אנג`לה ואני
כשעצרתי לחשוב מהי הסדרה של חיי, עלתה לי בראש רק סצנה אחת ברורה. הסדרה של חיי, כתבה שישית (חלק א`)
מאת: liora
פורסם: 14-04-2006
58 תגובות
Angela: "There's something about Sunday night that really makes you want to kill yourself. And that creepy '60 Minutes' watch that sounds like your whole life ticking away".
כשראיתי את הפרויקט ועצרתי לרגע לחשוב מהי הסדרה של חיי, עלתה לי בראש סצנה אחת ברורה וידעתי שזאת הסדרה שלי. הסצנה היתה מאוד פשוטה, כמעט בנאלית, אבל אני זוכרת את הרגע מול הטלוויזיה שישבתי וחייכתי והתרגשתי. ההרגשה המדהימה הזאת שסדרת טלוויזיה יכולה לעורר בך קרתה לי עוד מספר פעמים אחר כך בסדרות כמו "באפי", "שולחן לחמישה" ואחרות, אבל זאת היתה הפעם הראשונה. פעם ראשונה שסדרה גרמה לי לשבת מול הטלוויזיה עם בטן כמעט כואבת מרוב התרגשות, חיוך מרוח על הפנים וההרגשה המדהימה הזאת שאני חלק מעולם אחר ואני לא רוצה שזה יגמר.
הסדרה היא "אלו הם חיי" (תרגום גרוע ל"My So Called Life"). היא שודרה בערוץ 2 אחר הצהריים באמצע שנות ה-90. הסדרה סיפרה על אנג'לה (קלייר דיינס המדהימה במשחק יוצא מן הכלל) תיכוניסטית יפיפייה אך חסרת ביטחון והחברים שלה ראיין (א.ג לנגר) וריקי (ווילסון קרוז), בראיין (דבון גומרסל) השכן שמאוהב בה, ג'ורדן קטלנו (ג'ארד ליטו, "מועדון קרב") הבחור שאנג'לה אוהבת והמשפחה שלה - הורים ואחות קטנה.
סדרות נוער תמיד היו אהובות עלי, במיוחד כשהייתי נערה. כולנו ראינו את "בברלי הילס", "דוסון קריק" ו"שולחן לחמישה", אך לצערי לא כולם ראו את "My So Called Life", סדרת הנוער הכי טובה והכי לא מוערכת. הסדרה היתה מרגשת וחשובה, היא נגעה בפרטים הקטנים של החיים וטיפלה בנושאים החשובים של גיל ההתבגרות ללא התחסדות וללא הטפות מוסר. ריקי היה הומו והציקו לו בבית הספר וזה לא ממש השתנה במהלך הסדרה, ראיין היתה נערה אלכוהוליסטית ושרמוטה לא קטנה. וזה היה בסדר - לא ניסו לשנות אותה, פשוט הראו את המצב. יחסית לשאר הדמויות בסדרה, לאנג'לה היתה המשפחה המושלמת - זוג הורים שאוהבים ואחות קטנה - אך כמו כל דבר בסדרה הזאת, החיים האמיתיים מציצים לאט לאט וחושפים את החולשות. ההורים שואלים יותר מדי שאלות, לא ממש מבינים, אנג'לה מקנאה באימא שלה שהיתה יפה ופופולרית, האב מרגיש מסורס משום שאשתו היא הקרייריסטית האמיתית והאחות הקטנה כמו כל האחיות הקטנות רוצה להיות כמו אנג'לה ובעצם רק מציקה לה. בעיות מהחיים, לא דרמות של עשירי קליפורניה. אנג'לה היא דמות של נערה רגילה, אין לה המון חברים, היא לא פופולרית, היא מאוהבת במישהו שרוב הזמן לא מתייחס אליה והיא פשוט מנסה לשרוד את תקופת בית הספר - כנראה בגלל זה היה לי כל כך קל להתחבר אליה. היא היתה נערה רגילה בתקופה בה גם אני הייתי נערה רגילה שהולכת כל יום לתיכון, מאוהבת במישהו שלא מודע לקיומי ופשוט מנסה להעביר את הימים הללו בצורה הנורמלית ביותר האפשרית.
Angela: My parents keep asking how school was. It's like saying, "How was that drive-by shooting?" You don't care how it *was*, you're lucky to get out alive.
