הספינה הזאת מוצאת חן בעיני. סרניטי. כלומר, היא נראית טוב.

הפרק נפתח בתמונה של כוכב יחיד בשחור העמוק. סרניטי עוברת לצידו, חרישית, לא נוגעת בו. עצמים בחלל. לפתע התמונה חשה פנימה, מן החלל החיצון, חולפת דרך עורקיה של סרניטי, קרבי המתכת, הכבלים והפעימות שלה. החלקים השונים של הספינה מקושרים על המסך, בתנועה חזותית רצופה דרך הקירות והמכשור. דבר בספינה אינו ניצב בדד, מופרד מכל מרכיב אחר שלה. סרניטי הינה עצם אחד גדול, מרושת בקשרים, בנוי ממרכיבים דוממים ומבני אדם וממערכות היחסים בין כולם. התמונה נעצרת מול שריג מתכת תחתיו ישנה ריבר. קול ממלמל "כולנו רק מרחפים". התנועה הגיעה ליעדה.

ריבר פוקחת את עיניה. סיימון וקיילי יושבים מחוץ לחדרה. המגע ביניהם הוא ישיר, גשמי - רגליה של קיילי מונחות, במתיקות נינוחה, בחיקו של סיימון המשועשע והרגוע. ב"ללא דלק" לא הצליח סיימון אפילו לפתוח בסיפור מבדח. כעת, מקושר לקיילי במגוון דרכים (הפיזית היא רק אחת מהן), הוא מוצא שהוא יכול לחלוק עמה את עברו ללא מרירות, לגרום לה לצחוק בקול רם, לצחוק על עצמו, להמשיך לנהל שיחה מבלי להרחיק את עצמו ממנה ומחיבתה אליו.



לפתע, הוא בוהה בריבר ואומר, בקול מנוכר וצונן, את הדבר הפוגע ביותר האפשרי: "הייתי יכול להיות שם עכשיו". לולא נחלץ לעזרתה, לא היה נאלץ לוותר על חייו כרופא מצליח, אזרח עשיר התורם לחברה, מציל חיים ומטפס בסולם החברתי בעת ובעונה אחת. המעבר החד בחזרה אל סיימון וקיילי הצוחקים בשלווה מבהיר כי המילים הקשות לא נאמרו. אם כך, הן הדהדו בראשה של ריבר מבפנים, הצופים חלקו עמה את המחשבה העגומה.

ניתן להניח כי חרטה וכיסופים אכן מצויים בליבו של סיימון על המסלול בו נעים כעת חייו. עתידו הזוהר נחמס ממנו, והביטחון והנעימות שבעברו אבדו לבלי שוב. הוא אינו נוקט בגישת גבורה והקרבה עילאית, ואינו מהסס להבהיר רגשות אלה (במחיר פגיעה ברגשותיה של קיילי, למשל) ואת התיעוב שהוא רוחש לחלקים רבים בחייו על סרניטי. עם זאת, לפחות מאז "בטוחים", נראה כי סיימון מצליח למצוא גם צדדים חיוביים בנטישת חייו הקודמים. הוא, שטיפל בחולה ב"אריאל" למרות הסכנה שנשקפה לו ולריבר, שונה באופיו מרופאי ה"ברית" שסירבו לטפל בבוק ב"בטוחים", עומד על שלו מול סמכות ועוצמה, מוצא בקרבו כישורים נסתרים, ומצליח לבצע עבודה בעלת משמעות. הוא מתחרט על כל מה שנאלץ להחמיץ, ולמרות זאת מסוגל לראות את ההיבטים המתאימים לו בדרך חייו הנוכחית. האם ריבר צבעה את רשמיה ממנו ברגשות האשם שלה, או קלעה למחשבות שהסתתרו בראשו?

בהתבוננות זו דרך עיניה של ריבר, קיילי אינה אומרת דבר. היא רק מתבוננת בה, מנוכרת, נוקשה, בניגוד חריף לחום ולידידותיות שהיא מקרינה תמיד. אולי תוכה של קיילי הוא לחלוטין כברה, ללא סודות אפלים או פינות מוצללות של הנשמה, ולפיכך אפילו אוזני רוחה החודרות של ריבר אינן שומעות רבדים מוסתרים מלבד הריחוק הזה? אולי ריבר מרחיקה עצמה במכוון מקיילי, אחרי שהפחידה אותה כל-כך בקטלנותה ב"סיפורי מלחמה"?

אני אוהב את הדרך בה הקירות מתרחבים. נותן לך הרגשה של מרחב פתוח. פיירפלי מתוכננת היטב.

