"זה פשוט נראה כאילו הסכמת שתהיה לך אישיות מסוימת, או משהו כזה, בלי שום סיבה - רק כדי שדברים יהיו קלים יותר לכולם. אבל כשחושבים על זה, כלומר, איך אפשר לדעת אם זו באמת את?"

לא צבעתי את השיער בתיכון, בוודאי לא באדום לוהט. מעולם לא הייתי מאוהבת בחתיך של השכבה, עם הגיטרה והמכונית והשתיקות מלאות המשמעות. לא התרחקתי מחברה ותיקה לטובת הילדה הפרועה של הכיתה, ומעולם לא הייתי עיוורת לאהבתו הסודית של השכן (כי אף אחד לא היה מאוהב בי בסתר). הייתי שונה מאנג'לה צ'ייס בכל מובן אפשרי, כמעט. אבל עדיין, אלו היו חיי. או כך לפחות הרגשתי.

וזו היתה הפעם הראשונה בה סדרת טלוויזיה גרמה לי להרגיש הזדהות עמוקה כל כך. כילדה, הסיפורים שחיפשתי היו רחוקים עד כמה שאפשר מחיי היום-יום השגרתיים, המוכרים לעייפה. עולמות רחוקים, מעשי קסם, מפלצות ואבירים מלאו את חיי הדמיון שלי, כמו גם עלילות היסטוריות מרחבי תבל, תגליות מסעירות והרפתקאות עוצרות נשימה. לא רק בטלוויזיה, גם בספרים ובכל מפלט דמיוני אחר שיכולתי למצוא מן העולם הסובב אותי, חיפשתי את השונה, הלא-מוכר, המרתק והמפעים. כמעט לא קראתי ספרים שגוללו את חייהם של ילדים כמוני, על כל הפרטים החדגוניים כל-כך של יומם, ובוודאי לא רציתי לראות סרטים או תוכניות טלוויזיה כאלה. הכרתי את העולם הזה מחיי היום יום שלי עצמי, לא הייתי צריכה אף סיפור שיגלה אותו בפני.

אולם כעבור כמה שנים וכמה כונניות לגילאים-מבוגרים-יותר בספריה (עד כמה שהספרניות המחמירות הרשו לי, ולפעמים גם מתחת לאפן), התחלתי לגלות בין הכריכות והדפים את הקסמים הטמונים בתיאור חיי היום-יום. המילה הכתובה חדרה אל עומק עולמן הפנימי של הדמויות בתיאור ישיר ומיידי, עד שהרגשתי שאני עצמי הייתי בתוך עורן. מעשה הרקמה נטווה ברגישות, המיקוד נע מן הפרטים הטכניים של הנעשה, אל רגשות הדמויות, מחשבותיהן ולבטיהן, והמילה "מוכר" כבר לא שימשה רק במשמעות הפשטנית של "היינו שם ועשינו כך", אלא ברובד העמוק והעשיר לאין ערוך של "אני לא היחידה שמרגישה ככה? ואיך אפשר לקלוע בדיוק כזה למה שעובר לי עכשיו בראש ובבטן?"



בטלוויזיה זה לקח יותר זמן. כילדה, נדמה היה לי שקיימים שני סוגי תוכניות: אלה עם הגיבורים המנהלים חיים בלתי-שגרתיים, כמו בספרי ההרפתקאות, ואלה שהציגו את חיי היום-יום, שהיו בעיקר חינוכיות והסבירו למה אסור לשתות אלכוהול, לא להאמין בעצמך, לשקר להורים ולא לקבל את עצמך כמו שאתה. בכל סיפור על עולם שהכרתי, ניסו גם לומר לי, תוך כדי כך, איך העולם הזה צריך להתנהל ולהיראות.

אפילו בהמשך, כשהיה אפשר להישאר ערה עד שעות מאוחרות ולצפות בתוכניות של "גדולים", מה שנראה כמתאר אנשים שחיים בעולם הרגיל, בעצם לא היה כזה: שוטרים (שתופסים פושעים, רוצחים אפילו, על בסיס יומי), עורכי-דין (שמשנים את חייהם של האנשים שהשוטרים מהתוכנית הקודמת תפסו, בלי הנד עפעף), או רופאים (שהשפעתם על חיי החולים שלהם גדולה אפילו משל שני בעלי המקצוע הקודמים). במסווה של מציאות בלתי-מיופייפת, הוצגו חיים פחות שגרתיים מאשר אלו של לובשות הקרינולינות, מנופפי החרב או מפריחי השממה.

"וכל הקטע הזה עם ספר המחזור, כאילו... אם תעשו ספר על מה שבאמת קרה, זה יהיה ספר נורא מדכא. כלומר, לעניות דעתי".

