"נשים. אי אפשר לחיות איתן. אי אפשר לשלוח את כולן לקנדה"
(משנתו הסדורה של אל באנדי)

טלוויזיה היא מדיום משפיע. מאוד משפיע. אין ספק בכך. הטלוויזיה משפיעה על העולם, על המדינה, על המבנים החברתיים שבה ועל הפרט. הטלוויזיה משפיעה על כולנו. בין אם אנו שמים לב לכך ובין אם לאו. היא משפיעה על אורח החשיבה שלנו, על "תבניות" שאנו מייצרים במוחנו ועל עיצוב תפיסת העולם שלנו. היא משפיעה על עיצוב הזהות שלנו.

כשנתבקשתי לכתוב על סדרה אחת שהשפיעה עליי, הבחירה היתה קלה מהצפוי. ולמרות שאני מניח שלא מעט אנשים שמכירים אותי ציפו לראות כאן את "באפי" או את "רצח מאדום לשחור המופתיות, הרי שמן הראוי שאבהיר שהן לא היו היחידות שהשפיעו עליי. כך, למשל, "סיינפלד" הציגה עבורי פרספקטיבה מעניינת על החיים בכלל ועל בני אדם בפרט, שלא לדבר על חוכמה. "דוסון קריק" ו"פרקר לואיס" בעונותיהן הראשונות הצליחו ליצור כתיבה רעננה ושפה פנימית ומלאת הומור עצמי שאליהן לא נחשפתי בעבר. "בנות גילמור" ו"הבית הלבן" הציגו בפניי רמה יוצאת דופן, כמעט בלתי נתפסת של כתיבת דיאלוגים, ו-"Saturday Night Live" השפיעה על הדרך שבה אני מסתכל על הסאטירה החברתית והפוליטית.

ובכל זאת, יש סדרה אחת שהשפיעה עליי במיוחד, סדרה אחת ששינתה לחלוטין את כל צורת המחשבה שלי לגבי טלוויזיה בפרט ולגבי האמנות בכלל. לא במקרה בחרתי בסדרה הזו, מאחר שהחשיפה שלי אליה אירעה בדיוק בשיאו של גיל ההתבגרות, ובדיוק בעת שבה התחלתי לעצב את מאפייני האישיות שלי, כפי שהם באים לידי ביטוי היום. ולסדרה הזו היה חלק גדול בשינוי שעברתי באותה תקופה. ולמרבה ההפתעה, ולמרות שאני נוטה היום לאהוב סדרות דרמטיות, מדובר דווקא בסדרה קומית. ועוד סיטקום, ישמרני האל (באנדי)!



האמת היא שז'אנר הסיטקום, שנראה שאובד עליו הכלח בשנים האחרונות, מעולם לא ממש עשה עליי רושם מיוחד. זה לא שלא אהבתי או שאני לא אוהב סדרות קומיות. להפך. אני מאוד אוהב לצחוק, ומאוד מעריך אנשים שיודעים לכתוב בדיחות מוצלחות. אבל לאורך השנים נחשפתי להרבה מאוד סיטקומים שאפשר להגיד עליהם שאו שהם סתם בינוניים ופשוט לא נטעו בי רושם יוצא דופן, או שהם גם בינוניים במקרה הטוב, אבל סופר-שמרנים במקרה הרע. כל זה היה נכון עד שהגעתי לגיל ההתבגרות, ופגשתי את אל באנדי.

"אישה שמנה נכנסה לחנות היום ושאלה אם יש לי מגף שיתאים לרגל שלה. שאלתי אותה: ניסית את איטליה"?
(אל באנדי ביום שבו היה לו מצב רוח טוב)

בשנות התבגרותי היה ז'אנר הסיטקומים בשיאו. סדרות קומיות עמדו בראש טבלאות מדידות הרייטינג של התוכניות בארה"ב. בראש ובראשונה, "משפחת קוסבי", הדוגמא המאפיינת ביותר של הסיטקומים באותה תקופה - סדרה דביקה, "חמימה" שהיחסים בין הדמויות בה כמעט מושלמים, הדמויות כמעט נטולות פגמים, הבעיות נפתרות במחי פרק אחד, הבדיחות צפויות וחוזרות על עצמן, הכתיבה חסרת מעוף והמשחק בינוני במקרה הטוב. אוקיי, ככה זה נראה היום, אבל בתקופת ההתבגרות שלי זה נראה כמו הדבר הכי מצחיק בטלוויזיה, ולמרבה האימה ביל קוסבי הצטייר באותה עת כגאון קומי. אכן, הזמן עושה את שלו.

