מסתבר שיש דברים שלא משתנים - תחנת-מעבר חללית מזכירה להפליא את התחנה המרכזית השוכנת כיום בלב תל-אביב: היא נראית בו-בזמן מתוכננת מראש ומשופצת בשיטת טלאי-על-טלאי. הפרסומות המתנוססות בה עצומות, גדולות יותר מכלי-הרכב, ומציעות פחית כמעט-מוכרת של משקה קל. היא שרויה בהמולה - שילוב של סוחרים, המון, אוכל, אטרקציות תיירותיות בלויות ומקומות לרוץ בהם לסידורים. ובאותו מקום קורא כרוז שכמו הגיח מיריד כפרי, מזמין לצפות בבלתי-נודע. הסקרנות והאימה של הקהל נובעים מאותם חוסר ידיעה וחקרנות לגבי העולם, בהבדל הכינוי למה שאורב באפילה: "חייזר" במקום "מפלצת".

דבר נוסף שכנראה אינו משתנה הוא ניסיונם של צעירים להרשים את בני-זוגם. הפעם, נדמה שקיילי כמעט הצליחה וסיימון יואיל להעביר את מערכת היחסים ביניהם לשלב הבא. אבל לא, אפילו כשהוא אומר את הדבר הנכון בשליפה מהשרוול, מבלי לטרוח, מילותיו של סיימון מכשילות אותו כאשר הוא מנסה להמשיך. כפי שזואי מציינת, בקינטור שאינו חסר נדיבות, הוא אינו מצטיין בחלקת לשונו, למרות שכוונותיו היו טובות.

הבילוי המשפחתי כולל את כל חברי הצוות. בוק מלווה את ריבר, קונה לשניהם חטיף מתנדנד על חוט. אינארה, בהמשכיות ישירה מ"זבל", מנצלת את ההזדמנות לשוחח עם מל על מכירת הרובה שגנבו בפרק הקודם. היא אף מציעה, ביומרנות כלשהי, לנסות לעזור במכירתו. אחרי שלקחה חלק במשימה אחת בלבד - והצטיינה בה - היא כבר מעזה להציע לסכן שוב את עצמה, להמשיך לקחת חלק באחריות לגורל הספינה והצוות. כדבר שבשיגרה, ומבלי להסתכל, תפס מל ילד שהתנגש בו וניסה לכייס אותו. תפס, הושיט יד, הילד החזיר את הכסף, ומהלך השיחה לא הופרע ולו לרגע. הוא אולי לא שמע מעולם על ה"מונה ליזה" שאינארה מדברת עליה בטבעיות רבה כל כך, אך הוא אינו מפחית ולו להרף עין את עירנותו.



ג'יין קיבל חבילה. מאמא שלו. רגע התרברב על הנחה שקיבל בגלל מראהו המאיים (ומייד ניסה לרמות את מל ולא לתת לו את מלוא העודף), ובמשנהו שמח על החבילה כילד. מתוך המכתב, שקרא לאיטו, מפענח כל מילה בתורה, התגלה שג'יין, הבריון שמעדיף כסף על פני ערכים, יריות על פני מחשבה, שולח כסף לעזור למשפחתו ודואג לשלומם. ואיזו מתנה זו היתה! ג'יין היה מרוצה כל כך מהכובע שלו! כובע מעשה-בית, חלק מחוטיו עדיין משתלשלים, בעל מכסי אוזניים, צבעים עליזים, ופונפון. החדווה הברורה של ג'יין היתה מלאה ושלמה, בלי קשר למה שיכול כל אחד אחר לחשוב, והוא הסתובב עם כובעו הצמרירי לכל אורך הפרק, אם לא על ראשו, אזי לצידו.

מל וזואי קיבלו גם הם דואר. תיבה ארוכה וצרה, ללא כתובת שולח או ציון התוכן. בתוכה שכבה גופה.

