שתי הערות לפני הפתיחה
1. הדברים הנאמרים בכתבה אינם מייצגים כלל את דעתו של הכותב, ומהווים רק פרשנות לסדרה.
2. המאמר נכתב לפני צאת הסרט, ומתייחס אך ורק לאירועים שהתרחשו בסדרה עצמה, על 15 פרקיה.





ג'וס ווידון עשה את זה שוב. הוא הצליח לתת לנו יצירת מופת נוספת. כזאת שנושאת את כל הסממנים שנושאות הסדרות הקודמות שלו. הומור שנון, רגעים של רגש עז, ובעיקר דמויות אמינות, עמוקות ואמיתיות, בסדרה עמוקה מורכבת ועשירה.

בכתבה זו, לא ניסיתי לנתח את הפרקים של "פיירפליי" באופן נפרד. את זה עשו כבר, ובהצלחה יתרה, מנתחי הפרקים. אני גם לא מנסה לצייר פורטרט מלא של העולם העשיר של הסדרה על 15 פרקיה, והסרט שבא אחריהם. מדובר בהקדמה, כזאת שסוקרת את המיתוסים וההשפעות שעומדות בבסיס היצירה, מנתחת אותם לאור ההתפתחויות שבה, ומאירה מספר נקודות בנוגע לאופי המיוחד של "פיירפליי".


המערבון
"מערבון בחלל, ויש גם זונה", כך הגדיר ג'וס ווידון את "פיירפליי". הגדרה תמציתית, מדויקת והומוריסטית לכאורה. אבל אבחנה מדוקדקת של חמש המילים האלו יכולה לשפוך אור רב על הנושאים שעומדים בבסיסה של הסדרה ועל הרעיונות שהיא מנסה להעביר.



המערבון לדורותיו עסק במגוון נושאים. אני רוצה לדון בשניים מהם. האספקט הראשון בא לידי ביטוי בעיקר במערבוני הספגטי ("בעבור חופן דולרים", "הטוב הרע והמכוער") אבל גם בכאלה הוליוודיים ("בלתי נסלח"). המערבונים האלה דנים במשהו שאני מעוניין לקרוא לו "הפושע המצפוני". הנושא המרכזי העובר במערבונים אלה הוא הדואליות ויחסי הגומלין שבין הפשע מצד אחד, לבין צו המצפון הטבעי מצד שני. המערבונים מהז'אנר הזה ספגו לא מעט ביקורות עם השנים, בשל ראיה מעוותת משהו של העבר. כך על מנת לתאר את דמותו הקלאסית של הגיבור האמריקאי, העדיפו מערבונים מהז'אנר לתאר גם עבריינים מועדים כמו ג'סי ג'יימס, בילי הנער או פאט גארט, כדמויות נוצצות (שייני!) הרבה יותר.

נראטיבים דומים הופיעו במשך השנים לא רק במערבונים, אלא בהרבה סרטי קלישאה. היסטוריים או לא. כך, אני בטוח, כולנו מכירים את דמותו של העבריין, שמכפר על מעשיו לקראת סוף הסרט, ומציל את המצב במחיר מותו שלו. גם הדמות הקלישאתית הזו הוא סוג של "פושע מצפוני". המייסד של הסטריאוטיפ הוא כמובן רובין הוד, האיש שגנב מהעשירים על מנת לתת לעניים.

אך המערבונים שהזכרתי, אלו שנכנסו אל פנתיאון הקלאסיקות הקולנועי, התאפיינו ביחסי גומלין רגישים הרבה יותר, שבין העבריינות מצד אחד, והמצפון מצד אחר. ברובם הם דנו במוטיבים של כפרה, באינטרסנטיות מיידית ובקורבנות שכל אחד מהמאפיינים צריך להקריב עבור האחר. בניגוד לרובין הוד ודומיו שביצעו דיכוטומיה לשני צדדי המטבע, והגדירו את דמותו של הגיבור רק על פי צו מצפונו, כאשר הפשיעה משרתת את טוב לבו, הרי שהמערבונים האלו מעולם לא ניסו לצייר את דמותו של הגיבור בשחור או לבן. הם הניחו כאקסיומה את המלנכוליות השורה על הגיבורים הקלאסיים האלה, ותיארו את המאבקים הבנאליים והיומיים עם גורמים מבחוץ ועם עצמם, איתם צריכים אותם גיבורים להתמודד.

