורות, ושירה אדירה המעבירה מסרים שונים לשחקנים בהתאם להתפתחות המשחק. כאן זה לא הפריחיאדה האנגלית עם "טה טה, טה טה טה, טה טה טה טה - אינגלנד!", וארבע פעמים בכל מחצית ההימנון "גוד סייב דא קווין". פה הקהל משוחח עם שחקניו, וכולם, כולל המאמן, מקשיבים למה שיש לאוהדים להגיד.
אני מהמר ומקווה מאוד שאיטליה תזכה במונדיאל הזה. מגיע להם. החל מהשוער הטוב בעולם, עבור דרך קנבארו המופלא ונסטה -צמד הבלמים שאין כדוגמתם, זמברוטה המגן והקיצוני סופה, קאמורנזי ובעיקר פירלי בקישור היצירתי, וטוטי האגדי בשפיץ יחד עם לוקה טוני. קלאסה של כדורגל.
פורצה איטליה! פורצה סקוואדרה אזורי!
ובכל מקרה, בראבי!
