בקרב לא מעט אנשים רווחת המחשבה, שרוב הדברים שהופכים למשמעותיים לנו, הופכים לכאלה ברגע אחד או בדקה אחת שמשנה את חיינו לעד. כשבוחנים את המציאות במבט מפוכח, מסתבר שאין זה כך.

החברים הכי טובים שלנו, לדוגמא, לא הפכו לכאלה ברגע הראשון בו ראינו אותם, אלא דווקא אחרי אינספור רגעים ששילבו את הסתמי עם המשמעותי. רק אחרי לא מעט מבחנים שהמציאות היומיומית השכילה לערוך לנו, אנו יכולים לקרוא למישהו "חבר אמיתי". כי הדרך אל ליבנו איננה פשוטה. אהבות ממבט ראשון מתגלות לא פעם כאכזבות ממבט שני, ואנשים שחשבנו שיהיו חשובים לנו מתגלים כשוליים ביותר בסופו של דבר. כמובן, שגם ההפך המוחלט קורה לנו - אנשים שחשבנו שאין להם ולנו שום דבר במשותף הופכים עם הזמן ליקרים לנו עד כדי כך, שאיננו יכולים לדמיין את חיינו בלעדיהם.

אבל לא רק אנשים. גם סדרות טלוויזיה מצליחות לתעתע בנו. הסדרה הראשונה ששינתה את חיי היתה "באפי". זה לא קרה בעונתה הראשונה, גם לא בשנייה, ולמען האמת, את עוצמת ההשפעה שלה עלי הבנתי רק בעונה השישית. אבל אולי כמו שאומרים הנרקומנים: "עד שהבנתי שאני מכור, כבר הייתי עמוק בפנים". סביר להניח שההתמכרות התרחשה הרבה קודם.

בדיעבד אני חושבת שאחת הסיבות ש"באפי" הילכה עלי קסם היתה העובדה שבכל פרק שטרם ראיתי היה הפוטנציאל לגלות תובנה חדשה. לא כל הפרקים אכן גילו משהו, היו פרקים שאפילו היו מאכזבים, אבל בסופו של דבר, כמו עם חברים אמיתיים, בשילוב של הסתמי מול המשמעותי, המשמעותי ניצח בגדול ו"באפי" זכתה למעמד שלא חשבתי שתהיה אי פעם סדרה אחרת שתוכל להגיע אליו.

העובדה שאני לא אדם ש"אוהב טלוויזיה" באופן מיוחד, ושלאורך חיי הצליחו מעט מאוד סדרות לעורר בי עניין אמיתי ומתמשך (שכן גם אלה שהצליחו לרתק אותי למספר פרקים, אולי אפילו עונה שלמה, מאבדות את קסמן בעיניי בשלב כלשהו) תרמה גם היא למחשבה הזו, ש"באפי" ו"אנג'ל" היו חוויות חד פעמיות. אבל, כמו שלפעמים אנחנו מוצאים אהבה במקומות שבכלל לא חשבנו שאפשר למצוא בהם קשר, ובזמן שבכלל לא חיפשנו, כך גם מצאתי, שוב, סדרה שהצליחה לגעת בי באופן משמעותי.



"האוס" התחילה את חייה הציבוריים בישראל, בערוץ 3, במוצאי שבת, כשהרצון לצפות בה והמודעות שלי לקיומה שואפים לאפס. סדרות על בתי חולים מעולם לא משכו את לבי. עמדתי יפה בפני קסמן של "אי.אר" ו"שיקגו הופ", שבזמנו הצליחו לסחוף לא מעט אנשים טובים. אפילו "סקרבס", שהיא הומוריסטית בעיקרה, זכתה ממני ליחס צונן ואדיש.

חובת הגילוי הנאות דורשת שאספר כי לבתי החולים הטלוויזיוניים, ממש כמו לבתי החולים האמיתיים, אין שום קסם בעיני. מעולם לא שאפתי לראות איך מתבצע ניתוח, איך הסכין חותכת והדם משפריץ (האמת היא שזה די מגעיל אותי) ואיך הרופאים סובלים מדילמות מקצועיות (האם לטפל בחולה בלי ביטוח רפואי? כן, ברור שכן. אנחנו מוסריים) ואישיות (האם לצאת עם הקולגה הסקסית למרות שאני בכלל נשוי? כן, ברור שנצא, ואז יהיה בלגן ובסוף אני אחזור לאשתי המעצבנת והיא תעזוב את הסדרה, או שהיא תהפוך לאשתי ותהפוך למעצבנת, גם זו אופציה). באותה מידה שלא העליתי בדעתי ללכת בשעות הפנאי שלי ל"איכילוב" כדי לצפות בחולים וברופאים בחדר המיון, לא העליתי בדעתי לצפות בסדרות שמראות את זה.