הריחוק של יצירות בדיוניות מהשגרה המשמימה אינו מפתיע. היצ'קוק כבר אמר: “דרמה היא החיים בלי הרגעים המשעממים". אבל מה אם אפשר לקחת את הרגעים הללו, שנראים כל כך נדושים, מוכרים ולעוסים, אותם רגעים שחווינו יום-יום, שדיברנו עליהם עם האנשים הסובבים אותנו, שהכרנו היטב, שלא היה בהם דבר חדש עבורנו, ולהפוך אותם ללב העניין? למצוא את גרעין הקסם הטמון בלב השגרה? עבורי, ניגוד זה הוא שהפך את "אלו הם חיי" ולאחר מכן את "שלושים ומשהו" לשתיים מההרפתקאות המרגשות מכולן.

הגוף הראשון בשם “אלו הם חיי" היא אנג'לה צ'ייס, תיכוניסטית בפרבר אמריקאי טיפוסי. הסדרה עקבה אחרי חבריה לספסל הלימודים - במיוחד ראיין הפרועה, ריקי בעל לב הזהב, שרון ה"ילדה הטובה" ובראיין התלמיד המצטיין - כמו גם אחרי בני משפחתה - אמה הקשוחה והדאגנית, אביה החביב והחם ואחותה הקטנה - ושלל דמויות נוספות הנכנסות ויוצאות מחייה של כל נערה, כמו מורים, סבים, דודים, שותפים עסקיים של המבוגרים, תלמידים נוספים בבית הספר וג'ורדן קטלנו אחד, מושא התאהבות וכיסופים. מערכות יחסים נפרשות ומתפתחות, לעיתים בין צמדי דמויות בלתי צפויים, ותובנות, אצל צעירים ומבוגרים כאחד, צפות ומתגבשות כתוצאה מאירועי היום-יום הפשוטים ומהרגשות הנלווים אליהם.

לכאורה, מתכון שמרכיביו נרקחו כבר פעמים אינספור בתוכניות-נוער למיניהן. אך למעשה הסדרה היתה ההפך הגמור מכך. הבדל אחד היה נעוץ בנקודת ההשקפה שלה. היא לא ניסתה לחנך את בני העשרה המופיעים או צופים בה ולא דחפה להעביר מסר. היא לא שפטה את הדמויות ואת מעשיהן. לעומת זאת, היא השתדלה ליצור שיקוף, צלול עד כמה שניתן, של אנשים אמיתיים, המגיבים באורח אמין על אירועים ממשיים היכולים להתרחש בחיי כל אחד, כמעט.

אמנם הפרטים הקטנים והשגרתיים היו המוקד, אך רק כקרש קפיצה, כאמצעי להתבוננות במשמעות העמוקה הטמונה בכל אחד מהרגעים הרגילים-לכאורה הללו, משמעות שלעיתים קרובות פשטותה וישירותה הן מה שהובילו אותה הלאה, מעבר ליום-יום, זה שאנו לפעמים קרובים אליו מכדי להצליח לראותו בבירור. הרגשות העמוקים הנחשפים דרך השגרה הפעוטה, הכוונות שמעבר למחוות, השאלות שבעצם מטרידות את כולנו, שצפות בחדות דרך הדמויות הבדיוניות - כל אלו מוצאים את העניין והחשיבות שבפרטים העלולים להיתפס כזניחים.

בניגוד לסיפורי ההרפתקאות, לא היה בסדרה ניצחון של הטוב על הרע, ולא כוחות אור מול כוחות אופל. היו רק אנשים. מנסים לעשות את מיטב יכולתם, בתחומי החיים השונים, לפעמים מצליחים, לפעמים נכשלים, לפעמים מייללים (גם על הכישלון ובאורח אנושי ביותר, גם על ההצלחה), נפגעים, סולחים, מדברים על זה (או שומרים בבטן) ומנסים להשתפר בפעם הבאה. התהליכים הם הדרגתיים, איטיים, נבנים בשלבים ונשענים על התפתחויות העבר.

גם הדמויות היו אמיתיות. ממש כמו בני אדם, למרות שניתן היה לתאר כל אחת מהן בשתי מילים, כפי שעשיתי למעלה, תיאור כזה לוקה בחסר וחיוור. כמו בחיים, אין דמויות "טובות" או "רעות". לכולן יש יתרונות משל עצמן וחסרונות משל עצמן, שזורים אלו באלו. יכולתי להיות לצידה של אחת מהן בסיפור אחד, נגדה בסיפור אחר, ובצפייה חוזרת לסתור את עמדותיי הקודמות. מעבר לכך, הדמויות אינן שוכחות את לקחי מאורעות העבר, ואפילו מנסות להשתמש בהם, או לפחות מכירות בהם, בהמשך. לא רק שתיאור שטחי של הדמויות אינו מספיק, אלא כל דמות עוברת תהליך, מתבגרת, משתנה, מתפתחת - בדיוק, שוב, כמו בחיים. כמובן שלא תמיד השינוי הוא לטובה, כמובן שיש גלישות אחורה, כמובן שיש טעויות, אבל אין עמידה במקום. כן, ממש כמו בחיים, כבר אמרתי?

