בתקופה שבה ערוץ 3 נקרא "ערוץ המשפחה", ערוץ 6 ("ערוץ הילדים" כיום) ניצב לצידו עם סדרות רכש משלו, המותאמות לצעירים. סדרות כמו "צער גידול בנות" ו"אריזה משפחתית" שלטו על המסך והיוו נושא לשיחה במסדרונות בית הספר היסודי שלי. בסוף אותה רצועה שודרה הסדרה "גולשים בזמן".

באותה תקופה (ולמעשה גם היום) היתה לי חיבה קטנה בלב לנושא המסעות בזמן. יתכן ש"בחזרה לעתיד" השפיעה על כך באופן כלשהו, אך אני מתקשה למקם את זה מבחינת ציר הזמן. זה פשוט היה משהו שריתק אותי. ואז, איזה יופי - הגיעה סדרה בדיוק על זה! טוב, מסתבר שלא. הגעתי סקרן ונלהב (ונשארתי יחסית מאוחר בשביל זה. 21:15, לא צחוק!) וגיליתי סדרה אחרת לגמרי ממה שציפיתי לה. חושבים שהתאכזבתי? בכלל לא. זה הדבר הכי טוב שקרה לי אז.



מסעות בין עולמות מקבילים. הכל אותו דבר ובכל זאת שונה. כולנו שם, אבל בכל זאת אלו לא אנחנו. זאת היתה רכבת הרים של שאלות פילוסופיות מעניינות - מה היה קורה אם? מה היה קורה אם לא? פתיחת צוהר לעולם של פנטזיה ומדע בדיוני עם אחיזה במציאות. כל פרק היה ריגוש שלם. איך יפתיעו אותנו הפעם? באיזו מציאות מקבילה ניתקל? מה הפרט הקטן שעושה את כל ההבדל? האם ההבדל הפעם הוא משמעותי? רק דבר אחד היה בטוח - מלון הצ'נדלר תמיד נותר באותו מקום. אה, והם תמיד נקלעו לצרות.

קווין מלורי (קיובול): יש לנו תוכנית. אנחנו רק עוד לא יודעים מה היא כרגע.

עוד בעיה שעמדה בדרכם של הגולשים היתה הגלישה בזמן, ונראה לי שזהו המקור לשם הסדרה המבלבל (בעברית בלבד. באנגלית זה פשוט "Sliders") - הכוונה היא לגלישה on time, במסגרת חלון הזמן שניתנה להם. את הפירוש הזה שמעתי לראשונה כאן, באתר הזה, ע"י Cyber Cat, ואימצתי אותו בחום. שאלות נוספות שריתקו בשל כך היו - האם הפעם הם יספיקו לגלוש? מה יקרה להם אם לא?

כל העסק הזה היה יכול להיות ממש מופרך, אלמלא קאסט אמין שהיווה ביסוס לסדרה. הדמות המרכזית שהיתה אחראית לכל הבלאגן הזה היא קווין מלורי (ג'רי אוקונל, "צעקה 2", "אמריקן גאי" ובעבר הרחוק יותר ילד שמנמן ב"אני והחבר'ה") - סטודנט חרוץ שהצליח ליצור את השער הזה בין המימדים. אליו מצטרפים, מבחירה, ידידתו החביבה ווייד (סברינה לויד), והפרופסור שלו - פרופסור מקסימיליאן ארתורו (ג'ון רייס-דייויס, גימלי בשבילכם. או כפיל פבארוטי). בטעות, נקלע לסיבוך הזה גם זמר עם שאיפות גדולות - רמברנט בראון (קליוונט דריקס).




מאוד חיבבתי את החבורה הזאת. ראיתי את עצמי בקווין, ונהניתי מהאינטראקציה בין הדמויות. זאת הפעם הראשונה שהתחברתי ממש לדמויות, ורציתי בכל מאודי שהם יגשימו את שאיפתם - להגיע הביתה. כאב לי עליהם שנקלעו למבוך ללא מוצא הזה, ללא דרך ברורה הביתה. הו, כמה כאב לי כשהם הגיעו סוף סוף הביתה ולא זיהו שזהו עולם הבית שלהם.

לא הרשיתי לעצמי לפספס אף פרק (לא שידעתי כמה פרקים יש) כי לא העזתי להחמיץ את האפשרות שהם אכן יגיעו הביתה ולא אצפה במאורע ההיסטורי הזה, או שנקבל תשובות לשאלות הרבות שיש ואני לא אדע אותן. זה לא התקבל על הדעת. כל ערב הייתי צופה ודואג להקלטה. תמיד אהבתי לראות את כל הפרקים של הסדרות בהן צפיתי, ולא להחמיץ אף פרק, אבל כאן זה היה לי חשוב ומהותי.

ואז רצחו את הפרופסור. ואז הקרומגס לקחו את ווייד. ואז הסדרה השתנתה. מלבד העלילות, כל הבסיס - קרי, הדמויות שהתחברתי אליהן - נעלם. היי! אלו כבר לא אותם האנשים שאני רוצה שיחזרו הביתה, שאכפת לי מהם. לקאסט הצטרפו מגי (קרי וורר) וקולין (צ'ארלי אוקונול - כן, אח של השחקן הראשי, והמפיק בשלב הזה), והם בכלל לא הגיעו מאותו כוכב הבית. בעוד מגי עוד היתה נסבלת (ובעלת חן וקמצוץ שנינות), קולין היה פשוט שולי ומשעמם. תוסיפו על כך את הידרדרות העלילות לעבר החדגוניות והקיטשיות, ותסגרו את זה בעובדה שהמדע הבידיוני ה"קשה" הפך להיות חלק מהותי בסדרה, כמו גם העיסוק הרב מדי בקרומגס, וקיבלתם את הנפילה של הסדרה. ממשהו חדש ומרתק למוצר בדיוני שהוא גרסה חיוורת של עצמו, שרק רוכב על שטיק העולמות המקבילים ותו לא, ואפילו לא עושה זאת בצורה טובה.



אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על העונה החמישית, בה הוחלף השחקן הראשי בתירוץ עלוב, ונשאר רק חבר הקאסט המקורי השולי ביותר (רמברנט). רוב הזמן, אני פשוט מתכחש לקיום העונה הנוראית הזאת.

ועדיין, למרות ההידרדרות, לסדרה יש מקום של כבוד בלבי. העונות הראשונות לימדו אותי מה זה להסתקרן מסדרה, ולהתחבר אליה ולדמויות המצוינות והכנות שלהן, באופן שלא חשבתי שאפשרי. לזכור, לשנן וללמוד כל פרק ומה שקרה בו. להבין אותו במישור הפילוסופי, ולנתח אותו במישור הפיזיקלי. במישור הטכני - הבנתי מה המשמעות של חילופי אות הפתיחה - גיליתי מהי המשמעות של עונה טלוויזיונית.

ההנאה הזאת לא חלפה גם כשצפיתי פעמים רבות בשידורים החוזרים של הסדרה. ועם התקדמות הטכנולוגיה, יכולתי להשיג פרקים בדרכים לא חוקיות (אבל אל תספרו על זה לאף אחד) ולהראות לאנשים את גדולת הסדרה.

וגם היום, למרות הסיום הפחות מוצלח, אני רואה בסדרה משהו חדשני, מעניין ופשוט מוצלח. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. אהבה שלא גולשת עם הזמן.




חזרה אל הספיישל