לכן, כשהגיעה "האוס" לטלוויזיה שלנו, היה זה חסר כל משמעות מבחינתי, ובטוחה הייתי שזה יישאר כך לנצח. בעונה הראשונה ראיתי שניים וחצי פרקים אקראיים, זה היה שנון. זה היה מצחיק, זה היה אחר. אבל עדיין, זו היתה סדרה על בית חולים. רק הפרק ה-21 בו צפיתי בתשומת לב (כי אמרו לי שאני חייבת לראות. תודה, אורלי) הצליח לשנות את הרגלי הצפייה שלי ולהבין ש"האוס", היא איננה "עוד סדרה על בית חולים". למעשה, היא כלל איננה סדרה על בית חולים, היא סדרה על אדם שהוא במקרה רופא. ושעבודתו היא כל חייו (וזה עצוב כמו שזה נשמע).

התבנית של הפרקים די פשוטה: מישהו שנראה בסדר גמור ונמצא באמצע פעילות שגרתית ביותר, מתמוטט ומובהל לבית החולים. האוס והצוות שלו פוגשים אותו ומנסים לאבחן מה יש לו. במהלך האבחון מצבו של האדם מידרדר עד מאוד והוא נמצא בסכנת חיים ממשית (וכן, העובדה ש"כולם משקרים" לא ממש עוזרת לאבחון הזה). ואז מוצא האוס רמז כלשהו שמסביר לו מה יש לחולה. והפלא ופלא, בדרך כלל זו בעיה שפשוט מאוד לטפל בה, אם מגלים מהי (ומסוג הדברים שאתה ממש, אבל ממש, לא חושב עליהם).

למקרא התיאור הזה, יכול מי שלא מכיר את הסדרה לחשוב שהאוס הוא מסוג "מצילי העולם" שאני כל כך אוהבת, שמקדישים את כל עתותיהם כדי להציל את חייהם של אנשים שהם לא מכירים, ומשלמים על כך מחיר אישי כבד (מישהו אמר אנג'ל?), אבל תיאור זה רחוק עד מאוד מן האמת. "מיזנתרופ אדיש" היא הגדרה הרבה יותר יאה לו. ועדיין, אין אפשרות אמיתית להגדיר אותו. כי האוס הוא רופא שחושב "מחוץ לקופסא", איש חידתי שרואה באנשים עם מחלה - חידה שהוא צריך לפתור. מישהו שמוכן לסכן את הרישיון הרפואי שלו כדי לעזור לחולה להחלים, אבל לא מוכן להגיד מילה של חסד לאדם במצוקה (ולפעמים אפילו לא מוכן לפגוש אותו). יש לו יכולת מדהימה לאבחן אנשים - לא רק מבחינה רפואית - והוא לא חוסך מאיש את לשונו המצליפה ואת אבחנותיו המדויקות וחסרות הרחמים. האמירות המפתיעות שלו, העובדה שהוא כל כך לא צפוי, גורמת לכל סצנה שמתרחשת בלי ד"ר האוס (יו לורי המופלא), להיראות חיוורת, שכן הדמויות האחרות, אמינות וחביבות ככל שיהיו, הן סתמיות להפליא ליד דמותו של הרופא הצולע, הכל יודע, שמרשה לעצמו להגיד כל מה שהוא חושב ושמכור למשככי כאבים ולאופרות סבון מטופשות. אין ספק שהפגישה עם "הרופא הכי חולה בטלוויזיה", שינתה את חיי באופנים שלי אישית עדיין קשה להשלים איתם. אפשר אולי להגדיר את זה כ"תופעות הלוואי של הצפייה בסדרה" (שאיכשהו לא מופיעות על העלון לצרכן). אז ראו, הוזהרתם, זה מה שהצפייה בסדרה "האוס" עלולה לגרום:

טשטוש תחושת זמן
מה, כבר עברו 40 דקות? כבר נגמר הפרק? לא יכול להיות. נשים עוד אחד...