כשראיתי לראשונה את "אלו הם חיי" הייתי מבוגרת מעט מאנג'לה. כבר לא עמוק בתוך משברי הלב של גיל ההתבגרות, אבל אותן תהיות עדיין מרחפות גם אחרי שמפסיקים לנסח אותן במילים הכאובות ביותר או להציב אותן בחזית החשופה של הנפש, גם כשהתשובות הבלתי-נכונות עבורן כבר אינן נראות כמו קיצו המר של העולם. הרי לא רק בני גיל מסוים מתמודדים עם הבעיות הללו, אלא גם מבוגרים יותר. הם מנסחים את עצמם בצורה פחות הרת-גורל, אולי, אבל עדיין מבקשים מענה לאותן שאלות של הגדרה עצמית, הדבר הנכון לעשות, משפחה, אהבה וידידות. החיפוש מתנהל מנקודת מבט אחרת, של מי שכבר עבר כברת דרך, בחר בנתיבים מסוימים, צבר ניסיון וחוויות, אבל התשובות עדיין אינן ברורות.

הסדרה התמקדה בתיכון ובהתבגרות, שלבים שהרוב הכמעט-מוחלט של הצופים עבר או מצוי במהלכם, ולפיכך הם מוכרים היטב. בהתרחבות אל המבוגרים המקיפים את חייה של אנג'לה, הסדרה הצליחה להראות תהליכים פנימיים המתרחשים לאורך שנים ארוכות במהלך החיים, לא רק בתקופה מסוימת. ואם חוזרים אל הקריינות של בת-עשרה מרוכזת בעצמה, גילה הצעיר העניק לה מעין היתר לדון ללא מבוכה בתהליכים ובחוויות הללו, בלי שאף אחד יחשוב שזה לא בסדר שהגיבורה מעמידה את עצמה במרכז העולם, עיוורת לעיתים לצרכים של אחרים. כך נוצרה אפשרות למקד את המבט בתהליכים ובחוויות הללו בצורה ישירה יותר מאשר עם דמות בכל גיל אחר.



כמה שנים אחר-כך, סדרה אחרת נטלה את עולם בית-הספר התיכון והצליחה להעביר דרכו עולם ומלואו. במקום לתאר את המצבים המוכרים בשיקוף צלול של המציאות, היא בחרה בהצטלבות אחרת בדרך, והשתמשה בהיפוך התפיסה לגבי המצבים הללו. כך, כשבת-עשרה לא יוצאת בערב לפגוש את חבריה, זה באמת יכול להיות סוף העולם. לסדרה קראו "באפי קוטלת הערפדים". אבל זהו סיפור אחר, שיסופר בפעם אחרת.

"לפעמים זה נראה כאילו כולנו חיים באיזשהו כלא. והפשע הוא כמה אנחנו שונאים את עצמנו. זה טוב להתלבש ממש יפה מדי פעם. ולהודות באמת: כשמסתכלים כמו שצריך, ברצינות, בני האדם הם כל כך מוזרים וכל כך מתוסבכים, שהם בעצם... יפים. אולי אפילו אני".

כעבור מספר שנים, בשידור חוזר בשעות הבוקר, כולל כיווני ווידאו והפסקות לחודשים ארוכים (בכל פעם שהיתה חופשה מבתי הספר ולוח השידורים השתנה בהתאם), גיליתי את "שלושים ומשהו", הוותיקה יותר. שתי הסדרות חלקו רבים מצוותי אחורי-הקלעים, כולל מפיקים וחלק מהכותבים ומהבמאים, כמו גם את דרך גלילת הסיפור שלהן, העיסוק בפרטי היום-יום הפשוטים, הפיכת המחשבות והדיונים עליהם ללב הסיפור, הימנעות משיפוטיות והצבת הדמויות במרכז. עבורי, בסדר הפוך מסדר יצירתן ובהתאם להתבגרות הכרונולוגית שלי, “אלו הם חיי" נתנה את האות לפתיחת המהפכה, אבל "שלושים ומשהו" קיבעה במסמרות את תוצאותיה. בשידור הראשון שלה עוד הייתי בגיל בו לא הבנתי למה המבוגרים המעצבנים האלה לא סותמים את הפה. בשידורים החוזרים, לעומת זאת, מצאתי השתקפויות של מחשבותיי, רגשותיי וחוויותיי בכל אחת מהדמויות.

