הומר ואני
הומר סימפסון הוא הברקת המאה. הוא טיפש, חסר אחריות ומטומטם, אבל גם רומנטיקן, מקסים ומבין במוזיקה טובה. הסדרה של חיי, כתבה רביעית
מאת: ברק דיקמן
פורסם: 12-03-2006
80 תגובות
Lisa: Dad, what's a Muppet?
Homer: Well, it's not quite a mop, it's not quite a puppet, but man...
Homer laughs
Homer: So to answer your question, I don't know.
זה קרה בתחילת שנות התשעים. אני לא זוכר את הפרטים המדויקים, אבל אני כן זוכר שהיה באוויר סוג של הייפ מטורף, כזה ששמור לדברים הגדולים באמת. קלטת הוידאו החדשה והמצוחצחת נכנסה למכשיר הוידאו החדש והמצוחצח של ההורים שלי והקליטה את הפרק הראשון בסדרה, "ערב קסום אחד" (רק שנים רבות לאחר מכן הבנתי שזה לא היה באמת הפרק הראשון). אני זוכר - בערך - את ההרגשה שלי בסיום הצפייה בפרק. זו היתה הרגשה מוזרה. אני די בטוח שלא התאכזבתי, אבל אני גם די בטוח שלא נרשמה התלהבות היסטרית. זו הגיעה רק מספר פרקים לאחר מכן.
"משפחת סימפסון" היא עבורי ההתחלה. כן, ראיתי הרבה טלוויזיה גם לפני שבארט סימפסון החל לבצע את מעשי הקונדס משובבי הנפש שלו. התמכרתי לסדרות רבות אחרות, כמו "האיים האבודים" או "מנהרת הזמן". וגם היום, אני יכול לומר שהטלוויזיה שלי שידרה עבורי סדרות רבות נוספות שאהבתי אליהן שווה לאהבתי אל המשפחה הצהובה, ואולי אף עולה עליה, אבל "הסימפסונז" תמיד ייחשבו עבורי כ"סדרה 0" - זו שהדביקה אותי בחיידק הזה, או לפחות איתרה את החיידק שהיה קיים כל הזמן והזינה אותו. גם אל הז'אנר אליה היא שייכת הגיעו סדרות נוספות - "פיוצ'רמה", "סאות' פארק" ו"איש משפחה" למשל - כולן הביאו איתן אלמנט נוסף, שלפעמים מאפיל על הדבר האמיתי, אבל העובדה הבסיסית נותרה על כנה - "משפחת סימפסון" היתה שם קודם, עשתה את זה זמן ממושך יותר ובהצלחה גדולה יותר, ולאורך כל השנים הארוכות הללו הצליחה לשמור על כוחה. כמה ש"איש משפחה" מבריקה, היא לעולם לא תוכל לתפוס את מקומו של הומר.
ממממ... הומר. אם תשאלו אותי, הומר סימפסון הוא הברקת המאה. הדמות העגולה ביותר (Pun!) מאז המצאת הגלגל. הוא טיפש, חסר אחריות, מטומטם, חסר רגישות וקירח, אך עם זאת רומנטיקן, מקסים, מבריק ויודע להעריך מוזיקה טובה. הטמטום שלו חינני ומצליח להביא לכמה מהרגעים הגדולים ביותר של הסדרה (בהקשר הזה אני תמיד נזכר בארוחת הבוקר המופלאה שניסה להכין למר ברנז כשהחליף את סמית'רז), האהבה חסרת הפשרות שלו למארג' לא מונעת ממנו לחזור שוב ושוב על אותן הטעויות, והתחכום (היחסי) שלו בכל הנוגע ל"איך לעבוד כמה שפחות ועדיין לא להיות מפוטר?" (או שכן, ואז למצוא עבודות אחרות), גורמים לדמותו להיות הנפלאה ביותר על המסך.
האהבה הזאת לדמותו של הומר גרמה לכך שהמשפחה המצוירת הצהובה הזו היתה הראשונה שגרמה לי להכניס למשוואה את אלמנט האיסוף. להקליט הכל. לתייק. לרשום. לשמור. לראות שוב פרקים ולא בשידורים חוזרים. להביא חברים ולהכריח אותם להתיישב ולראות יחד איתי. זו היתה הסדרה הראשונה והיחידה באותה תקופה שגרמה לי להתחיל לחפש אנשים נוספים שמקליטים כדי להשלים מהם פרקים שפספסתי, אם זה בגלל תירוצים מטופשים כמו "צבא", או רגעים מטופשים עוד יותר של שכחה, או - חלילה וחס - מקרים נוראיים של הפסקת חשמל. באותה תקופה של ערוץ בודד, אף אחד לא העלה על דעתו אפשרות של שידורים חוזרים.