דמותו הקלאסית אם כן של הגיבור המצפוני, הוא בעצם המאפיין המרכזי של דמויותיהם של אנשי צוות "פיירפליי" (ווש, זואי, קיילי, ג'יין ומל). מצד אחד מדובר בעבריינים מועדים, שלא יבחלו בשום עבודת הברחה או שוד, ובנוסף גם יעשו את זה עם חיוך. אך בו בעת, יש בהם משהו אפל הרבה יותר, שורשי הרבה יותר. אם מדובר במצפון שגורם למל לוותר על שוד הרכבת, או בנאומו של ג'יין לאנשי ג'יינסטאון. ברור שכפי שהאינטרסנטיות והרווח מכתיבים את סדר יומה של ה"פיירפליי", כך גם המצפון והאנושיות מכתיבות את אופן הפעולות לא פחות.

במערבון, כפי שציינו קיים אספקט אחד נוסף, אך עליו בהרחבה, בהמשך.



החלל
"פיירפליי" מוגדרת באופן ברור כסדרת מד"ב. גם כאן, האתוס המדע בדיוני לדורותיו, מהווה השפעה ישירה על האופי של הסדרה. כמו במערבון, גם במד"ב קיימים לפחות שני אלמנטים מרכזיים. וכמו במערבון, מקומו של האלמנט האחד הוא כאן, אך מקומו של האלמנט השני הוא בהמשך.

מאז ומתמיד, האדם התפעל מהשורר סביבו. מאז ומתמיד, האדם תהה לגבי שאלות קיומיות: מדוע יש כוכבים? כיצד הם משפיעים על חיינו? והאם ישנם חיים בחלל החיצון? בין סרטי המד"ב, הז'אנר היותר פופולרי הוא ז'אנר החוצן. אחד ממניחי היסודות לז'אנר זה הוא סטיבן שפילברג, בסרטיו "מפגשים מהסוג השלישי", ו"אי.טי". אך יתכן שהמנסח האמיתי ביותר לאותן תהיות קיומיות הוא דווקא "קונטקט" של רוברט זמקיס. סרטים אלו מתארים את אותו מסתורין ששורר סביבנו, את האניגמה שבתוכה אנחנו חיים, את הרצון שלנו להבין ולהכיר, להרחיב גבולות לידע ולפתרון תעלומות.

"פיירפליי" מלאה בתעלומות, עמוסה באניגמות. למעשה, כל אחד מהדמויות של הנוסעים הוא אניגמה בפני עצמה, תעלומה לא ברורה. אנחנו מכירים את הדמויות שהיו חלק מחיינו. אנחנו מכירים את הדילמות העכשוויות שלהם, אבל אנחנו לא יודעים כלום על העבר שלהם. כך, יש לנו נערת ליווי שהחליטה משום מה לוותר על הנוחות שבתפקידה המכובד, ובמקום לחיות באחד העולמות העשירים שמרכיבים את "פיירפליי", היא מעדיפה לנסוע עם חבורה של עבריינים. יש לנו כומר (או שלא) שמכיר הרבה יותר משניתן היה לחשוב, שמצד אחד הוא אישיות חשובה לברית, אך מהצד השני מעדיף לברוח עם אנשים שסולדים מאותה ברית. איש עם ידע בנשק למרות תפקידו הרוחני, ואדם שהנסתר בו רב מהגלוי. ויש לנו נערה מוכשרת בטירוף, גאונית עם יכולות טלפטיות. היא ואחיה בורחים מפני הברית. אבל מה מיוחד בה? מה הברית עשתה לה? ולמה דווקא לה? במה החשיבות שלה מתבטאת? את כל זה אנחנו לא יודעים. ארבע דמויות אפופות מסתורין, ארבע אניגמות.



