אני מניחה שאיש ממי שצפה באיזשהו פרק ב"האוס", לא יחשוד לרגע שד"ר גרגורי האוס הוא אדם שמצא את השקט הנפשי שלו, או את מה שהיינו יכולים לכנות איזון פנימי. הסדרה שנושאת את שמו לעומת זאת, היא דווקא סדרה שבהחלט מצאה את האיזון הפנימי שלה.

במזרח אומרים שיש איזון כאשר המידה שבה נמצא מרכיב היין במשהו, שווה למידה שבו קיים בו מרכיב היאנג, כאשר מרכיבי היין והיאנג הם ניגודים המשלימים זה את זה ונובעים זה מזה ומקיימים ביניהם יחסי גומלין מסוימים. במערב לא ממש מדברים במונחים האלה, וגם כנראה לא ממש מבינים עד הסוף את כוונת הדברים הללו, וגם אני לא שונה בכך מרוב אנשי המערב, ובכל זאת מצאתי שיש ב"האוס" המון הקפדה על האיזון, שנוצר דווקא מקוטביות מסוימת, ואני מוצאת את זה מאוד מעניין.

תמיד כשמדברים על ההבדלים בין הרפואה המזרחית למערבית, מדברים על כך שהרפואה המזרחית מסתכלת על האדם כמכלול, וכאשר הוא מרגיש לא טוב, האבחון מחפש לדעת את מקור חוסר האיזון של האדם, בעוד שברפואה המערבית כל רופא מתמחה בתחומו, ויודע כיצד לאבחן ולטפל בבעיות הרפואיות של תחום ההתמחות שלו. והנה ב"האוס", שהיא סדרה שמתעסקת ברפואה המערבית, ובכלי הטיפול המערביים, יש דווקא הסתכלות שתואמת את דרך ההסתכלות של רפואת המזרח במידה מסוימת: האוס מקבץ סביבו מומחים מתחומים שונים על מנת שהאבחון והטיפול לא יתמקדו בסימפטומים בלבד, והבירור של לב הבעיה תמיד תלוי במכלול של האדם, כשאין לדעת איזה פריט מידע יתברר כרלוונטי וחשוב לפתרון. וכך נוצר לו בסדרה סוג של איזון בין מזרח למערב.

אבל ישנם עוד ניגודים משלימים שמעניין לבדוק את ההשתקפות שלהם בסדרה. הבה נתייחס לכמה דוגמאות בולטות:

ד"ר וילסון: אני לפחות מנסה.
ד"ר גרגורי האוס: אז כל עוד אתה מנסה להיות טוב, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.
ד"ר וילסון: וכל עוד אתה לא מנסה, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה.
ד"ר גרגורי האוס: אם כך, אז ביחד אנחנו יכולים לעשות הכל, אנחנו יכולים לשלוט בעולם!



על מוגבלות ופריצת גבול
כולנו שמענו מן הסתם על הביטוי "Thinking outside the box". מה ששמתי לב אליו רק לאחרונה הוא שצריך כמובן שתהיה "קופסא" על מנת שאפשר יהיה לחשוב מחוצה לה. או במילים אחרות: צריך שיהיה גבול כדי לפרוץ אותו. על הרבה סדרות נאמר בזמנן שהן היו חדשניות ופורצות גבולות, העניין הוא שהגבול שעליו מדובר בדרך כלל הוא גבול שנמצא בעולם הטלוויזיוני שמחוץ לסדרה עצמה (מה שיכול להביא לכך שלא פעם אלמנט החדשנות שלה מאבד את ערכו בחלוף השנים, ורק אז אפשר להתחיל לבדוק מה היה בסדרה חוץ מזה). לעומת זאת, "האוס" היא סדרה שבחרה להציב את הגבולות שלה בתוך הסדרה באופן די ברור ודווקא כך לבדוק כל הזמן איך אפשר לצאת מתוך הגבול הזה.

בראיון עם לורנס קופלאו, אחד מכותבי הסדרה, הוא מדבר על המגבלה הנעוצה בכך שהתעלומות שעומדות במרכזו של כל פרק הן תעלומות רפואיות דווקא, ואי אפשר ללכת לכל מקום כיוון שהגוף פועל בצורה מסוימת:

"קשה לכתוב את התעלומות. בתוכניות שוטרים, אתה יכול ללכת לאן שאתה רוצה. אתה יודע, "החבר'ה הרעים נמצאים ברציף" ותוך רגע השוטרים כבר שם, אבל אנחנו מוגבלים מבחינה רפואית. יש לנו שלושה יועצים רפואיים בסדרה, ואנחנו כותבים משהו ואומרים לנו 'אתם לא יכולים לעשות את זה, הגוף לא עובד בצורה כזאת'. אז יש מספר מוגבל של אפשרויות עבורנו, מה שהופך את העניין למאוד קשה" (את הראיון המלא ניתן למצוא כאן).

