אתחיל בווידוי אישי: איני סובלת את טינקרבל. הפרצוף שלה עושה לי רע, הקול שלה עושה לי רע, ההתחנחנויות המזויפות שלה עושות לי רע, בקיצור, היא עושה לי רע. יחד עם זאת ואף על פי כן, מאוד רציתי לצפות בסדרה החדשה בכיכובה של הפיה, הפליטה מחיפה.

תוכנית על חבר`ה בשנות השבעים, או לחילופין, כאלה שחושבים שהם בשנות השבעים, יכולה להיות רעיון נחמד מאוד, מה גם שאני בעד סדרות עבריות.

יום ראשון בערב, "לחיי האהבה" בדיוק נגמרה והטלוויזיה בבית הוריי נשארת על ערוץ 3. פרסומת קטנה פה ושם, והנה זה מתחיל. "וואו", אני מתרשמת ביני לבין עצמי מהפתיח של הסדרה. לא שהוא כזה מרשים, אבל הוא מושקע וויזואלית, אם לוקחים בחשבון את הפתיחים שבדרך כלל נעשים בארץ. ניכר שהשקיעו.

התחלתי כבר להתרשם. אם הם משקיעים אפילו בפתיח, וככה כמו שצריך, עם סגנון וצבעים ופונטים של הסבנטיז, סימן שזה הולך להיות מוצלח.

אמרתי מוצלח? אז זהו, שלא.

ההשקעה, מסתבר, מגיעה בדיוק עד הפתיח, ושם היא נגמרת.





"בקצב הקצב", בדיוק כמו השם ה - תודו על האמת - אינפנטילי שלה, היא סדרה הזויה, מוזרה ולא מחוברת לעצמה. עכשיו לי, כשלעצמי, אין בעיה עם דברים הזויים. את "הפוך" מאוד אהבתי, כולל הקטעים המוזרים בהם אבי מוצא את עצמו מתאבד מבניין, ואז שב וחוזר להטריד את מנוחתו של אלי בעולם החיים, או יששכר ששוחה להודו. הזוי, הזוי, אבל עם איזשהו חיבור לעצמך. ב"בקצב הקצב" זה לא קיים. הדיאלוגים, אם בכלל ניתן לקרוא לזה כך, מטופשים לחלוטין. לא מטופשים סטייל "לגעת באושר" או "לחיי האהבה" שהוזכרה כאן קודם. כשאני אומרת "מטופשים", אני מתכוונת לשיח חירשים, משהו כמו המערכון ההוא של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי (אם איני טועה). צד אחד מנהל עם עצמו שיחה, והצד השני עונה לו על דברים אחרים לגמרי.

אודה ואתוודה על עוד משהו: ראיתי רק פרק אחד. בדרך כלל, אני שונאת לעשות דבר כזה, לשפוט על סמך פרק אחד, אבל לדאבוני הרב, גם הפרק האחד הזה, כמעט עלה לי בבריאות.

בפרק שראיתי, טינקרבל, המכונה מונה פעמונה, מחליטה ללכת לאיזה כנס של גורו הודי, הבאבא שאנטי. היא סוחבת איתה את אחד מידידיה, אשר הבאבא נגלה אליו בחלום. מסר "נסתר" שניסו להעביר באמצעות זה, הוא שגורואים רק מחפשים כסף. אבל למה, אני שואלת אתכם, אחרי שהצליח לשכנע אותם לבוא להרצאה ולשמוע את מה שהם כבר יודעים, אך לשלם בדרך מאה דולר כניסה, נעלם הבאבא כלא היה? בלי לקחת את הכסף, זאת אומרת...





במקביל מחליט אחד מהדמויות האחרות ללכת לשירותים בקניון. הוא פותח את הדלת, ויוצא למדבר. נראה לכם שהסבירו במה מדובר? לא, כולה יצא למדבר, וזהו, לא דיברו על זה יותר.

הבחור הרביעי רואה בחורה ברחוב, הם מחליפים מבטים, אבל הוא לא יוזם כלום. בבית, הוא מנהל איתה שיחות דמיוניות. נחמד, יש מסר! אחד ויחיד, אבל מסר! אלא מה, בסוף הפרק, החבר שלו פוגש את אותה בחורה, הם מדברים, ופתאום הם יוצאים. הבעיה היא, שהגיבור שלנו לא למד את מוסר ההשכל, כי הוא בכלל לא מודע לזה!

עוד נקודה מעצבנת היתה הצילום. כל עוד היתה חצובה תחת רגלי הצלם, הצילום יציב ואיתן. אבל עם הקלוז אפ הפיצפון הראשון, חוטפת המצלמה פרקינסון. לא מקצועי ולא לעניין.

לסיכום, לדעתי, הבעיה הכי גדולה של הסדרה, היא היעדר קו עלילתי. אפשר לרדת מכאן ועד הודעה חדשה על הטקסטים, הלוק, המשחק והנושא של סדרות כמו "שחר", "שמש" ו"רמת אביב גימל", אבל להם, בסופו של דבר, לפחות יש עלילה.





בקצב הקצב, ימי ראשון, 20:55, ערוץ 3 בכבלים.