המלחמה
"פיירפליי" נפתחת בסצנה שנראית תלושה מעט מהמשך הסדרה. פלאשבק מהמלחמה שבה השתתפו מל וזואי לפני קרוב לעשור - מלחמה בין הברית לבין המורדים. כל פרק ב"פיירפליי" נפתח בתמונה מתוך אותה מלחמה, ובתיאור של מל את אותה מלחמה. אבל איך אותה מלחמה קשורה למוטיבים המרכזיים של הסדרה? במה המלחמה מאפיינת את "פיירפליי"?

לדעתי, "פיירפליי" ממשיכה בדיוק מהמקום שבו "באפי" הפסיקה. אם ב"באפי" עסקנו במשך שבע עונות ארוכות בשאלת הזהות האישית, ובניתוח דמותה של באפי מכל כיוון ואספקט; גילינו על המלחמות האישיות של האדם עם הדמונים הפרטיים שלו, עם שדים; עם עבר, הווה, ועתיד; עם מנסחי זהות, ומנסחי ג'נדר (ווילו); עם פחדים כמוסים ורצונות אפלים - הרי שב"פיירפליי", ג'וס ווידון לוקח את זה שלב אחד הלאה.

הוא מגלה לנו, מה קורה כאשר מפסידים במלחמה.

ב"פיירפליי" כבר למדנו הכל לגבי המאבקים האינדיבידואלים. אבל לפעמים, ההשפעות החיצוניות חזקות יותר ממך. ואז חייבים לפנות אל השלב הבא - שלב הקולקטיב. ואם תרצו, השלב של המאבק הקבוצתי. אנחנו יודעים מה האדם כבודד יכול וצריך לעשות. אנחנו עדיין לא יודעים מה האדם צריך לעשות כחלק מקבוצה. היכן נמצאת האחריות שלו, המחויבות והאמינות שלו כלפי האחרים הסובבים אותו.

ומכאן לאלמנט השני של המערבון מצד אחד, והמד"ב מהצד השני. את האלמנט הראשון, הפרטי, אנחנו כבר מכירים. המערבון מבטא את דמותו של הפושע המצפוני, את דמותם של אנשי צוות "פיירפליי". החלל מבטא את האניגמה, את דמותם של נוסעי "פיירפליי". אבל האם קיים מכנה משותף בין הנוסעים לבין הצוות? האם קיים מכנה משותף בין המערבון הקלאסי למד"ב הקלאסי? והאם, אולי, יוצרי "פיירפליי" העיזו לעשות משהו שאף אחד לא העז לעשות קודם?

מערבונים קלאסיים רבים דנו בשברו של החלום האמריקאי. רגע המשבר. מאז ומעולם היה נוח לקולנוע האמריקאי לתאר את רגע המשבר דרך המערבון - התקופה שבה ארה"ב עברה ממצב של שוק פרטי וקנאי, לכזה, גלובלי. התקופה שויתרה על התאים הקטנים והפכה את ארה"ב למשהו גדול הרבה יותר, התקופה בה ארה"ב זנחה את התמימות. כמה סרטים שניתן לתאר בהקשר הזה הם "חבורת הפראים" של סם פקינפה, שמזכיר מאד את העולם של "פיירפליי", ו"מי ירה בליברטי ואלאנס". שני הסרטים האלה, ועוד רבים משמשים כרקוויאם לחלום.

בסרטי מד"ב ניתן למצוא מאפיינים דומים. בסרטים כמו "הנוסע השמיני" או "שליחות קטלנית", מתואר ההמשך של הקו המערבוני המתואר. אם המערבונים מתארים את המעבר בין התאים המשפחתיים והקטנים, לעולם גלובלי יותר. הרי שסרטי המד"ב מתארים עולם עתידני בו גם הדרך הזאת מושמדת. המד"ב מתאר לא רק אניגמות, אלא גם פחדים. פחדים מעולם חדש ואפל. פחדים מעולם פוסט-אפוקוליפטי שבו ניאלץ אולי לחזור אל תאים פרימיטיביים, אל ערכים שנזנחו. פחד מהלא נודע, והרס של ערכים שכבר נטמעו בחברה מזמן.