המאפיין הבולט של הסיטקומים הפופולריים של אותה תקופה הוא האלמנט החוזר של ה"משפחה". לכל סדרה היו את המאפיינים שלה, אבל בסופו של יום כולן הציגו מבנה משפחתי מאחד, שלמעשה הכתיב את הטון של הסדרה - המשפחה מעל לכל. המבנה הזה משקף, כמובן, את הקול השולט של אמריקה השמרנית, אמריקה שמקדשת את ערך המשפחה ולא מוכנה לשמוע על "משפחות לא מתפקדות". אמריקה שלא מוכנה להתמודד עם המציאות.

אלא ששנות ה-90 החלו להתקרב, וקולות חדשים החלו להישמע. קולות של אנשים שנמאס להם מהפגיעה בחופש היצירה, מה"טרור" שהטילו המפרסמים ורשתות הטלוויזיה הגדולות על חופש הביטוי ומה"סלקטיביות" בבחירת הסדרות ששודרו באותה עת ברשתות הארציות. היה ברור שבשלב מסוים יגיעו יוצרים חדשים, כאלה שלא בהכרח משחקים לפי הקו השמרני והמוכר ויציגו סדרות שבהן תוצג מציאות אחרת, דומה יותר לזו שקיימת בפועל. עלייתה של "רוזאן" לשידור בשנת 1988 ברשת ABC הארצית והפופולריות הרבה שלה זכתה שיקפו את המגמה החדשה והמרעננת אצל הצופים בארה"ב, אבל דרכה של "רוזאן" למקום הראשון ברשימת התוכניות הנצפות ביותר בארה"ב נסללה הרבה בזכות "נשואים פלוס" שעלתה לשידור שנה וחצי לפניה, שאף הרחיקה לכת ועשתה ככל יכולתה במטרה לנפץ לרסיסים ולבעוט בכל המוסכמות המוכרות שאפיינו את הסיטקומים ה"משפחתיים" ששודרו באותה עת.

"פג! האנשים הירוקים לקחו לי את הגרביים"
"רגע, הם היו ירוקים לפני או אחרי שהריחו את הגרביים שלך?"
(פג באנדי, אומרת את האמת המרה)

בשנת 1986 נוסדה רשת טלוויזיה ארצית חדשה בארה"ב, FOX שמה. רשת זו נכנסה לשוק שבו שלטו שלוש רשתות ארציות רבות עצמה: NBC, ABC ו-CBS. תנאי הפתיחה של מנהלי הרשת החדשה היו לא פשוטים, בלשון המעטה. היה ברור להם שהקרב על תשומת לבו של הקהל לא יהיה קל, ושצריך למצוא דרכים מקוריות כדי לגרום לצופים לשנות את ההרגלים הקבועים שלהם, להיחשף לסדרות חדשות ולא פחות חשוב מכך - להישאר נאמנים אליהן.

האסטרטגיה שבה נקטו מנהלי הרשת היתה פשוטה, אך יעילה. כיצד משווקים רשת טלוויזיה ארצית חדשה שנלחמת ברשתות שמשדרות סדרות מיינסטרימיות משמימות? מציגים אותה לקהל כרשת "חתרנית", ומכוונים אותה לקהל עם כוח קניה חזק, היינו: צעירים. הרעיון היה ליצור טלוויזיה פרובוקטיבית ובועטת שתלעג לחוקי הז'אנר ותמשוך תשומת לב תקשורתית. שתי סדרות עשו יותר רעש מכל השאר וזוהו עם FOX יותר מכולן. האחת, היא, כמובן, "הסימפסונס" הגאונית, והשניה היתה "נשואים פלוס".



"נשואים פלוס" עלתה לאוויר באפריל 1987 והרעיון הבסיסי שעמד מאחוריה היה ליצור בעצם פרודיה על הסיטקומים הדביקים שאמריקה כל כך אהבה לאהוב, ב"הפוך על הפוך", כלומר: ליצור סדרה על משפחה בעלת מאפיינים "קלאסיים": אבא, אמא, בת יפהפיה, בן זקונים חמוד וכלב, אבל במקום להציג אותה כמשפחה אוהבת ומתפקדת, יהיה "טוויסט" בעלילה, בו מתברר שמדובר בבני משפחה שלא סובלים איש את רעהו, שכל אחד מחבריה יותר טיפש מרעהו, וכולם בוטים, חרמנים, גזענים ואנטיפטים. ה"טוויסט" הזה אפשר לכותבים חופש יצירתי ללעוג לערכי המוסר והמשפחתיות ול"פוליטיקלי קורקטנס" שפשה באותה תקופה בחברה האמריקנית הפוריטנית, ולהצליף בהם ללא רחם.