פלאשבק לימי המלחמה מציג בפנינו את המת, טרייסי, בעודו בחיים. קרב מתנהל באיזור הרוס, שעוד ניתן לזהות בו פסל בודהה יושב ברגלים משוכלות. טרייסי ממלמל לעצמו מילים לא-מובנות בעודו פותח פחית שעועית. הוא לא מבחין בחייל-אויב שמתקרב אליו, וזואי, חרישית וקטלנית מתמיד, מצילה אותו בזמן. מל מצטרף אליהם, מלא התלהבות, תוסס בחיים, אנרגיה ויכולת. הוא משתלט על המצב, קובע את דרך הפעולה בהמשך (כולל טשטוש הלם-הקרב בו מצוי הקצין הבכיר בשטח, מתוך דאגה לעתידו), ושני האחרים בעקבותיו. כאשר הם נפצעים, מל נושא את טרייסי, מכריח אותו ללכת ולהימלט מן הסכנה, לא נותן לו להשאר מאחור.



בחזרה להווה, התגובות למוות ולהודעה המוקלטת שהם שומעים, בקולו של המת - מגוונות בקרב חברי הצוות. בוק מנסה לעזור למל ולזואי לשאת את הארון, ונסוג ללא מילה כשזואי מבהירה שזוהי פעולה פרטית. הוא אומר מספר מילים חרישיות של פרידה ותפילה, בעוד הוא אפילו אינו יודע אלו מהן האיש המת היה חפץ לשמוע. ווש ניגש מייד לתכנן מסלול אל כוכב-הבית של טרייסי, לעשות כל מה שביכולתו למען ידידה של אשתו שמעולם לא פגש. הפעולה היתה ברורה כל-כך עבורו, שהוא אפילו לא חיכה להוראה ממל. אינארה מוותרת על לוח-הזמנים העסקי שלה מבלי להסס. ג'יין מבעבע ברצון לחוש מלא חיים, ממש באותו חדר בו מצוי הארון.

ריבר נשכבת על הארון ממש, מלטפת אותו. היא מנסה לגעת, להתחבר, להגיע לסוג מסוים של הבנה, מן התיבה והאיש המת שבתוכה. היא לא רק חסרה את היכולת לחסום כל דבר, כפי שסיימון אמר ב"אריאל", אלא אפילו מנסה, בכל כוחה, להקשיב בפועל למה שהיה לו "לומר", מבלי מילים. סיימון מקצועי לחלוטין, כרופא הרגיל לראות גופות, ומציע נתיחה-שלאחר-המוות כדי לברר את סיבתו. קיילי לא יכולה להבין גישה קלינית כזו למוות, ומילותיו המוקלטות של טרייסי, הדאגה למשפחתו והבלבול בו היה שרוי, נוגעים לליבה. היא מתבודדת בפינתה בחדר המנועים, מקשיבה שוב ושוב להודעה, וסיימון מוותר על הניסיון לפייס אותה. מל וזואי, שעבורם טרייסי היווה עמית, הרבה מעבר לתזכורת אלמונית למוות האורב תדיר, חולקים "סיפורי מלחמה" עם אינארה. היא מעודדת אותם לספר בשאלותיה, מסייעת להם להגיב בדרך בה הם בחרו. והם צוחקים, לא במקום העצב, אלא איתו, חוגגים את מה שהיה טוב באדם שאינו קיים יותר.



הצחוק נקטע בפתאומיות בטלטלה עזה, ומתברר ששוטרים רודפים אחרי ארונו של טרייסי שעל "סרניטי", בגלל סיבה עלומה. ווש לא יודע כיצד להמשיך ולעכב אותם אם ייצטרך, והשאר מופתעים, מתוחים ותוהים. מי שנחלץ לעזרה הוא דווקא בוק, שמבטיח למל בשלווה שהוא יטפל בחלק הזה של הבעיה, תוך שהוא משחרר אותו ואת זואי לנסות לחפש אחרי מה שהשוטרים דיברו עליו. הוא היה שם, על הגשר, ופשוט נענה כאשר היו זקוקים לו, מבלי להטריח איש לפני כן. מל וזואי אמנם כיבדו את חברם המת ואת משאלתו, אך תחת איום על הספינה והצוות, מל לא היסס לרגע להוציא את הגופה, לחפש בבגדים שעליה, לפרק את התיבה (להניח לג'יין לעבור על התיבה!) ולבסוף לקבל את הצעתו של סיימון לנתיחה, כדי לרדת לשורש העניין. החיים חשובים יותר מהמתים.