ריבר עוזבת את סיימון וקיילי ומתחילה להתהלך בסרניטי. נדיר לראות את ריבר בלי מגפיה השחורים והכבדים, המהווים ניגוד חריף לעדינות ולשבריריות שבגזרתה ובמנהגה, ולבגדיה האווריריים, הילדותיים כמעט. אך כאשר המתרחש מוצג מנקודת מבטה של ריבר, היא יחפה. כפות רגליה החשופות נוגעות ישירות בשריג הרצפה, ללא כל תיווך או מעצור. בדרכה, היא גם שולחת את ידיה לגעת בקירות, חשה את הספינה בכל החושים שעולה בידה (וברגלה) לגייס. הליטוף שלה מזכיר את טפיחותיו של מל על חלקים מסרניטי כשהתהלך בתוכה ב"ללא דלק".

ריבר מבצעת פעולה שגרתית לחלוטין - יורדת במדרגות, בהיכנסה לחדר האוכל. היא מן הסתם השתמשה במדרגות הללו אין-ספור פעמים. מדרגות מתכת פשוטות, כמו עשרות אחרות הפזורות ברחבי הספינה. אבל היא ירדה בהן בשלמות, בהתמסרות מלאה, שקועה ברגע, בתחושת המתכת, בעזיבת המשקוף - כאילו היה זה הדבר החשוב ביותר שביכולתה לבצע באותו הרגע, מעניקה לו את מלוא תשומת הלב וחווה אותו במלואו. מרוכזת בירידה במדרגה, היא הפכה כל צורה אחרת של שימוש בה להשתקפות חיוורת של החוויה העשירה שלה. כפי שאמר סיימון ב"אריאל", ריבר אינה יכולה לחסום עצמה מרגשות ורשמים, ולפיכך אפילו הפעולות הפשוטות והשגרתיות ביותר הופכות לבעלות-משמעות וראויות לתשומת-לב, כמו צעדים בריקוד סבוך ומורכב.



בחדר האוכל, עיוורים למחול המוצג לפניהם, מצויים ג'יין ובוק. הם מכינים אוכל, משוחחים, צוחקים ביחד. מערכת היחסים ביניהם נראית חברית, ללא שום שיפוטיות. נראה שהם מצליחים לגשר על פני התהום הפעורה בין העולמות הפנימיים שלהם והדרכים בהן הם חיים, באמצעות הומור וחלוקה של מה שאפשר: ארוחה, אימון כושר או ידידות.

הצופים זוכים להצצה בדמויות דרך עיניה של ריבר, החודרות אל המחשבות הרודפות את מושא ההתבוננות ומצויות באופן התדיר ביותר בתודעתו, ולו רק ברקע. ג'יין חדל לפתע מצחוקו ומצטט את עצמו מ"אריאל": “הייתי טיפש. הכסף היה טוב מדי". הדבר שהשפיע באופן העמוק ביותר לאחרונה על ג'יין היה חרטתו על בגידתו ופחדו מגילוי ומנקמה, בייחוד לאחר "זבל". הוא מביע זאת - אפילו לעצמו, לא רק לאחרים - בהעלאת תירוצים להתנהגותו.

בוק הרגוע, השליו, הידידותי לכולם, עם קולו העשיר והחם וצחוקו המזמין להצטרף, מתיז מילים קשוחות, נעדרות אפילו שמץ של רכות, אכזריות ללא כחל ושרק: "לא מזיז לי אם אתה חף מפשע או לא". ליבתו הנסתרת של בוק נדמית, אם כך, כהפך הגמור מדמותו כפי שהצטיירה לאורך הסדרה כולה. ניתנו רמזים בנוגע לעברו - תעודת הזהות שלו, שחיילי הברית כבדו כל-כך ב"בטוחים", בטחונו מול השוטרים ב"המסר", יעילותו עם כלי נשק, עירנותו התמידית. אך דבר, עד עכשיו, לא רימז על כך שבעברו היה משהו אפל ממש, בייחוד לאור סירובו של מל להאמין שבוק עובד עבור הברית, ש"בחור טוב" כמוהו, חבר בצוות שלו, היה פעם אחד מה"רעים".

קול גלי-ים שוטף על פני ריבר כשהיא מציצה אל הגשר, מקום בו יושבים ווש וזואי. הקול מתחזק, נחלש, והיא מחבקת את זרועה, אולי כדי להכיל את הרחש, את עוצמת הגלים, את התחושות שהמראה עורר בקרבה. הרגשות החזקים ביותר של ווש ושל זואי, אלה שאינם עוזבים אותם, הינם אלה שהם רוחשים זה כלפי זו. כמו ב"סיפורי מלחמה", כשהיה ברור לזואי שאת ווש היא מצילה, כמו ב"ללא דלק", כאשר היה צורך לגרור את ווש מעל מיטתה של זואי בכוח רצונו של מל. הם העדיפות הראשונה זה של זו, וכל השאר, מלא עבר וחובה ורגש, בא אחר כך.