המשותף לסרטי המד"ב והמערבונים, אם כן, הוא בתיאור שינויים חברתיים, בתיאור מבנים סוציולוגים חדשים. בפירוק של מיתוסים שעליהם גדלנו, ובבנייתם של חדשים. ואם תרצו, הרי שהחזון המדב"י הוא במקרים רבים, בדיוק אותו עולם שעליו המערבונים מקוננים.

ואת זה בדיוק מתארים היוצרים של הסדרה הזו בכישרון רב כל כך. אינארה למשל אינה רק אניגמה, היא גם מטאפורה לפירוק של מיתוסים ישנים, כאלה שמבזים את מעמד הזנות. היחסים שבין מל לג'יין, ובין ג'יין לריבר מתארים את המבנה של התא הקולקטיבי. מוטיבים דומים אפשר וניתן למצוא בכל אחד ואחד מהדמויות. בכל הפרקים, ובכל פרק כשלעצמו.

אין כאן דיכוטומיה, אין כאן רק את דמותו של הפושע המצפוני, לעומת האניגמה. ב"פיירפליי" מתוארים היחסים בין השניים, באופן מלא, מכיוון שהפתרונות לבעיות שהפרט לא יכול לפתור, מותנים ביחסי הגומלין שבין השניים. באופן שבו היחיד יכול להסתדר עם החברה. כאן ההישג הגדול של "פיירפליי". כאן מתבטאת לה העובדה שהיוצרים לא טחנו נושאים שכבר נידונו ב"באפי" וב"אנג'ל". הם יצרו עולם חדש, אמיץ ומופלא.



וקצת על קללות
ווידון וחבריו, ביטאו את כל האמור לעיל, במטאפורה אחת נוספת ומבריקה. הקללות במנדרינית.

יתכן שהסיבה המרכזית לקללות המנדריניות היא ברצונם של היוצרים להכניס ביטויים שלא יעברו את חומות הצנזורה, ואת כללי הצפייה לכל המשפחה. אך קשה להתעלם מכך ששפת הקללות הנבחרת, הינה אותה שפה בדיוק שמדוברת במעוז הקומוניסטי הגדול האחרון. אחרי הכל, העולם המתואר לעיל ברמת המיקרו, הוא בעצם עולם קומוניסטי בעולם המקרו. עולם של תאים בעלי מאפיינים קומונים בעולם המיקרו של תשעת חברי "פיירפליי", הוא בעצם עולם של משטר סוציאליסטי, אך כזה נאור ומפותח. כזה שאמאפטי לא רק כלפי כספם של חבריו, אלא גם כלפי הרגשות והרצונות של חבריו. כזה שרווחת הכלל, הוא העומד באמת בראש מעייניו.

קללות בכלל הן ביטוי יצרי וראשוני של האדם. בקללה קיים משהו מאוד טבעי שמשתחרר עם אותה קללה. רצון ברור, שלא נגוע בסופר אגו. עם הקללות של "פיירפליי" משתחררים להם הרצונות האמיתיים של חברי הקומונה הספציפית בפרט, והאדם בכלל. הרצון לחיות בתוך אותם תאים חמים ודואגים, הרצון להיות חלק מקולקטיב, הרצון להיות נאהב ושייך. הקללות נאמרות במנדרינית, השפה המדוברת בסין, כי סין בעצם מבטאת ברמה מסוימת, את אותו עתיד פוסט אפוקוליפטי עליו "פיירפליי" מדברת. את המעוז האחרון, שאליו אנחנו מגיעים כאשר המאבקים האישיים מיצו את עצמם. את הרצון להיות שייך.