פיירפליי והיבשת השחורה
או: בין אינטרס ואידיאולוגיה. קצת על עצמאות, קוליניאליזם, מעילים חומים, אימפריות מרושעות וקניבליזם
מאת: עידו f. כהן
פורסם: 15-06-2006
64 תגובות
בסדרה הוצגו שני צדדים מאוד ברורים למאבק - הברית מול המעילים החומים. הברית אחזה באידיאולוגיה של אכיפת משטרה על כל הפלנטות במטרה להשליט סדר ולמנוע אי שיווין בין אזרחים. המעילים החומים רצו בעצמאות וסירבו לקבל את מרותם של אחרים. שני הצדדים למאבק הנ"ל הציגו את האידיאולוגיות שלהם בתור הסיבה לשמה יצאו למלחמה, אך האם זאת האמת מאחורי האינטרסים שלהם?
בחיפושיי אחר דמיון בין ההיסטוריה של העולם וההיסטוריה של הוורס, הגעתי לנקודה בהיסטוריה שמציגה מאבק דומה לזה שהוצג בין הברית והמעילים החומים בסדרה. עד המאה העשרים נהנו מספר מצומצם של מעצמות אירופאיות משליטה על מושבות קולוניות באפריקה. בלגיה, צרפת, גרמניה, איטליה ובריטניה אחזו כל אחת בנתח מן היבשת השחורה, וכל מדינה דאגה לנצל את מיטב משאבי המושבה שלה. יהלומים, זהב, נפט, עץ, וכמובן - כוח אדם בשפע. כל אלו היו בידו של האדם הלבן והנאור.
בעוד שמדינות כמו צרפת וגרמניה שלטו ביד רמה בתושבי השטחים הכבושים שלהם, בריטניה היתה מפורסמת ביחסי גומלין מאוד תומכים במושבות שלהן. בכל מושבה בריטית חלה עלייה מרשימה ברמת התשתיות המקומיות, איכות החיים גדלה והביטחון כללי אף הוא התעצם. אפריקאים שחיו בחסות הבריטים נהנו מחופש תנועה ברחבי האימפריה הבריטית (עליה "השמש מעולם לא שקעה"), והיו יכולים לזכות בתעסוקה ובחינוך. הבריטים דבקו בשיטות מיסיונריות במושבות והטיבו להוביל את תושבי המקום להתנצרות וללימודי אנגלית, למען שיפור איכות החיים שלהם.
לאחר מלחמת העולם השנייה המאזן העולמי השתנה. המלחמה הותירה את הממלכה הבריטית פצועה ואת אירופה שסועה, ואותם קרעים זלגו גם לקולוניות. בשנות הארבעים והחמישים החלה השליטה במושבות הקולוניות להתפורר, רעיונות חדשים על עצמאות ומרחב מחיה זרמו מאירופה דרך הים התיכון אל מדינות אפריקה. ראשונים לדרוש עצמאות היו מדינות המזרח התיכון (ביניהן ארצנו הקטנטונת), ומשם הזרם המשיך ללב היבשת.
בשנת 1952 אותו זרם של חשיבה הגיע גם לקניה, קולוניה בריטית ותיקה. ברחבי המדינה החלו מוסדות ממשלתיים ולבנים לספוג מהלומות טרור כבדות. מקור התקפות אלו היה במחתרת המאו מאו, בראשותו של ג'ומו קניאתה (שעל שמו קרוי נמה"ת הלאומי של קניה בניירובי), שפעלה לשחרור קניה מהשליטים הבריטים ומתן עצמאות למדינה. המפלגה פעלה באמצעות פעולות טרור נוראיות שלא הבדילו בין שחורים ולבנים, הם פלשו ושרפו חוות של בעלי אדמה לבנים ואף לחמו נגד המשטרה של קניה ששיתפה פעולה עם הבריטים. בשיא פעילותם, התבדלו חברי מחתרת מאו מאו משאר השחורים על-ידי טקסים פגאנים שכללו בין השאר אורגיות, יחסי מין עם חיות וקניבליזם.