הרומן שלי עם "הסימפסונז" כלל אינספור קוריוזים משעשעים יותר ופחות. אם זה המרדף האובססיבי וחסר הפשרות שלי אחרי אנשי הרכש של ערוץ 1 כדי לבדוק איתם מה קורה עם עונות מתקדמות, או ההוראה החד-משמעית שלי לאחי הפוחז להקליט לי את הסדרה בזמן השירות הצבאי שלי, או ההיתקלות הראשונה שלי עם הדבר הזה שנקרא אינטרנט באמצעות האתר snpp.com, אתר נפלא שגרם לי לחשוב ש"אינטרנט=סימפסונז". זכור לי אפילו מקרה אחד משעשע במיוחד שבו נכנסתי לאיזו חנות צעצועים לילדים בתקופת ההמתנה הגדולה (תקופה של מעל לשנתיים שבה חיכינו בכיליון עיניים לפיתרון התעלומה "מי ירה בברנז?") וגיליתי על המדף, לצד כל קלטות הילדים, פרקים של הסדרה בקלטות וידאו - ארבעה פרקים בקלטת, כשחלק מהקלטות מכילות פרקים שמעולם לא ראיתי בעבר. כמובן שרכשתי כל קלטת שהכילה פרקים שלא ראיתי, ובאחת הקלטות היה פרק חדש אחד בלבד, שבאופן מוזר פשוט לא אהבתי.
"הסימפסונים" גם גרמו לי ליצור קשר אינטרנטי עם ישראלים שנמצאו בארה"ב, ולבקש מהם להקליט לי פרקים חדשים בתמורה לאספקה שוטפת מצידי של - לא תאמינו - פרקים של "רמת אביב ג'". לא פחות.
ואז קרה דבר מוזר. זאת אומרת, קשה לי להגדיר את ה"אז" הזה. קשה לי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה זה קרה. אבל מה שקרה הוא שהאהבה המופרעת הזו אל "משפחת סימפסון" גרמה לי להתייחס אחרת אל הטלוויזיה שלי. זה התחיל בזעיר אנפין עם "סיינפלד", כשבאחד הלילות תפסתי שידור חוזר של "הביולוג הימי" ופשוט נדלקתי על הסדרה (וכשהגיעה העונה החדשה התחלתי להקליט ולצפות בה מהנקודה הזאת); המשיך עם "חברים" אותה "גיליתי" רק בסיום העונה הראשונה (והתחלתי להקליט אותה עם פתיחתה של השנייה); והמשיך והתפרש אל סדרות נוספות.
גיליתי שאני שואב הנאה מעצם ההקלטה של הסדרות שאני אוהב. אם הקלטתי את "משפחת סימפסון" כי אני מאוהב בסדרה ובמטרה ברורה לראות שוב את כל הפרקים, ואז לראות אותם שוב, ואז להפיץ את הבשורה לכל המכרים שלי (ולאנשים שאני לא מכיר בכלל), הרי שסדרות כמו "פליסיטי", "סקס והעיר הגדולה", "דוסון קריק" ו"הלילה יענקל'ה לאן" הייתי מקליט כי - האמת? אני לא יודע למה בדיוק.
ומשם, מהשלב הזה בחיים שלי שבו הבנתי שאני מקליט (כמעט) כל דבר שזז, תהליך ה"התרחבות" כבר היה טבעי כמעט לגמרי - הכתיבה בפורומים, המפגש עם אנשי פורומים וצפייה משותפת בסדרות מסוימות על משפחות מצוירות עם ארבע אצבעות בכל יד, והקמת אתר אינטרנט על טלוויזיה. טוב, נו. "תהליך טבעי" כנראה לא היה פה, אבל ברור שהיה פה תהליך, שתחילתו - לפחות כמו שאני רואה אותה - באותו יום אי שם בתחילת שנות התשעים שבו קראתי בעיתון על הגעתו של השיגעון החדש הבא, "משפחת סימפסון" - סדרת הטלוויזיה שהשפיעה בצורה הכי עמוקה על החיים שלי.
חזרה אל הספיישל