אינארה היא מסתורין מוחלט. ריבר קוראת בה משפט כה רווי בעצב, נחישות, עצמה וחשש. מה ניתן להבין מה"אני ילדה גדולה. רק ספר לי" שלה? האם היא מצפה למשהו נורא שיתרחש, ודואגת שיוסתר מפניה? מיהו האדם האמור לספר לה, ומדוע הוא ינסה להסתיר מפניה דברים? וכיצד כל זה קשור להחלטתה לעזוב את חייה מאחור, אבל לא לחלוטין, ולעלות על סרניטי? ולסירובה הקשוח לפתח קשרים אנושיים רגשיים עמוקים? ולעזיבתה הקרובה?

זה החדר שלה. הוא ריק. האם זה עדיין החדר שלה כאשר הוא ריק? האם לחדר, לדבר, יש מטרה? או האם אנחנו... מה המילה...

מל, אבוד, מנסה לאחוז בכל קרש צף אפשרי, וריבר קולטת ממנו, בהסטת מבט: "לשום דבר מזה אין משמעות". מאז המלחמה איבד מל את מטרתו, אמונתו, כל מה שמעניק משמעות לכל דבר אחר. לאחר מותה של ננדי ב"לב זהב" - בבואתו, במידה מסוימת, ולפיכך הסיום הצפוי ביותר לחייו שלו - הכל נדמה אפילו יותר חסר משמעות, מלא החמצה ובזבוז. ב"ללא דלק" הדבר היחיד שברשותו היה העולם הקטן שבחלל ספינתו, שניסה לבנות בעצמו, למרות הכל, למרות שכל דבר ביקום שסביבו נדמה כמנסה לעצור אותו בדרכו.

כמו אנג'ל ב"התגלות" שלו, "אם לשום דבר שאנחנו עושים אין משמעות, הדבר היחיד שיש לו משמעות הוא מה שאנחנו עושים". אליבא דמל, לשום דבר אין משמעות. ומתוך העצב ותחושת הנטישה והבדידות, מתוך חיפוש הנתיב באפילה (כעצם בחלל), הוא צועד צעד נוסף קדימה. אם אין לדברים משמעות, הוא יוצר משהו שמשמעותו נעוצה בכך שנוצר במו ידיו. מל קרא לספינתו על שם הקרב שמוסיף לרדוף אותו, מעניק לעתיד את שמו של החלק הגרוע ביותר של העבר, יוצק את משמעותו החדשה של השם בבניית עולמו החדש.

אם תקלקלי לי את העניינים בכל צורה, הגוף שלך הוא הפקר. הוא רק גוף בשבילי, ואני יכול למצוא כל מיני דרכים בעייתיות להשתמש בו.

הטיול בסרניטי, כשמשקפי-ריבר מורכבים על חוטמנו, מסתיים בסיפון המטען, כאשר היא דורכת על ענף יבש בכף רגלה היחפה. בצעד המזכיר ריקוד היא נעה לאחור ומתכופפת כדי להסתכל. רק ראשה מתקרב לרצפה, רגליה עדיין ישרות, שערה גולש לצידו. לא רק צורת ההסתכלות, אלא גם ההיבט הפיזי של נתינת המבט ייחודי לה. וכל סיפון המטען מלא בענפים ובעלים, נתון במלואו לדרך בה ריבר רואה דברים. הצבעים החומים, האדומים, הזהובים, הצמחיה בלתי-צפויה, אבל עדיין מכסה את הכל, והנערה הקטנה הבודדה בין כל היפעה.



ולפתע רעש וריצה חפוזה וכולם שם, והמקום נראה אחרת לגמרי, ואנחנו שוב בעולמנו השגרתי, מרכיבים את משקפי עינינו שלנו, וממש כמו המעבר החד מ"אין קול בחלל" לפנים הספינה הרוגש, הכל נראה אחרת. ריבר אינה אוחזת ענף. היא מחזיקה אקדח. היא מנסה להסביר: "זה רק חפץ. המשמעות שלו אינה מה שאתה חושב". המשמעות של עצם היא מה שהאדם נותן לו. בהיעדרה, העצם הוא רק חומר, ללא תוכן. מה שריבר ראתה כענף הוא למעשה אקדח. היא נטלה בידה מכשיר המיועד להרג ולהרס, אבל הוא איבד את משמעותו הרגילה בידיה. היא שינתה אותו על ידי המשמעות שנתנה לו, למשהו מעולם הצומח, תמים ויפה.