התמכרות
אחרי כמה פרקים אתה מרגיש שאתה חייב להמשיך לראות מה קורה הלאה. וכשה"דילר" שלך לא מספק לך את המנה השבועית (בעונה השנייה שרצה כרגע באמריקה חיכו הצופים חודש בין שידור הפרק התשיעי לעשירי ואז חודש נוסף עד לשידור הפרק ה-11), אתה נכנס לקריז ונאלץ למחזר חומר ישן. נכון שמוצאים שם רבדים חדשים, אבל אתה צמא לחומר טרי!



תגובות פרנואידיות
לא מזמן הרגשתי כאב חד ביד שמאל. צפייה באינספור פרקים שהראו איך כאבים קלים המופיעים לפתע אצל אדם בריא, מקורם בבעיה משמעותית שעלולה לגרום למוות, גרמה לי לחשוש מאוד לחיי. רק שיחה עם אדם בעל הכשרה רפואית (מזל שיש לי כזה במשפחה) שהבטיחה לי שאני אפילו לא בקבוצת סיכון, שכנעה אותי ללכת לעבודה ולא לחדר מיון (אגב, אני חושבת שגם העובדה שהאוס מזלזל מאוד באבחנות של רופאי חדר המיון, עזרה לי לוותר על המחשבה). אה, כן, כעבור שעתיים הכאבים חלפו כלעומת שבאו. תודה ששאלתם.

בוחן מציאות לקוי
כשהודיעו ששרון מאושפז, נורא רציתי שד"ר האוס יאבחן אותו. "צריך להתקשר אליו", חשבתי (ואולי אפילו אמרתי את זה בקול רם), אבל איכשהו אין לי הטלפון של הדוקטור. חוץ מזה, דמויות מפורסמות לא עושות על האוס שום רושם (למרות שהוא מזכיר את שרון ואת עזה באחד הפרקים). האמת היא שאפילו כרמן אלקטרה - מושא הפנטזיות שלו - לא יכולה להתחרות בחיבתו לסכיזופרניים ולהומלסים שסובלים מתסמינים מוזרים, אז אולי הוא לא ממש יגלה עניין במקרה של ראש הממשלה שלנו...

מחשבות אובססיביות
אולי תופעת הלוואי המדאיגה מכולן. "האוס" גורמת לי לעשות משהו, שבדרך כלל אני מרגישה שהטלוויזיה מנסה לגרום לי לא לעשות. היא גורמת לי לחשוב. האוס אומר דברים שמעוררים בי שאלות ותהיות שלא פעם נשארות איתי אחרי שהפרק הסתיים. אמירה כמו: "אני מאמין שהאור הלבן שאדם רואה אחרי המוות זה איזה אפקט טכני של כיבוי המערכות בגוף. כי אני לא רוצה להאמין שהעולם הזה הוא רק ניסיון" מעלה שאלה על משמעות החיים; כשמברכים אותו ליום ההולדת והוא אומר: "בסך הכל כדור הארץ השלים עוד סיבוב מסביב לשמש" זה מעלה את שאלת הקיום האישי; וכשהוא חוזר שוב ושוב על המשפט "כולם משקרים" אי אפשר שלא לתהות לגבי מידת האמת באמירה הזו. האומנם כולם משקרים? לכולם? ולמה, בעצם?



היופי בסדרה הוא בכך שלצד פענוח התעלומה שמופיעה בכל פרק, יש לנו דמות לא מפוענחת, שיחסיה עם סביבתה מלאים סתירות ומשמעויות נסתרות. וזה ברור לנו שיום אחד נבין הכל, אבל בניגוד להרבה סדרות אחרות, פה אנחנו נהנים לא רק מהפתרון, אנחנו נהנים גם מהדרך. כי כל אחד מהפרקים הוא לא "מצוין יחסית" - הוא פשוט מצוין. ובעולם מלא סדרות שמבטיחות ולא מקיימות, אני נהנית מהעובדה שיש סדרה אחת, שלא הבטיחה לי כלום, אבל לא מפסיקה לקיים.

אז אם אתם מפחדים מ"תופעות הלוואי" שתיארתי, אל תלכו לרופא! פשוט איטמו את אוזניכם לכל אזכור של כמה נהדרת הסדרה הזו, והתעלמו באלגנטיות מאנשים שרוצים להכריח אתכם לצפות "רק בפרק אחד" (ואל תאמינו ש"מפעם אחת לא מתמכרים"), אבל אם התופעות הללו לא מפחידות אתכם, אז רוצו לראות "האוס". ותהיו בריאים.


חזרה אל הפרויקט