הרבה בדיחות כבר נאמרו על הסרטים העצמאיים האמריקאים, אפילו באחד הפרקים של סאות`פארק תומצת הנושא למשפט אחד: "רובם שווים לתחת". אבל זה לא היה כל כך נכון. יוצרי הסדרה, אפשר להגיד, ירקו לבאר ממנה הם שותים רק כדי להוכיח שוב שהכללות ועדר זה דבר מטופש. והרי זהו בעצם מוסר ההשכל העיקרי שעובר בסדרה.

בשורה התחתונה, אם אתם מתעניינים בקולנוע שלא בוהק מהפלסטיק שמייצרים בהוליווד, או כזה שמטפל בנושאים שונים של החיים בדרך שלא עוברת את נתוני הקבלה של האולפנים הגדולים, אז האל הארטלי הוא המזון שישביע את נפשותיכם. אפילו האולפנים ההוליוודים פוזלים לעבר התעשייה המשנית הזאת, שפועלת לצדם, על מנת לגלות בזמן את הדבר הבא. וגם את הסיפור על הסרט-הקטן-עם-התקציב-הדל-שהרוויח-מאות-מיליונים שמעתם עשרות פעמים.

קל מאוד להשוות את זה לתעשיית המוסיקה. גם ב- MTV הגדולה אפשר למצוא לפעמים להקה טובה, ולא יהיה זה נכון לומר שכל מי שלא התקבל אצל קברניטי הערוץ הוא פנינה אמיתית, אבל בדרך-כלל את הדבר החדשני, הנועז והמרענן ביותר מוצאים בשדות הפרא המרוחקים. כאמור התעשייה הממוסחרת יודעת זאת, ולכן תוצריה לא תמיד חפים מהשפעתה של התעשייה הקטנה שפועלת לצדה. כולם רוצים להיות קולים. בדיוק כמו של- MTV יש את העטיפה הכי קולית בעולם אבל בפנים מה ששומעים זה בריטני ספירס, כך גם הוליווד לפעמים רוצה להיות קולית ולעשות סרט כמו-עצמאי אבל מה שיוצא לה זה `גו` דליל ומנוון.

בארץ, ההגדרה של סרט עצמאי היא קצת יותר בעייתית, כי בעצם במונחים אמריקאיים כל הסרטים הישראליים הם עצמאיים. הדבר נכון גם לגבי סרטים בריטים או אירופאים. בעולם המקדונלד`ס שבו אנו חיים, סרטים הוליוודים תופסים את החלק העיקרי בתפריט הקולנועי שלנו ושל האירופאים כאחד, ולכן דינם של הסרטים המקומיים בארצות השונות הוא דין הסרטים האמריקאים העצמאיים. זאת כמובן על פי ההגדרה שקולנוע עצמאי הוא כל דבר שאינו משוכתב בהתאם לאמריקה הזוהרת, השופעת והבריאה שיצרו האולפנים ההוליוודים הגדולים תחת פסי היצור שלהם, כי הרי מבחינת מימון אין כמעט סרט ישראלי שנוצר כאן ולא הופק בתמיכת איזשהו מוסד. בכך נוצר מצב אבסורדי בו סרט שהפקתו יצאה לפועל בזכות מוסדות מדינתיים מתויג כ`סרט עצמאי`, ואכן מבחינת אופיו הוא נכנס כמו כפפה להגדרה זו. אך האם אפשר גם אחרת?

כאן נכנסת קבוצת בבון, שישה יוצרי קולנוע ישראליים שמנסים ליצור ללא עזרת מוסד או קרן כלשהם. בצפייה ראשונית מתגלית בעיה עיקרית בסרטי הקבוצה, או לפחות בארבעה מתוך חמשת הסרטים שהופקו במסגרת הקבוצה, והיא בעיה טכנית: עליבות הצילום ואיכות סאונד גרועה ביותר. נושא הסאונד הוא חולי מוכר גם בסרטים הישראליים `הממסדיים` שזוכים למענק הקרן, ולכן זו לא הייתה הפתעה גדולה לגלות שסרטים שתקציבם דל יותר מבדרך-כלל (אם בכלל קיים) סובלים מבעיה זו. איכות סאונד ותמונה היא הכרחית, כל עוד מטרתך היא שהצופה הפוטנציאלי אכן ישאר לצפות בסרט עד סופו. בלי שימת דגש על הנושא הטכני, אין טעם בהפקת הסרט. נקודה. בקטגוריה זו בולט לטובה סרטו של מיכאל הנגבי, "כת השטן", הסרט היחידי בו ניתן היה באמת להבין כל מילה שנאמרה, איכות הסאונד, התמונה והצילום בהחלט שווים ברמתם לזו של סרט המכבד את עצמו ואת צופיו (כמובן, במסגרת הז`אנר של הדוקו-פיקש`ן). מלבד זאת ניכרת בו גם עבודת בימוי מהודקת ומהוקצעת ע"פ תסריט מדוייק ומלא הומור, ומשחק אמיתי של הבחור המגלם את דמותו של ששי (סוף-סוף יהיה לאיבגי חבר חדש?). בשאר הסרטים נראה שיוצריהם השלימו עם המראה הכאילו-מחתרתי שאי-מקצועיות בצד הטכני עלולה ליצור.