אך איש אינו מצליח לרדת לסוף דעתה. הכל מודאגים מן הסכנה האפשרית במציאת אקדח בידיה של ילדה מבולבלת, בייחוד כשהם בודדים בחלל ואיש אינו נמצא סביבם שיוכל לבוא לעזרתם במקרה של פליטת כדור. אלא שהם אינם לבד - ספינה מתקרבת לסרניטי, היא נראית כמו חרק חורש רעה, ולאיש היושב בתוכה יש תמונה של ריבר.

הצוות כולו מתאסף לדון במצב. קיילי מספרת לראשונה על חלקה של ריבר בהצלתו של מל ב"סיפורי מלחמה", על מיומנותה המדהימה בשימוש ברובה, כאשר היא עצמה נכשלה בהפעלתו. בתוך המהומה הרגשית, מל זוכר להרגיע את קיילי, מציין שהוא מחבב אותה בדיוק כמו שהיא, לא משנה אילו כישורים חסרים לה. אפילו במצב שיכול לעלות לו בחייו, כשהתגובה המעשית היא לשכנע אותה ללמוד להשתמש באקדח, הוא אינו רוצה שתשתנה. הלא אם היא משתנה כדי להגן על העולם שהם מנסים לבנות, אזי חלק מהעולם הזה יהפוך פגום ולפיכך האמצעי יכשיל את המטרה אותה נועד להשיג.

הגילוי משפיע על כולם: ג'יין חושב על עצמו ועל הגנת עורו בלבד. בוק מתערב לטובת ריבר, בטענה שהצילה את חייה של קיילי. זואי היא הראשונה שמבינה לאן מל חותר, בתיאור יכולתה העל-חושית כמעט של ריבר, ועם בוק, בחשיבה משותפת של חיילים, הם מנסים להעריך את השימוש שיש לברית ביצירת מתנקש טלפאת. אינארה עומדת מאחור רוב הזמן, נוכחת אך לא נוטלת חלק בשיחה, כמנסה בכוונה לנכר עצמה מעל שאר חברי הצוות. היא מתערבת רק כאשר השיחה מדרדרת לתחרות עלבונות, כדי לוודא שכולם זוכרים את חשיבות הנושא.

סיימון עדיין רואה בריבר ילדה שזקוקה להגנתו. הוא אומר למל שזה כל מה שריבר רוצה להיות - ילדה. הוא מנסה לעזור לה לחזור להיות כזאת (למרות שהיא כבר לא "רק ילדה", לא רק בגלל יכולותיה, אלא גם כי היא כבר אישה צעירה). מל אינו נוקט עמדה, לעת עתה. הוא מציין, בו בזמן, את חיבתו לריבר, כמו גם את הסכנה הנשקפת לצוות מפני אדם על הספינה. הוא מתכוון לריבר, אך ברגעים אלו האיש מן הספינה האחרת, ארלי, הוא זה שמגיע אל סרניטי, ומאזין לשיחה.

אתם חושבים שאתם לגמרי לבד... אולי נכנסתי דרך הארובה, להביא מתנות לילדים ולילדות הטובים. או אולי לא. אולי תמיד הייתי כאן.

הוא אינו היחיד שמאזין: התמונה יורדת, דרך "סרניטי", לפניה של ריבר מקשיבה, מרוכזת, ממוקדת. רק אחר כך ניתן לראות את התנוחה המוזרה, המפתיעה, הבלתי-אפשרית כמעט, בה איזנה את עצמה על פסי המתכת שסביבה. רוב האנשים לא ישתמשו כך במעקה: הם יטפסו, יישענו או לפחות ימקמו את הגב בזווית אחרת לרגלים. המעקה לא נועד ליציבה כזאת. ריבר העניקה לו משמעות חדשה, והשתמשה בו באופן שלא עלה מעולם על דעת מי שתכנן ובנה אותו. עוד אחד ברשימת הקישורים היחודיים לריבר, דרכה לראות דברים באורח שונה משל כל אחד אחר. היא הופכת עצמים למה שהיא רואה בהם, במקום להפך. ושוב, תנוחתה פשוט יפה, מעין ריקוד, דומם כעת.



בתום הדיון מל שולח את כולם לנוח. הוא נותר ליד השולחן בחדר האוכל, יחידי. ההחלטה תהיה שלו, ושלו בלבד. על כתפיו מוטל המשא, בטחון ספינתו וצוותו, וכולם בטחו בו שהחלטתו תשמור אותם בחיים. הוא יושב וחושב על כך לבדו, וכשקם ממקומו, ממש כמו הורה שדואג לבזבוז החשמל, הוא מכבה את האור.