בדומה להתמקדות של "אלו הם חיי" באנג'לה ובנקודת המבט שלה, הציר סביבו חגה "שלושים ומשהו" הוא מייקל סטדמן, איש פרסום בעל שאיפות ספרותיות שנדחקו לקרן זווית בשל הצורך לפרנס את משפחתו: בתו ואשתו הופ, שעזבה את עבודתה כעיתונאית למען הורות במשרה מלאה. אליוט היצירתי והילדותי, שותפו של מייקל, נשוי לננסי השקטה והאימהית, והם מגדלים שני ילדים. גארי הרווק ההולל, חברו הטוב של מייקל מימי הקולג' ומרצה לספרות, היה מעורב בעבר בקשר רומנטי עם בת-דודו של מייקל, מליסה, צלמת מוכשרת ורגישה. אלן אשת הקריירה החריפה, חברת הילדות של הופ, משלימה את הקבוצה.



ב"שלושים ומשהו" אין קריינות של הדמות הראשית, החושפת בפני הצופים את עולמה הפנימי. בהתאם לגיל הדמויות, הכל חושפני וישיר פחות, אך גם מעודן, רגיש ורחב-יריעה יותר. מרכיב הראשוניות המרגשת הקיים בגיל ההתבגרות נעדר אף הוא, אך דווקא מטען החוויות המצטבר של הדמויות מאפשר התבוננות מפוכחת ומרובדת יותר בחלק מהנושאים. הדמויות יכולות להתמודד לא רק עם הבעיות והרצונות העכשוויים שלהן, אלא גם עם התוצאות ארוכות הטווח של הבחירות שכבר עשו, ועם ההשוואות הבלתי נמנעות אל האנשים שחלמו להיות כאשר היו עצמן בגיל העשרה. ומעבר לכך, לבחון לא רק את ההבדל בינן לבין הגשמת חלומותיהן, אלא גם את השינויים שעוברים החלומות עצמם, עם התמשכות ההתבגרות ואיזון הצרכים, התשוקות והחובות, עם יצירת שינוי של ממש והשלמה עם מגבלות.

כל הדמויות בשתי הסדרות הללו, כל אחת בדרכה ובהתאם לאופיה, מתמודדות עם שאלות דומות, בסופו של דבר. אמנם חיי היום-יום של כל אחת מהן שונים, הבעיות החיצוניות המטרידות אותן מגוונות, והמקורות להרהורים הנוגים השורים עליהם אינם זהים. אך בשורה התחתונה, כולן שואלות את עצמן את "השאלות הגדולות", של זהות, חיפוש אהבה ודרכים להביעה, משפחה, בדידות, חברות ומוסר. אנג'לה, הצעירה שבכולן, עדיין לא איבדה את התמימות והישירות שמאפשרות לה לבטא בקול רם את השאלות הללו, שעל חלקן היא רק מתחילה לענות. אבל החיפוש שלה משתקף פעמים רבות כל-כך בזה של הוריה, באלו של בני השלושים-ומשהו, וגם בזה שלי.

"לפעמים מישהו אומר משהו ממש קטן, והוא פשוט מתאים למקום הריק הזה שבלב שלך".

עם חלוף הזמן, חזרתי אל אנג'לה, מייקל, משפחותיהם וחבריהם שוב ושוב, בכל פעם בעיניים אחרות, בוגרות יותר, שהשאירו קצת מאחור (לא, עדיין לא לגמרי) חלק מהסכסוכים הפנימיים. “אלו הם חיי” השתנתה ביחד איתי, כאשר השתנו גם חיי שלי. למשל, מזווית התבוננות של אחות מבוגרת לנערה מתבגרת יכולתי להבין את הבעיות וההתמודדויות של הוריה של אנג'לה בצורה אחרת לגמרי. ואולי כאשר אהפוך בעצמי לאם, כר פורה חדש של משמעויות ימתין לי ב"שלושים ומשהו".

לא הפסקתי לקרוא סיפורים עתירי דמיון או להחליק לעולמות רחוקים מדי פעם, אבל גם בהם, עכשיו, אני מוצאת יותר ויותר מעצמי, מהנושאים המטרידים את מחשבותיי בחיי היום-יום שלי, מההתלבטויות הפעוטות והגדולות המופיעות כתוצאה מהפרטים הקטנים. בכל סיפור טלוויזיוני אהוב, תחת תחפושות עלילה מגוונות, אני מגלה עכשיו את המכנה המשותף של התבוננות פנימית, כנות וחיפוש המהווה גם מטרה בפני עצמו. ממש כפי שאנג'לה של הפרק האחרון אינה יכולה לחזור להיות הילדה שהיתה בפרק הראשון, כך גם אני איני צופה מאז בטלוויזיה באותה הצורה. גילוי הקסם, העומק והיופי המצויים כה קרוב אלי השפיע מטובו על השגרה האפורה, ההרפתקאות המרוחקות, הדמיון ושיקוף המציאות. וגם אלו הם חיי.


אנג'לה ואני
חזרה אל הפרויקט