סנטה ברברה ואני
כש"סנטה ברברה" הגיעה ארצה, חשבתי שאוכל להסתדר יפה גם בלעדיה. אירוני בהתחשב במה שקרה אחר כך. הסדרה של חיי, כתבה שלישית
מאת: אורלי
פורסם: 27-02-2006
207 תגובות
Mason: Mary, you do want to talk to me.a
Mary: No I don't, I don't.a
Mason: you just don't know it yet.a
כש"סנטה ברברה", אופרת הסבון של רשת NBC שרצה בארה"ב בין השנים 1984-1993, הגיעה לארץ באוקטובר 1995 לא התכוונתי לצפות בה כלל. לא בגלל שלא היה לי זמן, כי דווקא היה. ולא בגלל שהיה לי משהו נגד הז'אנר שאליו היא שייכת (אם כי מאופרות הסבון שראיתי עד אז כגון "שושלת", "דאלאס", ו"היפים והאמיצים", גם לא היה לי ממש משהו בעדו), אלא בגלל שרשת, הזכיינית שהביאה לארץ את הסדרה, בחרה להתחיל לשדר אותה מהעונה השנייה שלה (או מפרק 215 ליתר דיוק), וגם אם זה נכון שאי אפשר להתחיל לשדר אופרות סבון שרצות עשרות שנים מההתחלה, וצריך לבחור איזושהי נקודה להתחיל ממנה אם רוצים, הרי שלהתחיל סדרה דווקא מהשנה השנייה שלה, ועוד סדרה שכבר הסתיימה, כך שהשידור מהעונה הראשונה לא מלווה בבעיות של הגדלת פער מהפרקים בארה"ב, נראה לי מעצבן ולא לעניין.
אני זוכרת איך הם הפציצו בפרומואים לפני שהסדרה התחילה, ואיך כשצפיתי בהם אמרתי לעצמי, שבזה אני לא צופה באופן עקרוני, כי אם הם חושבים ש-215 הפרקים הראשונים לא מספיק חשובים כדי שנצפה בהם, אז שלא יצפו ממני לראות את הפרקים האחרים. אני אוכל להסתדר בחיים יפה מאוד גם בלי הסדרה הזאת. אירוני בהתחשב במה שקרה אחר כך.
אז כן, יכול מאוד להיות שלא היה קורה כלום אם לא הייתי צופה בסדרה הזו בכלל, אבל כמו שקורה לא פעם, עקרונות לחוד ומעשים לחוד, ומכיוון שכמו שכבר אמרתי היה לי זמן, ומכיוון שהסדרה שודרה בשעה 18:00 אחרי שידורי הטלוויזיה החינוכית שהייתי צופה בהם לפרקים (תזכורת זה) ולפני "משמר המפרץ" ומכיוון שהיו לי אז רק שני ערוצים ובערוץ הראשון לא היה מה לראות בשעות האלה - יצא שצפיתי בקטעי פרקים פה ושם. אתם יודעים, צפייה מקרית שכזו.
פעם נתקעתי על איזה פרק בגלל החתיכיות של איזשהו שחקן (הוא היה כל כך חתיך לדעתי, שבכלל לא הבנתי שום דבר אחר ממה שהלך שם, פשוט בהיתי בו כל השעה בערך), ופעם הצחיקה אותי המופרכות של כמה עלילות (מופרכות מהסוג שלימים נזכרתי בה בצפייה ב"זהות בדויה") בסגנון שתי דמויות זהות שכל אחת מהן טוענת ש"זה אני האמיתי והשני הוא מתחזה". אבל עדיין, חמישים פרקים לתוך שידור הסדרה בארץ לא הרגשתי כצופה של הסדרה.
ואז נתקלתי במקרה בסצנה עם מייסון ומרי, שהיתה שייכת בדיוק לסוג החלפת השנינויות שיש בקומדיות רומנטיות טובות שאני אוהבת, וזה גרם לי להתחיל לשים לב לדמויות שלהם. וברגע שבו התחלתי לשים לב לדמויותיהם, שכחתי מכל עקרונותיי היפים לגבי אי צפייה בסדרה הזו, והתחלתי להתמכר להנאה.