סיימון הצליח להתגבר על מרירותו ועל פחדיו, ולא להאשים את קיילי במצבה של ריבר. הוא מבין מדוע נאלצה לספר את האמת, ואינו פורק עליה את זעפו, כבעבר. הוא אפילו מנסה לקשר את קיילי בחזרה לריבר דרך הנושא החביב עליה, סרניטי, בציינו עד כמה ריבר אוהבת את הספינה. סיימון מנסה לדבר אל קיילי בשפתה שלה, בניגוד לכל הפעמים בעבר בהן לא הצליח לראות דברים בדרכה. אך גם הפעם קיילי אינה זוכה במגע של חיבה, למרות שסיימון נראה נכון לכך - בוק עבר ביניהם במקרה והפריד אותם, עצמים בחלל, והרגע חלף. במקום ללכת לישון, קיילי הולכת לחדר המנועים, למקום המנוחה וההתרגעות שלה.

אני חושב שזה יפה מאוד. אני אוהב את המשקל שלו... אתה מפספס את הנקודה. התכנון. של החפץ. הוא שימושי.

ושם מוצא אותה ארלי. פותח במחמאות לספינה, מתייחס להפתעה שבנוכחותו עליה, מאיים על המנוע ובאותו משפט, באותה יעילות, מאיים על קיילי באונס. ארלי אומר "אולי תמיד הייתי כאן": הלא יש סודות חבויים מתחת לכל דבר, וההרס האמיתי של משהו מגיע מריקבון פנימי, שהנסיבות החיצוניות רק שופכות עליו אור. במידה מסוימת, הבנתו המהירה את חברי הצוות, הדרך בה נהג בכל אחד בהתאם לאופיו (את מל, למשל, הוא הכה מייד עד אובדן חושים, שלא לתת לו בדל הזדמנות להשיב מלחמה), יכולה להיראות כאילו, אכן, תמיד היה שם.

דמעה יחידה מתגלגלת על לחיה של קיילי כאשר הוא מכריח אותה, לב הקשרים על הספינה, להביע בקול רם את העובדה שאיש לא יעזור לה, שלא נותר כל קישור בינה לבין שאר חברי הצוות, שהיא לגמרי לבד, עצם בחלל הריק. מייד אחר כך הוא מדבר על גופה כאילו לא היתה לו כל משמעות, רק דרך עבורו להגיע אל מטרתו, אל ריבר.



לשם כך הוא מאלץ את סיימון לבוא לעזרתו. חדרה של ריבר ריק, וארלי פונה אל האדם הקרוב ביותר אליה על סרניטי, אחיה. הוא "קורא" את סיימון, מקדים אותו בכל שלב של הדיון ביניהם, ומצליח לשכנע אותו להשתתף בחיפושים. במהלך סריקת הספינה השיחה ביניהם לובשת גוון מעשי ופילוסופי כאחד: בכל מילה שאומר ארלי יש משמעות נוספת, מעבר לזו המילולית גרידא.

ארלי אומר שבוק אינו כומר. גם ריבר "ראתה" את עברו הסודי של בוק, אבל ארלי אינו מניח לו להיות רועה בהווה, לשנות את מסלולו, לבחור את המשמעות הנוכחית של חייו. ארלי מדבר על החסר בהקשרים שיש לסיימון עם עבודתו, עם היותו רופא, כיצד אינו יכול להבין את חוליו אם אינו חווה את כאבם במו גופו, כאילו אין בעולם אמפתיה והבנה, אין דבר מחוץ לאדם שיכול להיות בעל משמעות עבורו. אל אינארה ארלי מדבר ישירות, ברור לו שהיא מודעת לרצינות כוונותיו, שהיא "קראה" אותו, בדרכה שלה. הוא מכה אותה רק כשהיא מתחילה לדבר אליו בטון מרגיע, ככל הנראה בניסיון להפעיל עליו את מומחיות "בת הלוויה" שלה. ארלי שומע "אריה" - המשמעות שברצונו לשמוע - במקום "ברית". הוא מכחיש את היותו צייד-ראשים, ומייד לאחר-מכן מצהיר שהוא אכן צייד ראשים, כאילו עליו לשמוע את עצמו מביע את הדברים, בדרכו שלו.

ארלי מעלה שאלות פילוסופיות בנוגע לחפצים ולמשמעותם, האם הם עדיין טעונים במשמעות כשהאנשים שנתנו להם משמעות זו אינם מצויים יותר לשם ביצוע הנתינה. הוא מחפש אחר מילה מסוימת ומוצא אותה: "imbue", להטמיע, יצירת משמעות בעצמים על ידי האנשים המשתמשים בהם. וכך, דרך ההתקדמות השוטפת של העלילה, החטיפה והמסתורין, הוא ממקד את תשומת-לב הצופים במילה הנושאת על גבה חלק גדול כל כך ממשמעות הפרק.