במיוחד כשהמת מתגלה כחי ונושם, בתחילת הנתיחה-שלאחר-המוות שלו. זואי, שדבר אינו מזעזע אותה, פשוט יושבת שם, כשהחבר המת-לשעבר שלה תוקף את סיימון וכשמל מרסן אותו (תוך שימוש בנימה סמכותית צבאית). כשכל זה נגמר, היא פשוט מסתכלת עליהם, בשלווה ובשקט, מלמעלה. סיימון נותר גם הוא קר רוח כאשר, כבדרך אגב, תוך כדי חבישת טרייסי, הוא מבקש מג'יין קערה. תוך כדי השיחה וההסברים, ובדיוק בזמן שבו טרייסי אכן מקיא, מחכה לו הקערה בידיו של ג'יין בזמן ובמקום הנכונים (למרבה הגועל המופגן של ג'יין, כמובן). הדבר היחיד שמוציא אותו משלוותו הוא מצבו הרפואי החריג של טרייסי, שמוביל להסבר מאחורי המרדף: טרייסי מבריח איברים פנימיים, בתוך גופו. הוא רימה את לקוחותיו המקוריים, והעמיד פני מת כדי להימלט מנקמתם.

וכעת, השוטרים שעלו על עקבותיו רודפים אחר מל וצוותו, ומפגינים על-ידי פצצות שאינן משתמעות לשתי פנים את כעסם. המרדף תובע מווש את מלוא מיומנותו, אבל אפילו התמרונים הסבוכים ביותר אינם נוטלים ממנו את חוש ההומור שלו. הוא טורח לציין שהבחור המת מצוי על הגשר, למשל. כמעט נדמה שהוא משתמש בהתחכמויות המילוליות לשם המרצה אותו עצמו, משיכה קדימה להצטיין גם בניווט ובפיתול מסלול החללית ולא רק בפיתול מילים.

כשמל מורה להם לצאת מן הגשר, קיילי בוטחת בטרייסי מספיק כדי לקחת אותו אל חדרה. בדרכה הפתוחה, החמה, הלא-עושה-עניין, היא נותנת את אמונה בטרייסי ללא ספקות, למרות שתחבל את דרכו אל הספינה. חביבותו ונחמדותו, פתיחותו הטבעית ושיחתו הזורמת, שונים כל-כך ממנהגיו של סיימון, למרות כל ההזדמנויות שקיילי לא נואשה לתת לזה האחרון. מעבר לכך, קיילי מפגינה אמון מלא במל ובצוות, וכל שלב ממהלך האירועים נראה לה כחלק מתוכנית להציל את המצב.



"סרניטי" טסה סביב ומתחת ובקרבת ההרים המסולעים המכוסים בשלג על כוכב הבית של טרייסי. מדי פעם, למשך זמן קצר, היא לא מופיעה כלל על המסך, לא ניתן לראות איפה היא ומה קורה. השניות בהן לא ניתן לראות את הספינה, כשכל שנותר בשדה הראיה היה הנוף הסלעי מכוסה השלג, ותחושת ה"מה עכשיו?" בעקבות זאת, הפכו את המרדף למציאותי יותר, כמעט כמו להיות ממש שם ולנסות להבין מה קורה (יותר מלראות אותו נפרש באופן מפורש, צעד אחר צעד). אחרי כל תמרוניו הנפלאים של ווש, השוטרים פשוט עוקבים אחרי "סרניטי" מלמעלה, ולא מנסים אפילו לעבור במסלולים המסובכים בהם ווש נאלץ להביא לידי ביטוי את מלוא כשרונו. השוטרים לא נופלים בפח, למרות הפיתוי שקיים במרדף, להיצמד עד כמה שאפשר למי שרודפים אחריו. הם ממשיכים כמיטב יכולתם, ואכן משיגים את "סרניטי", ואז החלו להשתמש ביתרונם הברור, ופתחו בהפגזה כבדה.