אם הייתי צריכה לשייך את דמותו של מייסון לזרם כלשהו הייתי אומרת שהוא שייך לסוג של דמויות שמרשות לעצמן להגיד לאחרים דברים שאנשים בדרך כלל לא, ושקסמן נעוץ בדרך השנונה שבה הם עושים זאת, ובעובדה שבסופו של דבר לא ברור האם הן שונאות או אוהבות את עצמן (דמויות אחרות שעונות לקריטריונים הללו, למשל: גרגורי האוס, אלן שור מ"הפרקליטים" ומ"בוסטון ליגל", ג'פרי גייגר מ"שיקגו הופ" ובמידה מסוימת אפילו לוגן מ"ורוניקה מארס"). כשראיתי את מייסון לראשונה, לא ידעתי שקיים זרם כזה של דמויות, ולא ממש היה לי קל לשייך אותו נכונה בהתחלה. נכון שהכרתי כבר את גייגר, אבל דמות אחת לא מגדירה זרם, ובאופרות סבון שבהן הורגלתי עד אז היתה יותר חלוקה לרעים והתככנים, לעומת הטובים והקלולסים, ואם מישהו היה מרשה לעצמו להיות מגעיל ושנון לאחרים זה היה כי הדמות שלו היתה פשוט מגעילה, ולא ממש יכולתי ליהנות עד הסוף מהדמויות הללו, ופתאום הופיעה דמות שאפשר גם ליהנות מהשנינות שלה, וגם לדעת שהיא לא ממש רעה. אבל מכיוון שלא ממש ידעתי את זה אז, היה צורך בדמותה של מרי כדי להוציא אל האור את הטוב שבדמותו.
דמותה של מרי שייכת לסוג מקובל יותר באופרות סבון ובכלל - דמות הקדושה (Saint), אבל שלא כמו דמויות מקבילות שיצא לי לראות, היא מלאה תסביכים ורגשי נחיתות, והיא לא סובלת מתופעת הצדקנות שמאפיינת דמויות כאלה לא פעם. כך שקשה לא לאהוב אותה (אם כי לאחרונה גיליתי שכנראה בהחלט אפשרי).
העניין שלי בשתי הדמויות הללו ובמערכת היחסים ביניהן, גרם לי להתחיל לצפות בסדרה באופן יותר מסודר, ולגלות שאני נהנית ממנה באופן כללי. התחלתי ליהנות מהעובדה שלמרות שלפעמים קרו שם דברים נוראיים, היתה בסדרה תמיד אווירה כזו של כיף. התחלתי ליהנות מזיהוי כל מיני שחקנים שהתארחו בסדרה בצעירותם, ויותר מהכל ליהנות כמובן מהתפתחות היחסים בין מייסון למרי. צפיתי בהם בשעה שהם היו רבים כל הזמן כשעמדו משני צדי המתרס בעניין משפטי שהוא לא ממש חשוב עכשיו, למרות שהוא היה מאוד חשוב בזמנו; צפיתי בהם מתקרבים זה לזו אחר כך; צפיתי בנשיקה הראשונה, בהצהרת האהבה המסויגת הראשונה ובעוד כל מיני קטעים משעשעים או נוגעים ללב ביניהם, כשכל הזמן מרחפת מעל מערכת היחסים הזאת, שהיא עדיין בשלביה הראשוניים, השאלה האם אהבתם תוכל לשרוד את הגילויים על עברו האפל במקצת של מייסון. או במילים אחרות: האם יש סיכוי לאהבות מהאגדות?
Cruz: You know, Mason, a lot of people find you stuffy, not me, though. I find you boring.a
Mason: If I had my way, you wouldnt find me at all.a
ואז, ללא שמץ של הכנה מוקדמת, בעת שאני קוראת ספוילרים לפרק הבא ב"פנאי פלוס", אני מגלה לפתע פתאום מתחת לתקציר את המילים "פרק אחרון לעונה".
מה זה???
איך מפסיקים לי עכשיו את הסדרה שהכי קשה לי לחכות בין פרק לפרק שלה? סדרה שאני מקליטה פרקים גם כשאני צופה בהם למקרה שיפריעו לי באמצע הצפייה, ואחר כך לבי לא נותן לי למחוק אותם, סדרה שהיה לי תמיד קשה להסביר לאנשים סביבי מדוע אני צופה בה שוב ושוב במקום לנסות לראות דברים חדשים (הם לא היו יכולים להבין שמבחינתי לא ייתכן שישדרו משהו שיעניק לי הנאה רבה יותר מהפרקים האלה, שעדיין לא מיציתי אותם ואני יודעת שהנאתי מהם מובטחת), וככה פתאום בלי שום אזהרה מוקדמת, הם מפסיקים את שידור הסדרה.