יכולתו בקריאת אנשים דומה לכישרונותיה של ריבר. על ידי העפת מבט מהיר וחריף שיורד עד הפינות העמוקות ביותר. והוא, בשונה כל-כך מריבר, משתמש בידע שלו ובהבנתו כדי להפוך את האנשים שסביבו לחפצים, צעדים בנתיבו, שלילת משמעות מהם. ארלי ראה את האקדח שלו כאמצעי לירות בסיימון או לאיים עליו, כלי המתוכנן לתכלית אחת וזוהי כל משמעותו. ריבר ראתה את האקדח כענף, העניקה לו משמעות נוספת, שונה לחלוטין.

סיימון מוכיח את עמוד-השדרה שלו ועומד זקוף מול האיש שיכול להרוג אותו בקלות, לא מהסס לענות, משלב את ההומור המריר שלו ככל יכולתו, אפילו אם רק כדי להראות שרוחו לא נשברה, תוך שהוא ממלא אחר פקודותיו. ריבר מגלה עצמה רק כשארלי מאיים ישירות על חייו של סיימון. ואז היא גם חושפת את מיקומה: היא אינה על הספינה. היא התמזגה עם הספינה. יכולותיה בעבר נראו מספיק חריגות, כדי שרעיון זה לא יישמע מופרך לחלוטין. וכאשר צחוקה נישא בספינה, פעמיים, כמעט ניתן היה להאמין שהיא אכן היתה שם, כולה שם, בכל מקום על פני הספינה. במקום עצם בחלל, היא הפכה לעצם שממלא את החלל כולו.

התוכנית היא לא לירות בך. התוכנית היא למצוא את הנערה. אם אין נערה, אז התוכנית... טוב, היא כמו החדר.

ריבר פונה אל קיילי (המפחדת מפניה) ומצליחה לשכנע אותה לעשות את מה שקיילי לא הצליחה להביא עצמה לבצע - לחתוך את הכבלים, להתנגד לארלי ולהמרות את פיו. קיילי, לבדה, לא יכולה לאזור מספיק כוחות לשם כך. הקשר לריבר - ולו לקולה בלבד - העניק לה את הכוחות הדרושים. כשקיילי פותחת את המנעולים על הדלתות היא רועדת מפחד. שוב, כמו ב"סיפורי מלחמה", הדבר לא נעשה בגבורה אבירית מתוך סיפור, אלא מתוך פחד אנושי ואומץ אנושי של ניסיון להתגבר על האימה ולפעול למרות קיומה.



ריבר מלהטטת במכשיר הקשר ופונה אל כל אחד מחברי הצוות בתורו. ג'יין ממשיך לישון תוך-כדי כל ההתרחשויות, מתעורר למחצה לשבריר שניה, רק כדי להפוך את וילון-תצוגת-הרובים שלו לשמיכה. ריבר מורה לזואי לא לתקוף את ארלי, מצטטת במדויק את הוראתו של מל אליה בתחילת הפרק "לא לגעת ברובים". קיילי חשה לצידו של בוק המעולף.

מל, שתהה האם ריבר מסכנת את צוותו, נעול בחדרו, מובס, אחרי שזר חדר באורח מסתורי לספינה, בוטח בריבר מייד. הערתה "אל תעשה פרצוף", אחרי שעיווה את פניו - מבלי שיכולה היתה לראות זאת - משכנעת אותו. הוא מתחיל לשאול שאלה, לתהות כיצד הגיעה למסקנתה, אבל כשהיא מורה לו ללכת, הוא מפסיק לדבר בחטף ורץ למלא אחר הוראותיה. מל קצר-הרוח, השתלטן, שצריך שדברים ייעשו בדרכו שלו, שרצה לנעול את ריבר בחדרה, נותן בה אמון בשלמות.

בניגוד למל, סיימון מסרב להיכנע לתוכניתה של ריבר. הוא מזנק על ארלי, והדבר היחיד שהוא משיג הוא כדור ברגל. למרות שהוא יודע היטב מכולם עד כמה ריבר מבריקה, הוא אינו מצליח לראותה אלא כאחותו הקטנה הזקוקה להגנתו, ולא להפך. בעבר היא אכן נזקקה לו שיחלץ אותה, ולאחר מכן שיטפל בה כרופא, והוא מתקשה להשאיר תפקיד זה בעבר.

זה ליבה הפועם, נכון? תמשוך אחד מאלף חלקים, והיא פשוט תמות. קור עדין כל-כך.