תגובתה של ריבר להתפוצצויות - ספירה כדי לראות אם הסערה מתקרבת או מתרחקת - היא משהו שילדים עושים כשיורד גשם, כתגובה לתופעה טבעית, שלא ניתן לעשות דבר כדי למנוע אותה (בניגוד לפצצות מעשה ידי-אדם). בדרך היחידה העומדת לרשותה, היא מנסה למצוא משמעות כלשהי במה שקורה מסביב. למרות ששוחחה עם סיימון היא לא איבדה את מקומה בספירה.

בוק נותר שליו. הוא מתגלה כבעל ידע רחב על שוטרים, ההליכים שלהם, הדרך בה הם אמורים לתפקד, ואפילו מעבר לכך, על הדרכים בהן הם עושים דברים כשהם פועלים מחוץ לתחום סמכותם. הוא זה שמציע את דרך הפעולה שמתקבלת לבסוף על דעתו של מל, שמורה לווש להתקשר אל השוטרים ולהודיע להם שטרייסי יוסגר לידיהם. אך טרייסי אינו יושב בשקט בחדרה של קיילי, וכשהוא שומע את הפקודה, תגובתו היא "לא, תודה!" באקדח מתנופף.

טרייסי מאיים לירות בווש אם יקרא לשוטרים, בנוכחות זואי, אחרי שקיילי סיפרה לו שווש וזואי נשואים (הוא בוודאי לא נזקק לתזכורות לגבי יכולותיה הצבאיות של זואי). ועדיין, כאשר איים על ווש, הוא אפילו לא חשב להיזהר מזואי שתמנע ממנו פגיעה בבעלה, וירייתה הפתיעה אותו. טרייסי לא היה מוכן להרפות מן העבר, וראה את ההווה כאילו מאומה לא השתנה. הוא ממשיך לכנות את מל "Sarge'", למרות שדרגתו היתה קפטן זה מכבר וכולם התייחסו אליו ככזה. הוא מופתע לגלות שזואי השתנתה מאז שהכיר אותה. הוא גם חוזר ואומר שאינו יכול להשתלב בחיים שלא כללו את המלחמה, את העבר, בתוכם. הוא ממשיך לאחוז בעולם שהכיר, במחיר סירוב לקבל שינוי בכל אחד אחר.



וכשנראה היה לו שחבריו משכבר הכזיבו אותו, הוא מאבד את עשתונותיו. פצוע, הוא מנסה להיאחז בכל פתרון כושל שעולה בדעתו, למשל לאלץ את קיילי, באיומי אקדח, להטיס אותו מ"סרניטי" במעבורת, תוך שהוא ממשיך לדבר בסגנונו החביב והידידותי, אך בחרדה גוברת והולכת. מל, קר רוח, עומד מולו. בשיחתם, טרייסי מנסה לנער מעצמו אחריות, אך מל מתעקש להצביע על כך שאיש אינו מכריח אדם אחר לעשות משהו, שכל אחד אחראי על מעשיו שלו. טרייסי ממשיך לנסות להראות למל שהם בדיוק אותו דבר, שהם מתנהגים באותו הדפוס (בדומה לקפטן חסר-הרגש מ"ללא דלק", שאמר שמל היה נוהג בדיוק כמותו לו התפקידים היו הפוכים). מל מצביע על האבחנות הדקות שיש לשים לב אליהן (נכון, הם הורגים אנשים, אבל לא את אלו שעוזרים להם), שהינן בו בזמן קו דקיק שניתן לחצותו בכל רגע ותהום פעורה, ליבת הקוד המוסרי החשוב ביותר. מל מודע להן בלי הפסק, בכל רגע נתון, והוא בודק, בכל צעד שהוא מבצע, האם הוא עדיין בצד הזה של הקו שמסמן את האתיקה שלו, ועדיין מצליח לשמור על כישורי השרידה.

