לורה ואני
\"טווין פיקס\" היא הסדרה שלי. כשהיא שודרה לראשונה ראיתי אותה לבד. החזקתי באוצר שאיש לא הכיר. הסדרה של חיי, כתבה תשיעית
מאת: חזי
פורסם: 10-06-2006
96 תגובות
The nightingale
It said to me
There is a love
Meant for me
The nightingale
It flew to me
And told me
That it found my love
('מילים: דייוויד לינץ)
חלק מהסיבות שבגללן אני מחשיב את "טווין פיקס" כסדרה משמעותית כל כך בשבילי לא קשורות בסדרה עצמה. אני מציין את זה, כי כשביקשתי להכין כתבה על הסדרה הרגשתי קצת "אשם", מכיוון שלא יכולתי להגיד לעצמי ש"טווין פיקס" שינתה את חיי ואפילו לא שהיא הסדרה האהובה ביותר עליי, ובכל זאת כאשר אני רוצה לציין לעצמי מהי הסדרה של חיי, אין לי שום ספק שזו "טווין פיקס".
את "טווין פיקס" אהבתי לפני שראיתי אותה. החיבור ל"טווין פיקס" נוצר בגלל שני אנשים - דיוויד לינץ' ומיכל ניב. דיוויד לינץ' זה ברור - הוא יצר את הסדרה יחד עם מרק פרוסט, דבר שבצפייה הראשונה בסדרה, ב-1991 (אולי 1992? תאריכים תמיד היו הצד החלש שלי), לא הייתי מודע לו. מבחינתי הסדרה היתה של דיוויד לינץ'.
אחד הסרטים האהובים עלי ביותר באותה תקופה היה "קטיפה כחולה" של לינץ'. תמיד אהבתי סרטי אימה, סרטים פנטסטיים, סרטים וסיפורים שיש בהם קסם, מסתורין, ששואבים אותי לעולם אחר, שאני יכול להמשיך ולחשוב עליהם אחרי שראיתי אותם, ושברמה מסוימת אי אפשר להבין אותם עד הסוף, כשם שאי אפשר להבין חלום עד הסוף.
ב"קטיפה כחולה" היה הקסם הזה. קסם אלים, מעו?ות, רצחני - אבל עדיין קסם. "טווין פיקס" הבטיחה את הקסם הזה, ולכן כל כך חיכיתי לראות אותה, ולכן היא הסדרה הראשונה שהרגשתי "מחויב" לראות אותה, שעצם הצפייה בה היתה משמעותית, שאפילו היום בו היא שודרה (יום חמישי) היה משמעותי. "טווין פיקס" היתה סדרה בשבילי.
God I love this music. Isn't it too dreamy?
החיבור שלי למיכל ניב לא קשור ישירות לפרויקט הזה, אבל חשוב לי לכתוב כמה מילים, שבאיזשהו אופן יהיו לזכרה. בימי שבת היתה משודרת באותה תקופה תוכנית של מיכל ניב בגלי צה"ל. אות הפתיחה של התוכנית היה נעימת הנושא של "טווין פיקס". כך בעצם שמעתי לראשונה על הסדרה. כשאני רואה את הסדרה עכשיו, או שומע את הפסקול (המצוין!) שלה, החיבור הוא לא רק לסדרה עצמה, החיבור הוא גם לתוכנית הזאת של מיכל ניב שבזכותה הכרתי חלק מהאומנים שאני אוהב עד היום. אני מתגעגע, כמובן, גם לסדרה עצמה, אבל גם לתקופה הזאת בה הייתי מחכה לתוכנית ברדיו, או לסדרה בטלוויזיה, מכיוון שהאפשרות לראות דברים חדשים ולשמוע דברים חדשים היתה פחות נגישה מהיום.
את המוזיקה לסדרה הלחין אנג'לו בדלמנטי, שכתב גם חלק מהמוזיקה ל"קטיפה כחולה". המוזיקה לא סתם נמצאת שם ברקע הדברים, אלא היא חלק מה"חומר" שמרכיב את העולם של טווין פיקס. הדמויות שומעות את המוזיקה הזאת ומתייחסות אליה. למשל: אודרי הורן רוקדת לצלילי המוזיקה, ג'ולי קרוז (זמרת שלינץ' מפיק את האלבומים שלה) מופיעה בשירים שכתב לינץ' לסדרה. המוזיקה לא באה מבחוץ, היא חלק מהעולם.
מה שיפה בעיני הוא, שלמרות שהסדרה נוגעת בהתמודדות עם רוע ועם אכזריות, המוזיקה היא רכה מאוד, והמילים על גבול הקיטש. התמה החוזרת היא "?are we falling in love", וגם כאשר המילים עצמן לא מושרות, אפשר לשמוע את זה שוב ושוב - "?are we falling in love".