ריבר קוראת את ארלי באותה דרך בה הצליחה לחדור לנבכי נפשם של חברי הצוות. באותה דרך בה, נדמה, מצליח הוא לחדור לנבכי נפשם בעצמו. ארלי דומה לריבר יותר מאשר כל אחת מהדמויות האחרות, אבל הוא גם המרוחק ביותר ממנה. לא היתה זו היכולת שלהם שהפכה אותם למה שהם, אלא המשמעות שהם יצקו בה: קטלנית לאחד, אוהבת לשניה. המשמעות של המעשים, של הכישרונות, היא במה שעושים איתם, לא בקיומם המנותק.

ריבר אומרת לארלי שתיכנע לו, שתלך איתו. היה זה חלק מתוכניתה, התכסיס בו השתמשה כדי לשטות בו, אבל כמו ב"זבל", דרך השקר נצצה האמת העירומה ביותר. היא מודעת למצבה, לשוני שלה, לסכנות ולקשיים שהיא מהווה עבור סרניטי. היא אולי נראית מרוחקת, מנותקת, אבל היא יודעת. וזה שובר את ליבה. היא אומרת זאת לתוך מערכת הקשר של הספינה, כך שכולם יוכלו לשמוע, להבין שהיא אכן מודעת למצב. היא היתה על ספינה אחרת לחלוטין, משתמשת בטכנולוגיה כדי שקולה יינשא אליהם, כחלק מתכסיס - ומתחת לכל הכיסויים, למה שבדרך-כלל מאריך את המרחק, היא יצרה את מה שהיה הקשר הכן, הישיר והחודר ביותר עם חברי הצוות, מאשר אי-פעם בעבר.

את לא בתוך המחשבות הארורות שלי. את בתוך הספינה הארורה שלי!



היחס הטבעי לחלליות הוא כאל עצמים מבודדים בחלל: הן נעות דרכו, מתקשרות זו עם זו באמצעים טכנולוגיים, חלקם חפצים מוחשיים המקשרים את הגופות המתכתיים של שתי ספינות ברעש, המולה ומכשור. נדיר לראות מישהו פשוט עוזב ספינת חלל אחת, משליך עצמו ממנה, לא מקושר לשום דבר, ונוחת על חלקה העליון של ספינה אחרת. וזו היתה הדרך בה ארלי הגיע לסיפון סרניטי - קפץ מטה מספינתו שלו, קישר בין השתיים - היה והפסיק להיות עצם משוחרר בחלל, בעצמו. וחברי הצוות היו מופתעים לתפוס שהם לא היו עצם מבודד מרחף בחלל, בלתי-מקושר לשאר העולם אלא אם כן הוא בוחר לעשות זאת. אף אחד לא ציפה שמישהו יגיח לספינה שלהם מבחוץ בדרך זו.

אפילו ארלי עצמו, שהגיע כך לסרניטי, שהעלה את הרעיון לראשונה, התקשה לתפוס שהקישור נמצא שם גם עבור אנשים אחרים. הוא אמנם היה הראשון להבין שריבר לא היתה על סיפון סרניטי אלא על ספינתו שלו, אבל הוא נזקק לזמן כדי לקלוט שהיא פשוט הלכה בנתיב ההפוך לזה בו הגיע. ולאחר מכן, הוא לחלוטין לא ציפה למל שיהיה על גג סרניטי ויפעל מולו משם. קישור כלשהו היה חסר במוחו, כדי להפוך את נתיבו לאפשרות קבועה, לקשר תמידי, לדרך שונה לראיית הדברים. ריבר, שמוחה לא כלוא ב"מה שקורה בדרך כלל" וב"דרך בה מתנהלים דברים", במראה החיצוני שלהם, ראתה את המשמעות מאחורי הדברים, את הקישורים ביניהם.

ריבר מקושרת לספינה (ולא במובן הישיר של "אני סרניטי") ברגליה היחפות. כפות רגליה נוגעות ישירות במתכת, היא מרגישה במלואו כל דבר עליו היא פוסעת, חווה אותו ללא שום מחסומים. זוהי הדרך בה היא תופסת את כל המתרחש והמצוי סביבה. היא מתהלכת בעולם לא רק בכפות רגליים יחפות וחשופות אלא גם בקצות עצבים חשופים, קולטת הכל. ארלי התהלך על סרניטי עטוי חליפת עור, כפפות, מגפיים כבדים ואקדח, חוסם כל אפשרות לקשר של ממש, למרות יכולותיו. כאשר ריבר השתחלה אל חליפת חלל, נראתה זו גדולה מכפי מידותיה - היא השאירה רווח, אפילו שם, למגע עם העולם.

אנשים לא מעריכים את התוכן של הדברים. עצמים בחלל. אנשים מפספסים את מה שיציב.

