בשנת 1998, כש"סיינפלד" הגיעה אל סוף חייה הטלוויזיונים אמרו כי זהו המסמר הראשון במה שיהיה ארון הקבורה של ז'אנר הסיטקומים. אחר כך ירדה "חברים", ואיתה גם "פרייז'ר", ואחת אחרי השנייה, כל ענקיות הז'אנר פרשו מן המסך ועברו לעולם שכולו טוב. היו כאלו שניסו להיאבק, אולם ניסיונות אלו היו מביכים במקרה הטוב, ונוראיים כמו העונה השמינית של "מופע שנות השבעים" במקרה הרע.

"הסיטקום מת!" היתה הסיסמה הרווחת והצופים הגיבו בהתאם - סיטקומים חדשים עלו וירדו מן המסך יותר מהר מהזמן שלוקח להגיד "אוהבים נקניקיות?" והאולפנים לא מיהרו להשקיע את זמנם היקר ואת ממונם היקר עוד יותר על כל רעיון לקומדיה שבלונית שכבר ראינו.

תופעה מעניינת שנגזרה כתוצאה מהידרדרות הסיטקום הוא התפתחות הקומדיה למחוזות חדשים. יוצרים בתעשייה ניסו לשכלל את המבנה הקלאסי של הקומדיה ולהביא למסך משהו חדש. הפורמט המוכר של קומדיית אולפן שמצולמת עם ארבע מצלמות ופסקול מוקלט של צחוקים נזרק החוצה ובמקומו הגיעו קומדיות בפורמטים חדשים. הטלוויזיה זכתה לקומדיות ייחודיות בעלות גוון שונה, חצוף ושנון יותר.



קומדיות כמו "מלקולם באמצע" או "משפחה בהפרעה" היוו משב רוח מרענן בבחינת הומור טלוויזיוני כשהציגו הומור מושחז יותר ממה שהצופה הממוצע הורגל אליו. לא עוד קומדיות מתקתקות וחברותיות נצפו על המסך, כעת היה זה עידן ההומור הנמוך והבריא יותר. עוד קומדיה ייחודית שעלתה היא "סקרבס", שהייחוד שלה היה יותר ויזואלי, ובראשם - הפנטזיות הביזאריות שהתרוצצו בראשו של הכוכב הראשי ג'יי די.

רף ההומור שקומדיות אלו ואחרות דוגמתן הציבו היה קיים לפני כן רק בסרטים מצוירים, להן מאז ומתמיד היה קל יותר לסלוח על מכות מתחת לחגורה (ע"ע "משפחת סימפסון", "איש משפחה" ו"סאות' פארק"). אולם, גם זן זה של קומדיות סבל ממאבק ארוך במלחמות הרייטינג האכזריות. חלקן הצליח יותר (דוגמת "קוראים לי ארל" ו"מלקולם באמצע") וחלקן סיימו כמו במקרה העצוב של "משפחה בהפרעה".

אז מה המסקנה המתבקשת? גם לקומדיות קשה, בדיוק כמו לסיטקומים. וזה לא הצחוק המוקלט שעושה את ההבדל אלא בדיוק אותו חומר שמבדיל בין קומיקאי טוב ובין חבר עם שום דבר פרט לבדיחות קרש. זה ההומור, זה הפאנץ' המדויק שמגיע בדיוק בזמן ומצחיק באמת. כי בדיוק כמו ששילוב בין משחק טוב ותסריט חזק הוא מה שנותן לדרמות את כוחן, גם בקומדיות נדרש שילוב בין הבדיחה ובין המספר אותה.

התוצאה היא מעין חזרה לרטרו ולקומדיות במבנה הקלאסי של צילום בשלוש מצלמות באולפן, רק שהפעם נלמדו כמה לקחים. האולפן הוא אולי אותו אולפן אבל הבדיחות בועטות יותר ולא מתחסדות כלל וכלל. הקומדיות כיום מוצאות לנכון להצטופף בלוח השידורים עם סיטקומים קלאסיים שמצחיקים לא פחות מהן.