ובכל זאת, כפי שמתגלה לא פעם בסדרה הזו, על מנת לפתור את התעלומה אכן מרחיקים נדוד, ועוברים דרך הבתים של החולים, המכרים שלהם, וסיפוריהם האישיים, ומסתבר שדרכם באמת אפשר להגיע לכל מקום בעולם.

דוגמא נוספת למגבלה שהיוצרים בחרו לעצמם, היא עניין הנוסחתיות או התבנית הקבועה שבה פחות או יותר מתנהל כל פרק, כשבקטע הראשון שלפני הפתיח אנו זוכים להצצה לדמות שהמקרה הרפואי שלה יטופל בפרק, ואחרי הפתיח אנו רואים את האופן שבו מתגלה הפתרון לתעלומה הרפואית, מה שמלווה בדרך כלל בטעויות רבות בדרך. ובכל זאת, למרות העובדה שיש נוסחה ומבנה קבוע, או שאולי בעצם בגלל העובדה הזו, מצליחים היוצרים לא פעם ליצור טוויסטים עבור הצופים ולהפתיע אותם, כיוון שאנו יכולים להיות מופתעים באמת רק כשאנחנו מפתחים ציפיות, ומה יכול לגרום לציפייה יותר מאשר נוסחה קבועה? וכך, הציפייה שנמצא עד הפתיח את החולה שלנו, יכולה לגרום לנו להרגיש כאילו סכנה מרחפת על חייה של קאדי רק מפני שהיא שתתה משהו והקדימה קנה לושט (מתוך הפרק "המפטי דמפטי"), להפוך אירוע שגרתי בתחרויות ספורט - כמו קפיצה ממקפצה לבריכה - למעוררת מתח רב יותר, ואת העובדה שהקפיצה עוברת בשלום, ומישהו אחר בקהל מתעלף, לטוויסט מפתיע (הפתיח של "Kids"), וכמובן שאי אפשר שלא לציין את הפרק המופתי "שלושה סיפורים", שרק בסופו מבינים שגם במקרה הזה, החולה השבועי נצפה בסצנת הפתיחה, שכללה רק את האוס, קאדי וסטייסי.

האוס: אתה עומד למות, ופתאום כולם אוהבים אותך.
ד"ר וילסון: לך יש מקל - אף אחד אפילו לא מחבב אותך.
האוס: אני לא סופני, רק פתטי. ולא תאמין על איזה דברים אנשים מוותרים לי בגלל זה.

העניין הזה של חציית גבולות דווקא מתוך המגבלה מתבטא בסדרה גם בדמותו של האוס עצמו. בפרק "TB or not TB" אפשר היה לראות איך האוס מנצל את המגבלה הפיזית האמיתית שלו על מנת לבצע את ההתנצלות שקאדי דורשת ממנו - וזו רק דוגמא אחת למה שהופך את הציטוט לעיל של האוס למאוד אמין.

לכאורה יש באמירות הללו משהו ציני, שיכול לגרום לצופים לחשוב פעמיים לפני שהם יתנו לאיזשהו נכה הנחות בגלל מצבו, והאוס בכלל היה יכול לשמש נער פוסטר לסטריאוטיפ הדמות של הנכה והמרתיע שדיברתי עליה פעם, אלא שמהעובדה שמתבררת לנו במהלך העונה הראשונה, שהאוס תמיד נהג להרחיק ממנו אנשים, כמו שהוא מעיד על עצמו בפרק "Detox", וכמו שסטייסי מעידה עליו בפרק "ירח דבש", שהוא היה פחות או יותר אותו הדבר עוד לפני שהפך לנכה, ובגלל שהדמות שלו היא רק אופן אחד מההצגה של מגבלה כמשהו שמכריח אותך לחשוב באופן יצירתי יותר בסדרה, המסר הזה של "אפשר להתמודד ולהסתכל על המגבלות הבולטות לעין כיתרון" באמת עובר.