ואכן, כאשר הסכנה לקיילי מצידו של טרייסי היתה וודאית, מל ירה בו. הוא לא "היה מוכרח לירות בו", כי הלא זוהי הנקודה: אף אחד לא הכריח אותו לעשות זאת, להרוג את חברו כדי להציל את "אחותו הקטנה". זו היתה הבחירה שלו. והמבע על פניו הראה עד כמה שבור-לב היה כשהוא נאלץ לבצע הכרעה זו. אך הוא לא היסס, וקיילי לא נפגעה. מל לא מנסה ליטול את אשמתו על עצמו, הוא הבין את הבעייתיות במעשיו של טרייסי עצמו, והיה מוכן לבצע הכרעה קשה, שכרוכה בצעד שאין ממנו חזרה, למען שלום צוותו. את האחריות על החלטתו שלו הוא לא חשב, ולו לרגע, להניח על כתפי מישהו אחר.



וכאשר השוטרים מגיעים, בוק עומד מולם רגוע ומלא בטחון עצמי. הוא יודע שיש לו יתרון, ובחדר מלא באנשים שמנופפים ברובים ומאיימים זה על זה, הוא פוסע ישירות אל מול כלי הנשק, ללא כל מגן שהוא, חשוף לחלוטין, מבלי לאחוז בנשק משל עצמו, מלבד מוחו ואומץ ליבו ומה שבנה מצירוף של שני אלה. וזה עבד. מול השוטרים, קולו החם הופך לקר כקרח, כאשר הוא מאיים שיוכלו להרוג אותם מבלי שיהיה אכפת לאיש, שכן הם מצויים במשימה מושחתת מטעם עצמם. והאיום היה מבוסס דיו לגרום להם לסגת.

אם כך, מל מעולם לא התכוון להניח לטרייסי ליפול בידי השוטרים. היתה לו תוכנית, אך הוא לא טרח ליידע בכך את טרייסי. ניתן לתרץ זאת - הן לא היה לו מספיק זמן, הרעיון היה משהו של הרגע-האחרון, היו פצצות בכל מקום סביבם - אך אין צורך. התנהגות זו מתאימה לחלוטין לדמות: הוא כעס על טרייסי בגלל יצירת הבעיה והפלתה על ראשו, ללא התחשבות בחייו ובחייהם של זואי ושאר האנשים שעימו. בדרך כלל כשהוא כועס, הוא רוצה לתת לצד השני לחוש בטעם אותה גלולה מרה. חוסר האונים בהיעדר האפשרויות לבחירה, במצב שטרייסי כפה עליו, הוא בדיוק מה שהטיל על ראשו של טרייסי. הוא לא טרח להסביר דבר לטרייסי, רצה לגרום לו לחוש בפחד ובכעס, ובו בזמן לא חשב ולו לרגע להפקיר אותו, ולא משנה עד כמה רתח ועד כמה חשב שמעשיו של טרייסי כלפיו היו שגויים. שוב, כמו ב"בטוחים": להיות טוב למישהו, ראוי לאמון, בן-משפחה, אין לדברים אלו ולא כלום עם נחמדות. הדבר מומחש גם עם קיילי וסיימון: הוא אינו אומר ולו אחד מהדברים הנכונים, בניגוד לטרייסי, שמן הסתם אמר את כל הדברים הנכונים, אבל גם כיוון אקדח אל ראשה והעמיד אותה בסכנה של ממש.

הפתגם הצבאי המלווה את הפרק, "כשאי-אפשר לרוץ, זוחלים. וכשאי-אפשר לעשות גם את זה, מוצאים מי שיסחוב אותך", ממחיש את אחד הנושאים המרכזיים השזורים בו לכל אורכו: הדבר העומד מאחורי כל פעולה בעלת משמעות הוא החלטה, מהלך פנימי. מי שחייב לבחור ולהחליט הוא האדם עצמו. אף אדם אחר, מחוץ לו, אינו יכול לעשות זאת במקומו. כל אדם, אם הוא רוצה להחליט, חייב לעשות זאת בעצמו, בתוך מוחו ונשמתו הפרטיים. אחרים יכולים לומר מה הם חושבים שהוא המסלול הנכון והטוב לדעתם, לייעץ, לנסות לעזור באופן מעשי ביישום ההחלטה, אך איש אינו יכול להגיש עזרה מוחשית בכוונון הפנימי של אדם אחר.