Jai une âme solitaire
"טווין פיקס" היא הסדרה שלי פשוטו כמשמעו. כשהיא שודרה לראשונה ראיתי אותה לבד. "טווין פיקס" לא היתה סדרה ליודעי דבר בלבד, להפך - כתבו עליה בעיתון, כתבו על כך שהיא גאונית ופורצת דרך, היללו את לינץ' והיללו את הסדרה, ובכל זאת תקופה ארוכה לא הכרתי אף אחד שראה אותה. "טווין פיקס" לא היתה הסדרה היחידה שראיתי לבד מאז, אבל רק במקרה שלה החוויה היתה חזקה כל כך - אני החזקתי באוצר שאף אחד אחר לא הכיר בערך שלו, משהו שהיה רק שלי.
She's filled with secrets. Where we're from the birds sing a pretty song and there's always music in the air
לטווין פיקס היו שתי עונות. עונה ראשונה קצרה (פרק פיילוט כפול ועוד שבעה פרקים), ועונה שנייה ארוכה יותר (23 פרקים). העונה הראשונה וחלק גדול מהעונה השנייה עסקו בתעלומת רציחתה של לורה פלמר, נערה אהובה ומקובלת בעיירה. הסדרה נפתחת במציאת הגופה שלה, וחקירת הרצח מגלה את הסודות שלה, את הפנים האחרות, האפלות שלה, ואת הפנים האחרות, האפלות של טווין פיקס. על "טווין פיקס" אמרו שהיא "הסדרה שחשפה את הפנים האמיתיות של אמריקה". אין ספק שיש בסדרה ניפוץ התדמית של העיירה האמריקאית הקטנה והשלווה, שבה כולם מכירים את כולם, שבה "הכל זרם לאט / השמש לא מיהר / אנשים אמרו שלום / חבר היה חבר", אבל לטעמי, החלק הזה הוא רק שכבה אחת של העניין, ולא מה שמושך אותי, באופן אישי, לסדרה הזאת. מבחינתי, העניין הוא לא החשיפה של לורה פלמר כדמות אפלה ואחרת מהדמות שיכולה להצטייר מהפרסים שלה, מהפעילות ההתנדבותית שלה, מהעובדה שהיתה מלכת המחזור, העניין הוא לא לבוא ולנפץ את החלום האמריקאי, העניין הוא להיכנס אל הסיפור, להיכנס אל הדמות של לורה פלמר, אל הסודות של לורה פלמר. העולם של לורה ושל טווין פיקס הוא עולם אפל, מטריד, אבל יש בו גם יופי, ואהבה, וחמלה, ותמימות.
Pete: And how do you take your coffee, Agent Cooper?
Cooper: Black as midnight on a moonless night.
Pete: Pret-ty black
"טווין פיקס" היא לא רק הסיפור של לורה פלמר ושל האנשים בעיירה, היא גם הסיפור של דייל קופר, סוכן ה-FBI שמגיע לחקור את הרצח של לורה פלמר ומתאהב בעיירה. מדובר בדמות מופלאה. קופר מסתכל על העולם כמו ילד קטן בדרכו לעוד מסע הרפתקאות נהדר, וחווה בהנאה כל כוס קפה שהוא שותה (ובלי עין הרע יש הרבה) וכל פאי דובדבנים שהוא אוכל. הוא משתמש בשיטות חקירה מקובלות, אך גם מקובלות פחות, ופועל על סמך חזיונות וחלומות. דייל קופר חושב שטווין פיקס היא גן עדן. הוא לא עיוור לצדדים האפלים שבה, הוא אפילו חושף את חלקם, אבל גן עדן הוא "מקום גדול ומסתורי", הוא לאו דווקא מקום שכולו רק אור ורק טוב, ומישהו כמו דייל קופר - שיש בו תום, אבל לא תמימות - יכול לראות ולהבין את זה.
ב"טווין פיקס" יש כמה מהרגעים המופלאים ביותר שראיתי בטלוויזיה - בין השאר, החלום של קופר בפרק השני של העונה הראשונה, הפתיחה של העונה השנייה, הפרק האחרון של הסדרה ובמיוחד הסיום שלה, שלא משנה כמה פעמים אראה אותו - הוא תמיד ימשיך לזעזע אותי. אבל סצינה אחת מעבירה בעיני במיוחד את הקסם של הסדרה הזאת: האחים הורן (אני חושב שהמילה הטובה ביותר לאפיין אותם היא "חלאות") נזכרים ברגע מילדותם, שבו נערה בשם לואיז דומבראוסקי רקדה על השטיח עם פנס, וקטע הריקוד הזה עם המוזיקה שמלווה אותו מצליח לתפוס איזה רגע בחיים שהיה ואיננו עוד, מצליח להעביר את הדבר שאני יכול להמשיך ולכתוב עליו אבל לא באמת יכול לתפוס אותו - את הקסם.
Through the darkness of future past,
the magician longs to see.
One chants out between two worlds...
fire... walk with me...
חזרה אל הפרויקט