"באמת חשבתם שאל ייתן לזקן החביב לנצח? אז כנראה שלא צפיתם בסדרה הזאת בחמש השנים האחרונות! ועכשיו יש לנו מסר חשוב עבורכם :'זוהי רמאות רק אם תפסו אתכם!'"
(קריין הסדרה, בסופו של הפרק שבו אל משתתף, בעל כורחו, באולימפיאדה לזקנים ומנצח את אחד הזקנים ממש על קו הסיום).

"נשואים פלוס" עשתה את מה שאף סדרה אחרת לפניה לא עשתה. היא הצליחה לשבור את כל המוסכמות החברתיות שהיו קיימות בטלוויזיה האמריקנית עד אז, אבל עשתה את זה באופן הכי בוטה ופרובוקטיבי שאפשר, ללא צורך באמירה מתוחכמת או מטאפורית. היא הטיחה את האמת ישירות בפרצופה של אמריקה. נשים, זקנים, הומוסקסואלים, נכים, צרפתים, שמנים, טיפשים, קרחים - אין מגזר אחד שאפשר לחשוב עליו בארה"ב של סוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90, ש"נשואים פלוס" לא התעללה בו. פרקי הסדרה דנו - באופן בוטה, גס וגרוטסקי עד מאוד, אך בה בעת גם נועז ואותנטי - בחברה האמריקאית הצבועה ובחוליים שלה. ככל שנקפו השנים, כך הלכה הסדרה וצברה קהל מעריצים גדול יותר, כשגם העלילות הפכו לבוטות יותר, נועזות יותר ופרובוקטיביות יותר, עד כדי כך שאפילו FOX - שהקפידה לתת גיבוי לסדרה (כן, פעם הם עשו את זה, תאמינו או לא) - נאלצה להתערב ולפסול תכנים מסוימים.

אבל למרות שלא כל התכנים שצולמו שודרו לבסוף, אפשר בסה"כ לומר בשקט שהרוח של הסדרה והמורשת שהיא הנחילה לסדרות אחרות, ולטלוויזיה בכלל, לא נעלמה וספק אם תיעלם אי פעם. למגינת ליבם של שמרנים רבים, ל"נשואים פלוס" יש חלק גדול בעיצוב המראה של הטלוויזיה האמריקאית בשנים שבאו לאחר מכן, ועל עיצוב תפיסת עולמם של אנשים לא מעטים, בהם עבדכם הנאמן.

"פלייבוי! ציצים"
(המילים הראשונות של התינוק, באד באנדי)

וכאן אנו שבים אליי. נער מתבגר שפותח את הטלוויזיה, כמו תמיד, על ערוץ 3 בכבלים (אז "ערוץ המשפחה"), שהיה הערוץ החביב עליו, ומגלה פתאום את הסדרה החדשה הזאת שמעולם לא שמע עליה לפני כן. כעבור צפייה בת מספר דקות, בין פרץ צחוק עז אחד למשנהו, התחלתי לגרד בראשי. "רגע, מה הולך פה?" שאלתי את עצמי (כן, אני עושה את זה לפעמים), "איפה האחדות המשפחתית? איפה האהבה? איפה השיחה שבה האבא מסביר לילד שהוא טעה והכל חוזר למקומו בשלום? נו, בטח בסוף הפרק, אחרי כל הירידות והלכלוכים האחד על השני הם יגידו לעצמם שהכל מאהבה ושאין כמו המשפחה".

להפתעתי, זה לא קרה. שום אהבה, שום אחווה משפחתית. נאדה. להפך, פרק ממוצע של "נשואים פלוס" היה מסתיים כשאל יושב מול הטלוויזיה וכל גופו מגובס או בעוד מפח נפש משפיל עבור האנטי-גיבור שלנו.