בשנת 1960 עזבו הבריטים את קניה, והמדינה זכתה לעצמאות. ג'ומו קניאתה היה לנשיא הראשון של המדינה ונשאר בתפקיד עד ליום מותו בשנת 1978. ג'ומו היה מנהיג מצוין והוא הוביל את קניה לשגשוג כלכלי על פני שכנותיה האפריקאית. לאחר מותו עלה דניאל הרפ מוי לשלטון ודרדר את קניה מבחינה כלכלית. כיום המדינה מונהגת ע"י אמיליו מוואיק מוי, נשיאה השלישי של קניה ומנהיג המפלגה הליברלית של קניה, שבאופן אירוני התחנך מרבית חייו באנגליה. סוג של סגירת מעגל.
האם גירוש האדם הלבן, ושחרור קניה מרודנות המערב היה צעד חכם? קחו לדוגמא שכנה נוספת ביבשת, דרום אפריקה. כשהמהפכה השחורה נגד האפרטהייד הגיעה לקיצה והשחורים זכו בזכויות שלהם הם לא גירשו את האדם הלבן. למעשה, הממשלה של דרום אפריקה כוללת לא מעט אנשים לבנים, וישנו שיווין זכויות בין כל הצבעים. המדינה אפילו לא מכירה בממלכה הבריטית כשליטה המוחלטת שלה (בדומה לאוסטרליה, קנדה וניו זילנד). המדינה הכי עשירה בלב היבשת האפריקאית היא דרום אפריקה, שהיא גם המדינה היחידה שלא גירשה את הלבנים מהמדינה בעת שחרורה. אז למה באמת מחתרת המאו מאו פעלה נגד הבריטים? התשובה של אנשי המחתרת דומה לתשובתם של אנשי המעילים החומים - They Meddled.
חברי המחתרת האמינו שכל התשתית שהבריטים הציעו - הכבישים, החשמל והפרנסה - היא חסרת חשיבות מכיוון שהבריטים ניסו לעצב את האוכלוסייה בהתאם לאופן בו הם ראו לנכון. הפעולות שנראו מיסיונריות בעיני הבריטים נראו זוועתיות בעיני הקנייתים הללו, הרעיון של האמונה בצלב והדיבור באנגלית היה לא אנושי בשביל אנשים שהשתתפו ביחסי מין עם בעלי חיים ואכלו בני אדם. אירוניה במיטבה.
אבל זאת היתה רק הטענה של חברי המחתרת. שנים אחרי תום ההפיכה ושחרור קניה התברר שרוב חברי המחתרת היו אנשים שפשוט רצו יותר השפעה על הנעשה בתחום המדינה. התברר כי לא אידיאולוגיה צדקנית הובילה את המאבק לעצמאות כי אם חמדנות ואף גזענות נגד הלבנים.
Mal: The wheel never stops turning, Badger.
Badger: Only matters to the people on the rim.
השאלה שעולה אם כן, היא - מה היה האינטרס של אלו שחיו בפלנטות הרחוקות של פיירפליי? האם אמונה בעצמאות היא זו שהובילה את המעילים החומים או שמא היה מדובר במרדף אחרי כוח? ניתן לשים לב שבעולמות בהן הברית לא שולטת ביד רמה, מי שתופס את מקומה הוא לא יותר מרודן זוטר. פיישנס שהיתה ראש-עיריית Whitehall (בפיילוט) היתה כזו, כמוה גם ראנס ברג'נס (מהפרק "לב זהב"). אז האם ניתן להניח שמה שמוביל את האדם הוא אינטרס פשוט ולא איזו מטרה נעלה? ומי כן מאמין באידיאולוגיה? את התשובה לשאלה הזו אפשר למצוא דווקא בצד השני - בברית.
דמות שהאמינה מאוד באידיאולוגיה היא האופרטיב, קצין המבצעים שמונה מטעם הפרלמנט של הברית ורדף אחרי ריבר. הוא היה חדור אמונה, הוא האמין בכל ליבו בצדקתם של מנהיגי הברית, הוא אפילו לא התעניין בסיבות בגללן הוא צריך להרוג את ריבר, או בניסוח שלו:
"Secrets are not my concern, Keeping them is".