עולה מכך מעין סתירה: ריבר אינה יכולה לבלום דבר מלהגיע ישירות אליה, דבר אינו יכול להיות עצם מבודד בחלל עבורה, הכל מקושר להסברים, לסודות ולעבר. עם זאת היא, יותר מכל אחד אחר בסדרה, בודדה ומנותקת. מלבד סיימון, שמקושר יותר לאדם שהיא היתה בעבר לפני שנשלחה לפנימייה מאשר לאישה הצעירה שמולו כעת, ומלבד קיילי, איתה הצליחה לקשור ידידות קצרצרה שנופצה על ידי מעשיה של ריבר עצמה, האחרים מרוחקים ממנה. הם אינם משליכים אותה החוצה, הם נותנים לסיימון את מלוא ההזדמנות לנסות ולרפא אותה, אבל אין להם קשר אליה, אל האדם שהיא, אל מהותה הפנימית, המהווה עבורם "עצם בחלל". לו היתה כל נערה חסרת-ישע אחרת, בעלת קרבה משפחתית לרופא שלהם, הם היו מגיבים באותה צורה. בפרק זה, לראשונה, ריבר יצרה קשר עם שאר הצוות, עם הספינה. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהעמידה פנים כי התמזגה עם הספינה, אך למעשה הצליחה להפיח אומץ בצוותה, הם שמעו את דבריה, הבינו אותה, ופעלו לפי עצתה. הקשר עבד לשני הכיוונים.

וכך, לאחר שהקשיב לה, קיבל את תוכניתה והציל את ספינתו, מל מושיט אליה את זרועותיו. ריבר נוטשת את ספינתו של ארלי מאחוריה. היא אינה נוגעת בדבר, אבל זהו הרגע בו נוצר הקשר החם ביותר שאי פעם היה לה עם מל. היא עוטה את החיוך הבהיר, מלא החדווה, כמו ב"אבודים בחלל", ודרך כל הריקנות והאפילה, מהספינה האחרת, בדרך שאף-פעם לא חושבים עליה כדרך לקשר בין דברים, היא מרחפת אל זרועותיו של מל.

ומל מדבר אליה, מתבדח איתה, נותן בה את מבט ה"אח הגדול" הטוב שלו. הוא אינו מעמיד פנים, ולו לרגע קל, שהוא מבין אותה, שאין בה בעיה. הוא אפילו אומר זאת ישירות. אבל הוא מושיט אליה את זרועותיו ומזמין אותה בחזרה אל תוך ספינתו האהובה, לתוך עולמו, העולם שהיא ניתקה עצמה ממנו זמן קצר לפני כן, שהיא תהתה האם תכאיב לו.

טוב, אז... הנה אני.

הפרק מסתיים בעניינים החוזרים למסלולם על סרניטי: ווש מוחה את מצחה של זואי שמטפלת בסיימון הפצוע, ג'יין ובוק חוזרים לשגרת ידידותם, מל ואינארה אינם מצליחים, שוב, לבטא את עוצמת רגשותיהם. ריבר וקיילי משחקות בכדור, שנראה לפתע בדיוק כמו הכוכב, העצם בחלל, שפתח את הפרק. ריבר, אוחזת בכדור בעדינות, מתמקדת בו, נראית כאילו אצבעותיה וכפה מחוללות. בעדינות, בלי תנועות גדולות ומחוות מרשימות, אבל רוקדות. עצם, והמשמעות שהיא - ותמונת החלל שסביבם - מעניקות לו.



סופו של ארלי הוא להיות מבודד לחלוטין, תלוש ומנותק. השורה האחרונה שלו (ושל הסדרה) - “הנה אני". זה כל מה שיש, ה"אני" ש"הנני", ואין שום דבר סביבו שקושר אותו לשום דבר אחר. עצם בחלל.

אנו מוצאים משמעויות עמוקות בפרק של תוכנית טלוויזיה: צבעים זזים, רעשים ותמונות, לא יותר, אך בעקבותיהם נוצרו מחשבות, רגשות ושיחות. אנו צופים ב-42 הדקות הללו, אבל לא כ"עצם בחלל", אלא במקושר לאישיות שלנו, לאמונות, למי שאנחנו מנסים להיות, לאנשים שסביבנו. איננו יכולים שלא לעשות זאת - אלו המשקפיים שמרכיבה תודעתנו, ואין לנו אפשרות לחוות דברים אלא דרך עדשות פנימיות אלה של אישיות וניסיון. ולפיכך התמונות והקולות שעל המרקע מקבלים את משמעותם - רגשותינו ומחשבותינו - מן הקישורים אל אותה עצמיות היוצרת את המחשבות והרגשות הללו.

ושיתוף במחשבות וברגשות אלו הוא הדרך לקשר בין אנשים המתבוננים באותם רעשים ותמונות, דרך חוט המילים הדק. לרגע קל, באמצעות מילים על מסך מחשב, איננו עצמים מנותקים מרחפים בחלל.