אם כך, עם כל האהבה, ההקרבה והרצון הטוב, קיימים מצבים בהם אדם אינו יכול לעשות בפועל מאומה למען האנשים היקרים לו. אם מה שאדם מחליט לעשות, השינויים בחייו שהוא מנסה לחולל, הנחישות הפנימית, מה ששוכן בלב תהליך יצירת-המשמעות, הוא דבר שאדם עושה לבדו, אזי אף-אחד אחר אינו יכול לצעוד את הצעד הפנימי עבורו. כאשר אדם אינו יכול "לרוץ" בהכרעה פנימית כלשהי, לבחור באופן רב-עוצמה ובהיר, הוא נאלץ "לזחול", להתקשות בתהליך ולהינגף בדרך, עייף ויגע.

עם זאת, אנשים אינם חסרי אונים מול התמודדות של מישהו אחר. אולי הם אינם יכולים לבחור בשבילו, להציב את רגליו אחת בעקבות האחרת כדי שיוכל ללכת, אבל אם הוא ייתן להם, לו רק יישען, הם יוכלו "לסחוב" אותו, לתמוך בו בדרכו. האהבה והתמיכה הן הן מה ש"סוחב" את מי שמתקשה בדרכו וזוחל, לאחר שבחר את הנתיב שלו.

דוגמא לכך מצויה בשירו של ג'יילס ב"מההתחלה, עם רגש": באפי חשובה לו כל-כך, הוא אוהב אותה בכל ליבו, אך אינו יכול להוביל אותה דרך המסלול הרגשי שעליה לעבור, להחליט עבורה מה יהיו בחירותיה ולקחת על גבו את האחריות שלה. הדרך היחידה עבורה לבצע משהו באמת היא על ידי ביצועו בעצמה.



משפט מ"שר הטבעות" מקביל לפתגם הצבאי של טרייסי: כאשר אחד הגיבורים, סאם, מבין שגיבור אחר, פרודו, כורע תחת נטל משאו, הטבעת, הוא אומר "אני לא יכול לסחוב אותה בשבילך, אבל אני יכול לסחוב אותך!". מה שחבר יכול לעשות הוא בדיוק מה שסאם עשה: הוא לא יכול היה לשאת את הטבעת עבור פרודו, לחיות את חייו עבורו, להחליט עבורו, לבחור את בחירותיו. אבל הוא יכול היה לשאת אותו עצמו. הדבר היחיד שאדם באמת יכול לתת לחבר, לכל אורך הדרך, הוא אהבתו ותמיכתו. אי אפשר לקחת את טבעתו של איש מסביב צווארו, אבל אם הוא אינו יכול ללכת בפועל את הדרך להגשמת מה שהוא צריך או רוצה לעשות, אפשר לשאת אותו. הדבר היחיד, בסופו של חשבון, שאדם יכול לתת לאדם אחר, הוא חברות, אהבה ותמיכה, נשיאה - רגשית, אם לא פיזית - אל הר האש.

טרייסי ניסה לבצע את ההפך. הוא רצה שמל וזואי ייקחו את ה"טבעת" ממנו ויעשו עבורו את מה שהיה צריך לעשות. בהודעה שהשאיר הוא לא טרח לסיים את הפתגם שלו. הוא בחר להטיל את סיומו על מי שישמע את ההודעה. בו בזמן, הוא לא נתן למל ולזואי לשאת אותו, להיות שם עבורו. הוא לא נתן בהם מספיק אמון וביטחון. עד הרגע האחרון הוא לא היה מסוגל לבטוח במל, להאמין שמל לא יסגיר אותו, ובמידה מסוימת, זה מה שהוביל אותו אל מותו.