"מה זו הסדרה הזאת?" מלמלתי לעצמי, "מי אלה האנשים האלה? למה הם לא אוהבים האחד את השני?", אבל בשבוע שלאחר מכן שוב פתחתי את הטלוויזיה באותה שעה. ושוב צחקתי. ושוב תמהתי איך זה שמשדרים סדרה כזאת בטלוויזיה. עד שכעבור מספר שבועות פתאום הבנתי שאני בעצם לא ממש רוצה לדעת למה משדרים סדרה כזאת. העיקר שמשדרים אותה. אז נכון, הייתי רגיל להומור(?) של "משפחת קוסבי" (אללה יסתור), של "שלושה בדירה אחת" (אוי ויי זמיר), ואפילו לזה של "צער גידול בנות" (הייתי צעיר!), אבל ההומור הזה, שלקח לי קצת זמן להתרגל אליו, שהיה בוטה, ופרובוקטיבי וחסר עכבות לחלוטין, קנה אותי. נכון, דיבורים בוטים בדרך כלל גרמו לי להסמיק. אכן, לפעמים זה היה מגעיל מדי. ולא אכחיש כי מעולם לא פגשתי סדרת טלוויזיה שמטפלת באופן כה ישיר וברוטאלי בנושא כמו סקס, אבל התרגלתי לרעיון ונהניתי מהעובדה שמצאתי לי סדרה כזאת שנתנה לי חופש "להתמרד".

זו בדיוק היתה התקופה שבה נערים בני גילי הפכו למתבגרים, והרצון לצאת מהמסגרות הקיימות וליצור לעצמנו זהות עצמאית, להגדיר את עצמנו מחוץ לאותן מסגרות, היה עז. "נשואים פלוס" סיפקה לי את הכר הנוח לכך, לפחות בכל הנוגע למסגרת הטלוויזיונית. הנה סדרה שההורים שלי ישנאו. הנה סדרה שהמורים שלי לא ממש ימליצו לצפות בה, ושלימור לבנת תקבל חום כשהיא תראה אותה (הנה פרומו מושלם לסדרת טלוויזיה!). אז לא רק שהמשכתי לצפות בסדרה, אלא שצפיתי בה שוב בשידור החוזר היומי בערוץ 3. ואח"כ שוב בשידור החוזר היומי בערוץ 6. ובשידור החוזר היומי שאחריו. וזה שאחריו. וכן הלאה. וכל זה למה? כי נהניתי מכל רגע (וכי כנראה לא היו לי ממש חיים באותה עת) ולא פחות חשוב מכך - כי הבנתי שמעבר להנאה ששאבתי ממנה כבידור מוצלח, מדובר בסדרה פורצת דרך, לפחות עבורי. סדרה ששינתה לחלוטין את השקפת העולם שלי לגבי המטרות של סדרות טלוויזיה והביצוע שלהן. אם עד אז נהניתי מסדרות שיצרו עבורי אשליה של אידיליה, מאז "נשואים פלוס" אני נהנה הרבה יותר מסדרות שמאתגרות את הגישה הפוריטנית והשמרנית הזאת. סדרות שמסרבות להציג עולם מושלם, ולא מפחדות להציג את הדברים באופן ריאליסטי וסאטירי, מבלי להסס לגעת בנושאים שנויים במחלוקת וללא עכבות.

אל באנדי הוא האנטי-גיבור הטלוויזיוני הקלאסי. טיפש, בור, שוביניסט, גזען, שלומיאל, חסר מזל, לוזר חסר תקנה, רמאי, קטנוני, אדיש לזולתו, קמצן ועילג. והנה, למרות כל התכונות ה"שליליות" במהותן הללו, אל באנדי הוא, עבורי, אחת הדמויות הטלוויזיוניות הגדולות בכל הזמנים. וההתאהבות שלי בדמות הזאת משקפת, יותר מכל, את שינוי תפיסת העולם שלי כלפי הטלוויזיה מאז שצפיתי בסדרה. אם פעם רציתי לראות דמויות חזקות, בעלות תכונות חיוביות בלבד, שלא טועות כמעט, ויודעות להודות בטעות בשעת הצורך, ולתקן את דרכיהן, הרי שכיום אני אוהב לראות דמויות שליליות, שהמניעים שלהן אנוכיים לגמרי, שלא מונעות מתוך תחושה מוסרית או מתוך אלטרואיזם ולא מצטדקות. דמויות כמו האסירים ב"אוז", למשל. בזכות השיעור שלמדתי מ"נשואים פלוס" אני יכול ליהנות היום כפליים מ"אוז" ומהעומק של הדמויות המדהימות שמופיעות בה, כמו גם מפרנק גלאגר ומשפחתו המופלאה וההזויה ב"לגדול בלי בושה".

ועם הישג כל כך מרשים, מי יכול להגיד על אל באנדי שהוא לוזר?







!"Let's Rock"
(אל באנדי)

"נשואים פלוס", כל הפרקים מההתחלה, החל מהערב (בו ישודר פרק האיחוד) ב-22:30 בביפ.