לאנשים יש נטייה להיות יהירים ולפזר הכרזות הרבה לפני שהם מכירים את כל העובדות. אמרו שהטיטאניק לעולם לא תטבע, אז אמרו. שרון אמר "רק ארבעים קילומטר", אז אמר. אמרו שיהודה לוי הוא שחקן בחסד, אז אמרו. מה שמשנה באמת הוא לא מה שהמבקרים אומרים, אלא מה שרואים עם העיניים. ומי שאומר לי היום שהסיטקום מת... ובכן, הוא עוד לא ראה את "איך פגשתי את אימא".



הסדרה מתרחשת בעתיד, בשנת 2030. אבל כל מה שתזכו לראות מהעתיד הזה הוא את שני ילדיו של טד המבוגר, אשר מקשיבים פרק אחרי פרק לסיפור כיצד פגש טד לראשונה את אימם. עיקר התוכנית מתרחש בימינו, בשנת 2005 ובטד (ג'וש רדנור) הצעיר ובחבריו שמלווים אותו באותו חיפוש גורלי.

כבר בפיילוט, החבר הכי טוב של טד, מרשל (ג'ייסון סיגאל, שמוכר לצופי "פריקים ויורמים" בתור ניק) מציע נישואין לבת זוגו לילי (אליסון האניגן, אין לי מושג איפה היא שיחקה). האירוסין של השניים הוא בעצם צלצול ההשכמה שטד מחכה לו כדי להבין שהוא כבר מבוגר מדי בשביל משחקי הרווקות ושעליו להתמסד. מי שמנסה נואשות לגרום לו לנטוש את רעיון ההתמסדות הוא ברני (ניל פטריק האריס, דוגי האוזר בעברו), חברו הילדותי רודף השמלות וחובב החליפות (!Suit up) שמסתמן כדמות הכי מצחיקה בסדרה (וככל הנראה שותפו לחיים של "הטוד" מ"סקרבס").

הצלע החמישית שמצטרפת היא רובין, מושא אהבתו הנוכחית של טד שנראה היה כי היא בעצם אותה אמא מפורסמת שסביבה כל ההמולה, אבל גם אשליה זו מתנפצת בפיילוט. חשוב לציין גם את הקריינות של טד המבוגר (בקולו של בוב סאגט) שבדומה לעבודת הקריינות של רון הווארד ב"משפחה בהפרעה" לא מונע מעצמו להוסיף פאנצ'ים משל עצמו לסיפור.

האווירה של התוכנית היא בעיקר חמודה, דבר שעוזר רבות לסדרה להתרומם. אווירת השטותניקיות ששורה על הדמויות הופכת את הדינמיקה ביניהם ליותר אמינה, שלא לדבר על כך שהם נותנים לעלילה מעין ערך נוסף בכך שהם כן מתייחסים לנושאים שרלוונטים לאנשים בגיל שלהם.



הגל החדש של הסדרות המתוסרטות שהציף את הטלוויזיה בארה"ב לאחר שנות בצורת בצל שיגעון הריאליטי איפשר ליוצרים רבים להתנסות ברעיונות מקוריים ובפורמטים חדשים של כתיבה. במגזר הדרמות, גל כזה נתן במה לאנשים כמו רוב תומאס ומארק צ'רי. במגזר הקומדיות הגל ההוא פתח כמה דלתות בשביל קרטר בייטס וקרייג תומאס. השניים, שכתבו יחד ל"אוליבר בין" ול"אבא אמריקאי" של סת' מק'פארלן, התאחדו כדי לספר את סיפורו של טד בחיפוש אה-לה מרקו אחרי האמא המיסתורית של ילדיו.

כאמור, מה שמציל את "איך פגשתי את אמא" מסימפטום הסיטקום הקלאסי הוא הבדיחות הטובות, הדמויות שמציגות אותן בצורה טובה (בדגש על ברני) וסיפור שלא מביך את עצמו. מדובר בתוכנית טובה על חברים מגניבים וסיפור מצחיק שבכלל גורם לך לתהות כל פעם מחדש - Are you my mummy?





איך פגשתי את אמא, ימי חמישי ב21:05, yes Stars.