אחרי שהגברנו את הווליום למקסימום ואזרנו שקים של סבלנות, הגיע הזמן לבחון את הניסוי של קבוצת בבון בהקשר התוכני של סרטיהם. רוב הסרטים משקפים אווירה דומה, ונראה שבעצם יוצריהם מנסים בסך הכל לצחוק על עצמם. מעין פארודיה עצמית על חיי הנוער בימינו. אולם, לפחות לפי גילם של חברי הקבוצה, הם בסה"כ עברו את ימי התיכון די מזמן. נשאלת השאלה, למה הווי בני הטיפש-עשרה התיכוניסטים מעניין אותם? יש ציפייה מיוצרים בגילם להעלות נושאים אחרים קצת פחות ריקניים, כאלה שלא ישעממו את הצופה או אותם עצמם.

דווקא סרטו של אדם סנדרסון "איזה אפי/איזה עמוס/איזה אוסי" הוא בעל עלילה שמבחינה סיפורית אכן יכול להחזיק סרט מסוג אותם סרטים אמריקאיים עצמאיים. אבל, שוב, הביצוע עצמו מרושל ביותר. כשהצילום נחות ולא מקצועי, מיותר להשתמש בטכניקת השחור-לבן (או שמא זו הייתה יכולת הצילום לילה שעמדה לרשות הבימאי?). בנוסף, המשחק חובבני ולא מתאים, ופס הקול כרגיל על-הפנים. נוכחותו של הבימאי מורגשת כמו זו שבהפקת מגמת קולנוע תיכונית, ולכן קרוב לוודאי שהיה נעשה חסד עם העלילה אם הייתה נשארת במבנה הסיפור-הקצר מסוג אתגר קרת של אמצע שנות ה- 90`, שהשראתו בה די בולטת.

בראייה הכללית, היבול שקבוצת בבון הצליחה להניב, לא עולה ברמתו מעל עוד פרק של `בננה בום`. אם נסתפק בהערות מרושעות מבית מדרשו של עוזי לנדאו, נוכל להכריז שכנראה זה מה שקורה כשחבורת ילדי רמת אביב מנסים לעשות סרטים. ברמה יותר עניינית, מטרידה העובדה שאנשים אשר רגליהם נטועות חזק בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה המקומית כמו נערי בבון (סנדרסון מביים ל"קשת", אדר ל"ICP”, שובל בימאי קליפים, ועוד..) מצליחים ליצור סרטים ברמה כה מוגבלת. עם זאת זה מסביר כיצד כל כך קל (לאנשים מסויימים) להציג סרטים בסינמטק תל-אביב.

וכאן למעשה עולה הסוגייה, האם יש מקום לקבוצה עצמאית שתנסה להוציא מעצמה סרטים בלי עזרת המדינה? אחרי הכל המוסדות התומכים בקולנוע ישראלי לא ממש מגבילים את היוצרים בתוכנם של הסרטים. קשה לומר שמבחינה רעיונית יוזמה כזו אינה מבורכת או ראוייה. מסגרת בה מספר יוצרים מאחדים כוחות על מנת להגשים חלומות קטנים משותפים הנה מרעננת ומלהיבה, כל עוד היא אכן נותנת את היכולת הכלכלית ליצירת סרטים ברמה סבירה, תחילה קצרים ומאוחר יותר אפילו פיצ`רים, כמובן בהנחה שכשרון אמיתי ישנו. כל יוצר רוצה להיות עצמאי לגמרי, ללא תלות בפוליטיקה של האנשים היושבים בוועדות, כשם שכל ילד שואף לעצמאות מהוריו, אפילו אם פינקו אותו ולא החסירו ממנו דבר. אך אם אותם `כוחות מאוחדים` לא מצליחים ליצור בית כלכלי ורעיוני פורה, מטרתה של הקבוצה, מלהיבה ככל שתהיה, הנה מפוספסת. כך גם לסרטיה נדון אותו גורל.





ספיישל סרטי בבון שודר בערוץ ביפ, ביום ראשון, 20/1/02, החל מהשעה 22:30.