"כולם מתים. למישהו יש כדור בשבילך כבר עכשיו, והוא אפילו לא יודע את זה. הטריק הוא למות מזיקנה לפני שהוא מוצא אותך". במקרים רבים, מה שגורם לאנשים להיכשל וליפול ולהפסיד, למות במובן מטאפורי אם לא בדרך הישירה ביותר, הוא משהו שכבר נמצא שם, שכבר קיים בעולם וממתין להם שיפגשו אותו. וברוב המקרים, אלו הן חולשותיהם ומגרעותיהם שלהם עצמם. אם כך, עצם העובדה שאתה חי (כלומר, לוקח חלק במלחמה בה כדורים שורקים סביבך) ולפיכך אינך מושלם, אלא בעל מגרעות, זהו בדיוק הדבר הפותח אפשרות לכשלון (הכדור "מוצא" אותך). וה"טריק" הוא ללמוד לחיות עם החולשות, ללמוד להימנע מליפול למלכודות שהן מציבות על כל צעד ושעל. בדרך כלל, אי אפשר להסיר חולשה זו, להשתנות מספיק עד שהיא נעלמת מתוך האישיות. מה שאפשר לעשות הוא ללמוד להתמודד איתה, לנסות לנהל פעולות בדרך שתפגע פחות ככל האפשר, ללמוד לחיות איתה. לנסות ולוודא שלא תהיה לה דרך לתפוס אותך.



הפגם הבסיסי, הבעיה האמיתית שהיתה לטרייסי בהסתגלות לחיים מחוץ לצבא, היה שם כל הזמן. הוא הרשה לעצמו לעשות דברים טפשיים, כבר בזמן המלחמה (אכילה תחת אש, מתיחה למפקד), מתוך ידיעה שאנשים אחרים יטפלו בבעיות עבורו ושהוא יצליח להתחמק מעונש, בריא ושלם. בו-בזמן, הוא לא בטח באמת באף אחד מהם, לא מספיק בשביל לשטוח בפניהם את בעייתו ובאמת לבקש עזרה. הוא סמך על מעשיהם שיוצעו מתוך טוב לב ומוסר פנימי, אבל לא נתן בהם מספיק אמון לשפוך את ליבו. כאשר גסס, כשהבין שמל לא היה מסגיר אותו, כשתפס שהיה עדיף עבורו לתת אמון במל ובזואי, מה שעשה היה לבקש מהם את הדבר שהפך חשוב עבורו באותו הזמן, לקחת את גופתו הביתה. הדבר שביקש בתחילה כמשימה, הפך לתחינה אמיתית. בניגוד להודעה המזוייפת שלו, כאשר לא הצליח לסיים את הפתגם הפעם, זואי בחרה לסיים אותו עבורו. בדרך כלשהי, פעוטה ומאוחרת-מדי, הוא הצליח לשרוד מעבר לכדור-פנימי מסוים, ולהתעלות על חולשתו.

דלתות הספינה נפתחו אל עולם הבית של טרייסי, ומל וזואי, הרעים לנשק, נשאו את ארונו. קיילי, מכל חברי הצוות, העבירה את ההודעה לאישה שכנראה היתה אמו של טרייסי, אל היד העטויה בכפפה כבדה, כשידה שלה עירומה מכיסוי. ג'יין הסיר את כובעו במחוות כבוד. סיימון לפת את ידה של קיילי המושטת אליו. ווש הלך לעמוד לצד אשתו. מל היה שקוע עמוק כל-כך ברגשותיו, עד שלא חש בפתית שלג הנושר אל שערו.



הפרק היה האחרון שהופק, למרות שאינו האחרון מבחינה עלילתית. ההודעה על ביטול הסדרה הגיעה אל הצוות במהלך הצילומים. במגע אחרון של אהבה וכיסופים, המוסיקה שהולחנה לסצנה האחרונה, מסירת גופתו של טרייסי והאבל המשולב של חברי צוות "סרניטי" ובני המשפחה, היתה גם מנגינת אשכבה לסדרה כולה.

הדמויות שניסו להציל משהו, חלק מחייהם, נכשלו. לא משנה כמה אמיצים היו מאמציהם, כמה צודקים, כמה טובים, עד כמה ניסו. טרייסי מת והם היו עצובים. עם זאת, הכשלון לא שלל את הדברים הטובים שהצליחו לעשות בעבר, את העולם שבנו לעצמם. אולי כך יכולה להיראות הסדרה לאנשים שעבדו עליה קשה כל כך, עשו עבודה נפלאה כל כך, וראו אותה זוכה ליחס כה גרוע ומבוטלת כליל. העצב שם, אבל גם ההישג, ארוג בו לבלי היפרד.