גיבור ואנדרדוג
יש אנשים שהם בעלי נטייה טבעית לאהוב את הגיבורים, ויש כאלה שיכולת ההזדהות שלהם שמורה דווקא לאנשים שהם בדרך כלל האנדרדוג, לאלה שלא מצפים מהם להציל את היום, אלה שיום אחד פתאום מפתיעים את כולם ואז אתה אומר לעצמך שזה כל כך מגיע להם, והם היו כל כך זקוקים לזה. אני שייכת לקבוצה השנייה. בעונות הראשונות של "באפי", חיבתי היתה שמורה לווילו ולזאנדר, ב"אנג'ל" חיבבתי במיוחד את ווסלי. והנה הגיע "האוס", והאוס הוא גיבור במובן הזה שמי שמצליח לפתור תמיד את התעלומה זה הוא, ושתמיד הוא שצודק בסוף גם אם הוא טועה בדרך, וכל עוזריו (והאחראים עליו) בסופו של דבר הם בדיוק זה - רק עוזרים שלו. ובכל זאת, כצופה, אני רוצה שהאוס ימשיך להיות זה שפותר את התעלומות, ולמרות חיבתי לשאר הדמויות, אני לא ממש מחכה ליום שבו הם יראו לו שגם הם יכולים, אפילו שאני בהחלט יכולה לתאר לעצמי את התסכול של חיים בצל מישהו.

כששאלתי את עצמי מדוע זה כך - מדוע אני רוצה שהאוס יוסיף ויפתור את התעלומות ויהיה זה שצודק כמעט בכל ויכוח רפואי בינו לבין השאר - הבנתי לפתע שלמרות היותו כמעט תמיד צודק, יתר הדמויות תמיד מתייחסות אליו כאילו צריך כל הזמן לפקפק בו, במהלכים שלו, ובמניעים שלו. הם מתייחסים אליו כאילו זה הוא שצריך להוכיח להם את קו המחשבה שלו, הרבה יותר מאשר הם אלה שצריכים להוכיח לו את יכולתם. ומהבחינה הזו, הוא בעצם זה שלא מצפים ממנו שיצליח, כיוון שהוא הולך בניגוד לדעת הרוב, והוא בעצם זקוק להצלחה הזו יותר מכולם, מה שהופך אותו לסוג של אנדרדוג.

על מיזנטרופיה ואהבת אדם
אני לא בטוחה אם האוס עונה על כל הדרישות הנחוצות כדי להגדיר אדם כמיזנטרופ, אבל אין ספק שכשהסובבים שלו קוראים לו כך ניתן להבין על מה הם מדברים. חוסר האמון שלו בבני אדם, ההתרחקות שלו מהם באופן כללי, ומחוליו בפרט, והיחס המעליב שהוא נותן לכולם בלי יוצא מן הכלל, יש בהם מספיק כדי להצדיק את הכינוי הזה. ובכל זאת, אני סבורה שרוב הצופים יאמרו שלמרות הדומיננטיות של דמותו של האוס בסדרה, האווירה השלטת בה היא דווקא של אהבת אדם, ולא של שנאת הבריות. אווירה שנוצרת דווקא בגלל המיזנטרופיות של הדמות הראשית.

אם האוס מעדיף שלא לפגוש את החולים שלו, או לדחות את הצורך שלו לראות אותם לכמה שיותר מאוחר, הרי שאנחנו כצופים פוגשים את החולים שלו לפני כל דבר אחר בפרק - אנחנו כבר רואים את עולמם ומאיפה הם באים, מה שמאפשר לנו לפתח את הרצון לכך שיימצא ההסבר למחלתם, ושתימצא להם התרופה. אנו רואים לא פעם איך למרות ההתנגדות של האוס לפגוש את החולים, דווקא המפגשים שלו איתם, והבנה של מה מניע אותם, ולגבי מה הם משקרים, מאפשרים לו לפתור את המקרה. העובדה שבכל פרק עושים הכל על מנת להציל את החולה משדרת את המסר של "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" וחוסר האכפתיות של האוס לכאורה מכל יתר העולם בזמן שהוא טרוד בהצלת חייו של המטופל שלו, רק נראית כמחזקת את הרושם הזה של החשיבות שיש בהצלת כל אדם שהוא.

אבל המיזנטרופיות של האוס תורמת להעברת המסר ההומני דווקא, לא רק דרך המטופלים שהמקרים שלהם מוצגים באופן מאוזן לחיי הרופאים, אלא גם דרך המרחק בין איך שהעולם נראה דרך עיניו ובין איך שהוא מוצג באופן אובייקטיבי, ובהשוואה לסדרות אחרות.