הוא לא מטיל פקפוק בממונים עליו, כי כך הוא למד כל חייו, הוא גדל על ברכיי האידיאולוגיה ואף זכה לראות את פירותיה. הוא גדל בעולמות המרכזיים וחי בסביבה מאוד מתקדמת שלא איפשרה לו לראות את הרוע שכביכול טמון באלו שמנהלים את העולם שלו. הוא מאמין בהצלחתה של השיטה וכמו המיסיונרים הבריטים גם הוא מאמין שאם כל תושבי קניה יהיו נוצרים מצבם יהיה טוב יותר. הוא מאמין כל כך באידיאולוגיה זו עד שהוא מוכן אפילו להרוג למענה.
The Operative: This is a good death. We're making a better world, all of them, better worlds
אז מה ההבדל בין הראייה של האופרטיב באידיאולוגיה וזו של המעילים החומים? האופרטיב פשוט לא מכיר את האלטרנטיבה כדרך חיים. מל, המעילים החומים, וחברי מחתרת מאו מאו חיו בעבר את חייהם, הם מכירים את העולם שהיה קיים לפני שהברית/טים החליטו שהם יכולים לשפר אותו. הוא, שלא כמו האופרטיב, לא מאמין באידיאולוגיה שמשפרת את האדם. העצמאות אותה הוא מחפש היא לא העצמאות להיות אדם טוב יותר, אלא להיות אדם שמותר לו לטעות.
בימינו, חצי מהישראלים מסננים לעצמם ש"כמה טוב היה לו היינו המדינה ה-51 של ארה"ב", או "לו הבריטים לא היו עוזבים מעולם", כי אז איכות החיים שלנו היתה טובה יותר. אין ספק, הבריטים באמת שיפרו את איכות החיים בישראל בשנות המנדט. בנו רכבות, תחנות חשמל, פיתחו שוק עולמי ונתנו לכסף ולתרבות לזרום לישראל. אז למה נלחמו האבות והאימהות שלנו לעצמאות? כי אנחנו רוצים להיות בעלי הזכות לעמוד על החלטותינו או כי קומץ מאיתנו רוצה לעשוק אותנו במקום הבריטים? תלוי את מי שואלים, את האליטות השולטות במדינה או את האיש הקטן ברחוב, הכל תלוי בזווית הראייה ובמי שמכיר את האלטרנטיבה.
הבריטים לא היו אימפריה מרושעת, מחתרת המאו מאו לא היו אבירים על סוס לבן, והקרב שלהם על העצמאות לא עלה לבריטים הרבה מעבר לכמה אבידות של חיילים. אז מי ניצח שם בקרב, האידיאולוגיה או החמדנות של הטבע האנושי?
וורן אליס, כותב יוצר, וחבר טוב של ג'וס ווידון, יצר בעברו קומיקס שנקרא "Ministry Of Space". הסיפור בקומיקס הציג מציאות אלטרנטיבית בה הבריטים היו המנצחים הגדולים של מלחמת העולם השנייה ואלו שזכו במיטב הפירות מתוצאות המלחמה. הציר העיקרי של הסיפור מציג את התפתחות תוכנית החלל הבריטית על פני החצי השני של המאה העשרים, ועל רקע התפתחות החברה הבריטית באותן שנים. על-פי אותו סיפור, הקולוניאליזם מעולם לא נמוג מהעולם, למעשה הוא השתרש ברמה כזו שאפילו הירח נחשב לקולוניה לאומית בריטית. המסר של הסיפור של אליס הוא, שברגע שמחנכים את האדם בדרך שכביכול מבטלת זכויות חברתיות בסיסיות שנראות מאוד לגיטימיות לנו, עצם המחשבה על אותן זכויות נראה לו מגוחך. כך בריטניה הופכת לאימפריה עם מושבות בארץ ובחלל והאימפריאליזם בעולם חוגג בצורה עיוורת.
והמנצח? אין מנצחים, יש רק מציאות שאנשים לומדים לראות ובסופו של דבר להכיר בה. וזהו הדבר שיוצר את הבידול בין מזרח ומערב, בין אזרחי ברמינגהם וניירובי. אין אמת מוחלטת היום, יש רק זווית ראייה. באיזה צד אתם?