מערכת היחסים בין אנג'לה וג'ורדן היתה איטית, קטנה עם המון דקויות, מבטים ומעט מאוד מילים אבל כעבור 10 שנים אני זוכרת אותה יותר טוב מכל המריבות והדרמות של ברנדון/קלי דוסון/ג'ואי. הסדרה הראתה שני נערים שמבולבלים וגם כשהם ביחד הם לא לגמרי יודעים איך הם אמורים להתנהג, מה אפשר לעשות ומה כדאי שלא. אין משפטים ארוכים ומתחכמים, אין פה ילדים שלא מפסיקים להתפלסף. להפך, יש כאן ילדים שלא תמיד מצליחים להגיד מה שהם רוצים, הרבה משפטים נתקעים באמצע. בדיוק כמו השיחות שהיו לי עם אנשים בתיכון שרוצים להגיד משהו אבל זה לא ממש יוצא ואחר כך מבלים ימים בשיחות עם חברות על שני המשפטים שאני אמרתי והמשפט שהוא ענה לי ומה לעזאזל זה אומר.
Jordan: "Why are you like this?"
Angela: "Like what?"
Jordan: "Like how you are".
כנראה שבגלל כל הדברים הללו, האמריקאים לא אהבו את התוכנית והרייטינג היה נמוך. הסדרה שודרה ברשת גדולה שלא תמכה בה מספיק ולאחר עונה אחת הסדרה ירדה, מה שמשאיר אותה בזיכרון עם טעם טוב - היא פשוט לא הספיקה להתקלקל. ערוץ MTV בארה"ב קנה את הסדרה שנה אחרי שהיא ירדה, שיווק אותה נכון ושידר אותה שוב. הצופים הפעם כן הגיעו אבל זה היה מאוחר. קלייר דיינס וג'ארד ליטו המשיכו לקריירה קולנועית ולא הסכימו לחזור. לפני מספר שנים הביא ערוץ ביפ את הסדרה לשידורים חוזרים גם בארץ, הזכיר לנו איזה מדהימה היא היתה, עזר ליצור לה מכורים חדשים ונתן למכורים הישנים הזדמנות להקליט ולשמור.
Angela: Huge events take place on this earth every day. Earthquakes, hurricanes, even glaciers move. So why couldn't he just look at me?
הסצנה שהזכרתי בתחילת הכתבה היתה סצנת סיום של פרק. הפרק היה על כך שאנג'לה וג'ורדן נפגשים במרתף בית הספר בהפסקות לסשנים ארוכים של נשיקות ומעט דיבורים. ג'ורדן לא מספר לחברים שלו שהוא עם אנג'לה, לה כמובן זה מפריע ובסוף הפרק (ללא מילים, רק מוזיקה ברקע) ג'ורדן עומד במסדרון עם החברים שלו, אנג'לה בצד השני עם החברים שלה, ואז הוא הולך אליה, ההליכה כמובן ארוכה, כולם מסתכלים, הוא שואל אם הם יכולים ללכת, היא עונה כן. הם מתחילים לצעוד יחד והמצלמה יורדת למטה ורואים איך הוא מושיט לעברה יד והם הולכים יד ביד כשכל התלמידים במסדרון מסתכלים. המצלמה עולה למעלה ורואים את אנג'לה מחייכת חיוך ענק. מושלם!
Rayanne: You wanna have sex with him.
Angela: Who?
Rayanne: Who. Jordan. Catalano. Come on, I'm not gonna tell anyone, just admit it.
Angela: I just like how he's always leaning. Against stuff. He leans great. Well, either sex or a conversation. Ideally both.
בתור נערה הרגשתי שהסדרה מדברת עלי. ברגעים בהם אנג'לה דיברה על עצמה יכולתי להזדהות כמו שלא הזדהיתי עם שום דמות טלוויזיונית. כן, קלייר דיינס יפיפייה, אבל בתור נערה היא לא מרגישה ככה, היא מסתכלת על עצמה במראה ומוצאת את כל מה שלא בסדר, כל מה שפגום. הסדרה הזאת החלה בשבילי את ההתמכרות הקשה. הרגש הזה של התלהבות ורצון שהסדרה לא תיגמר יוצר את ההתמכרות, את הרצון להרגיש ככה שוב. אז אם יום אחד אני אשב אצל הפסיכולוג ואצטרך להסביר מדוע יש לי אוסף קלטות ודיסקים של סדרות, מדוע אני מבלה שעות מול הטלוויזיה ומול המחשב והאי-מיול אני תמיד אוכל להאשים את הרגע הזה באמצע שנות התשעים בו ג'ורדן החזיק לאנג'לה את היד.
אנג'לה, מייקל ואני
חזרה אל הפרויקט