אז החלטתי לעשות דבר שמעולם לא עשיתי קודם לכן וגם לא האמנתי שאני אעשה אי פעם, והתקשרתי להתלונן על ההפסקה הפתאומית של הסדרה (טוב נו, דאגתי שאחותי תתקשר עבורי, כי אני גרועה בשיחות טלפון עם אנשים שאני לא מכירה, אבל בואו לא נהיה קטנוניים). תשובתם: הסדרה עוברת למשבצת שידור אחרת, בשעות הבוקר, ותשודר מההתחלה. כלומר, מאותו פרק 215 מפורסם. אם היא תצליח, ישודרו גם פרקי ההמשך במשבצת הזאת.
תגידו לי אתם, מה הסיכויים שסדרה תצליח בשידורי הבוקר בפרקים בשידור חוזר יותר ממה שהיא הצליחה אחרי הצהרים בפרקים חדשים? אבל אז עדיין הייתי תמימה, והשאלה היחידה ששאלתי את עצמי היתה האם יש בכוחי לחכות שנה שלמה בערך עד שיגיעו פרקים חדשים.
לא הייתי צריכה לתהות הרבה, כיוון שכמנהגן של הזכייניות שמייד כשהן צופות במנהג נפסד של זכיינית אחרת, הן מתקנאות בו ומאמצות אותו אליהן כבנם האובד, הרי שאחרי כחודש גילתה רשת שמשדרי תוכנית פטפטת הבוקר של קשת נמשכים עד השעה 10:00 בבוקר, החליטה שהיא רוצה גם, והורידה מלוח השידורים את מה שהיה משודר אצלה ב-9:00 - כן, ניחשתם נכון, את "סנטה ברברה".
ייתכן שאם הסדרה לא היתה נקטעת באיבה, היא היתה הופכת לפחות משמעותית עבורי בסופו של דבר, שכן הייתי ממשיכה לצפות בה, ועם הזמן היא היתה מאבדת מקסמה, ואחרי תקופה מסוימת הייתי יכולה רק להיזכר בה בחיבה כסדרה שמאוד אהבתי פעם. אבל היא נקטעה, והאופן הפתאומי שבו זה קרה, והידיעה שהסיכויים שאי פעם יחזרו לשדר אותה בארץ פחותים מקלושים, בעיקר בגלל שכבר עכשיו היא נחשבת סדרה ישנה, וככל שהזמן עובר היא רק הולכת ומתיישנת, שלא לדבר על העובדה שברשת כבר הטביעו עליה תווית של כשלון - כל אלה הפכו אותה להרבה יותר משמעותית מבחינתי, כי היא הפכה למשהו שנאבקתי עבורו.
אז נכון שמצד אחד אלמלא לסדרה הזו היתה כזו השפעה עליי, הייתי מסוגלת לקבל את הורדתה בשלווה ולהמשיך הלאה כאילו מעולם לא היתה, אבל מצד שני עצם ההורדה היא זו שדחפה אותי לכל מיני כיוונים שבלי ההורדה שלה ייתכן מאוד שלא הייתי פונה אליהם. והדברים שלובים ביניהם בקשר הדוק.
אז באילו השפעות מדובר? קודם כל, להיות פחות פסיבית ממה שהייתי רגילה. אם רשת מדלגים על פרק (כמו שקרה) אז לא לצפות שמישהו אחר יתקשר להתלונן על זה (כמו שעשיתי בזמנו). אם אני רוצה משהו, אני צריכה להראות שאני רוצה את זה, כי אחרת אנשים יכולים לקבל את הרושם הלא נכון שלאף אחד לא אכפת (או את הרושם הכן נכון שהם יכולים להרשות לעצמם לעשות מה שהם רוצים). וכך התיישבתי לכתוב מכתבים לערוצים שונים בבקשה להקרין את הסדרה, ואפילו החתמתי אנשים על עצומה, וניסיתי להגיע לכל מי שחשבתי שיכול לעזור למאמציי - ללא הועיל.