בדרך כלל, בסדרות המאופיינות בדמות ראשית של גיבור (וכבר אמרנו שהאוס הוא גיבור), העולם המשתקף דרך דמותו של הגיבור הוא עולם שלא ממש היינו רוצים לחיות בו. עולם עם רוע שצריך למגר, שמחפש דרך להשמיד את דמות הגיבור שלנו, ושכל מה שהגיבור הטוב שלנו יעשה אף פעם לא יספיק למגר את כל הרוע שבו. בין אם המדובר בסדרות פנטזיה שבהן יש גיבורי-על שנלחמים בדמויות של רשעי-על, ובין אם המדובר בסדרות בלשיות ו/או משטרתיות שבהן הגיבור נחשף ללא הפסקה לצד הפחות נעים של החיים, או מהווה קורבן לתיאוריות קונספירציה למיניהן.

האוס, לעומת זאת, הוא גיבור שחי בעולמנו פחות או יותר, ואף אחד לא בדיוק מתנכל לו, וגם כשכן (ווגלר למשל), אפשר לראות איך ההתנהגות הלא נחמדה של האוס, היא בין הגורמים העיקריים לכך, ולא הרצון להרע לעולם באופן כללי.

וכך למשל, כאשר קאדי דורשת מהאוס למלא את מקום של אחד המרצים, ומתנהל ביניהם הדיאלוג הבא -

האוס: למה זה תמיד אני?
ד"ר קאדי: בגלל שהעולם שונא אותך. או בגלל שזה שיעור על אבחון. בחר איזו מהסיבות מטפחת את הנרקיסיזם שלך בצורה טובה יותר.

- זה מצחיק כי אנחנו לא באמת חושבים שהעולם שונא אותו ומתאכזר אליו, ואם יש משהו שאנחנו כצופים מרגישים, זה שלמרות שהאוס לרוב צודק, אם יש משהו שבו הוא טועה, זה דווקא באופן שבו הוא שופט את הטבע האנושי כולו.



על אחידות ושונות
ד"ר ספיין: וואו, חשבתי שתהיה האדם האחרון שתהיה לו בעיה עם נונקונפרמיזם.
האוס: נונקונפורמיזם, כן. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבה ראיתי בחור בן עשרים ומשהו עם כתובת קעקע של אות אסייתית על זרועו. אתה באמת בחור בעל חשיבה מקורית. רוצה להיות מורד? תפסיק להיות גזעי. תלבש מגן כיס כמוהו ותסתפר. כמו הילדים האסיינים שלא עוזבים את הספרייה במשך עשרים שעות, הם אלו שבאמת לא אכפת להם מה אתה חושב. סיונארה.
ד"ר ווילסון: אז זה אומר שאני צריך לעבור על רשימת קורות החיים, ולחפש שמות אסיינים?
האוס: האמת, הילדים האסיינים כנראה רק מגיבים ללחץ של ההורים, אבל הטענה שלי עדיין תקפה.

אז מה יוצר ייחוד אמיתי - חיצוניות או פנימיות? האוס מתעקש להיראות שונה מיתר הרופאים ומסרב ללבוש את חלוק הרופאים. הוא עדיין רופא; הוא טען בפרק הראשון שאנשים שרואים אותו עם המקל סוברים שהוא אחד מהחולים בבית החולים - הוא לא. ודווקא מהדברים שלו עולה המסר שהשונות של הפרט באה לידי ביטוי הרבה יותר דווקא כשהוא לא משתדל להבליט אותה חיצונית. האם זה מפני שהוא יודע כמה זה קל לשקר דרך החיצוניות, כמו שהוא עושה לא פעם במקרה שלו, או שהוא סתם משקר כי הוא מחפש תירוצים לא למצוא לקמרון מחליף? בין כך ובין כך, הטיעון שלו אכן תקף, ונכון גם לסדרה, על אף שיהיו כאלה שיגידו שמבחוץ היא נראית כמו סתם עוד סדרה טובה רגילה, שלא הכי מתאמצת להיות שונה, ולא מתאמצת למתוח בעזרת קליפ-האנגרים, ולא מביאה מאירועי הפרקים הקודמים, הרי שיש בה משהו מאוד מאוזן ונכון, ואנשים עדיין מחכים בצמא לפרק הבא, וזוכרים את מה שקרה בפרקים הקודמים. ובין אם המדובר באיזון שנוצר בגלל התכונות שנמנו ובין אם המדובר באיזון שנוצר מדברים שעדיין לא, האיזון הזה הוא מה שנותן לסדרה את הייחוד שלה.