בנוסף התגבשה אצלי ההבנה, שאם לא כולם יראו ויאהבו את מה שאני אוהבת, אז הסיכויים שלי להמשיך לראות את מה שאני רוצה, עלולים לקטון באופן משמעותי בשל שיקולי רייטינג.
מלבד הפיכתי לנודניקית שרוצה שכולם יראו את מה שהיא אוהבת, הסדרה השפיעה על חיי גם בתחומים אחרים, יצירתיים יותר. התחלתי לכתוב. על הסדרה ועליי. ולמרות שלא ממש ידעתי מה המטרה שלי בכתיבה, הצלחתי פתאום להבין מה פירוש הדבר שאתה כותב כי אתה מרגיש שאתה חייב, ושאם אתה לא תעשה את זה, אז אף אחד אחר לא יביע את הדברים בדרך שבה אתה רוצה. בעקבות העובדה שהייתי חייבת לכתוב, גם הייתי פחות מוטרדת מהשאלה, האם מה שאני כותבת הוא טוב או לא, שאלה שאיכשהו תמיד חסמה אותי.
כיוון יצירתי אחר שהגעתי לחקור אותו קצת יותר בעקבות הורדת הסדרה, היה תחום עריכת הוידיאו, שהתחיל כמובן מעריכה פרימיטיבית ביתית בעזרת שני מכשירי וידיאו, כבלים וקלטות. בזמן שהוידיאו היה בתיקון קנינו וידאו חדש, מתוך מחשבה להשתמש בחדש מעכשיו והלאה ואת הישן לשמור למקרי חירום. העניין היה שהוידיאו החדש היה יותר רגיש למצבן של הקלטות, ופלט החוצה קלטות בעייתיות. אני מניחה שהתנהגות כזו יכולה להיחשב טובה, אלמלא העובדה שבאחת הקלטות שהוא פלט, היה פרק של "סנטה ברברה". המחשבה שאני לא אוכל לצפות יותר באותו פרק אלא אם כן אני אחבר לטלוויזיה את הוידיאו הישן שהיה משוכלל פחות (מה שאומר, לעיתים נדירות) היתה בלתי נסבלת עבורי. ולכן כשמישהי אמרה לי "אז מה הבעיה? כל מה שאת צריכה זה לחבר כבלים בין שני מכשירי הוידיאו ולהקליט את הקלטת", עטתי על הרעיון כמוצאת שלל רב.
לקח לי קצת זמן להבין לאן בדיוק אמור להיכנס כל אחד מקצוות הכבלים הללו, אבל עשיתי זאת, והקלטתי, ואז התחלתי להקליט ולערוך לי ברצף את כל הקטעים שאני אוהבת. גיליתי עד כמה שאני נהנית מזה - והשאר היסטוריה (מהסוג שלא מעניין אף אחד, כנראה).
כשהתחלתי לערוך באופן ביתי לא ידעתי כמובן שהדבר גם יעזור לי בסופו של דבר להשיג פרקים שלא ראיתי, כיוון שאז האינטרנט לא היה נגיש עבורי. אבל מהרגע שהוא נהיה, גיליתי שיש עוד כמה אנשים בעולם עם אהבה רבה ל"סנטה ברברה", ועם ערוצי טלוויזיה יותר נחמדים מערוץ 2 כך שיכולתי להחליף קלטות עם אנשים מרחבי העולם (פולין, רוסיה, יוון, ספרד) וכך גם שמתי את ידי על חלקים מפרקי ההמשך כולל רגע ה-C (שהוא הרגע בו הרגו את מרי על ידי זה שהפילו עליה את אות הניאון C שהיתה שייכת למילה Capwell - שם בעלי המלון שעל הגג שלו היא עמדה ברגעיה האחרונים) וגם רכשתי לי ידידים חדשים.
אם היו שואלים אותי היום במבט לאחור האם הייתי מעדיפה באמת לא לצפות בסדרה הזו לעולם, ולא לדעת מה אני מפסידה, או לראות ולהתמודד עם כל הקשיים שנוצרו בעקבותיה, עדיין הייתי בוחרת לראות אותה. ואולי זה הלקח האמיתי שלמדתי ממנה במובן מסוים - שאני מעדיפה לאהוב ולאבד, מאשר לא לאהוב בכלל. ואולי גם זה משהו.
חזרה אל הספיישל