פעם, לפני הרבה מאוד שנים, היה אחד - ג'וס ווידון משהו, שחשב לעשות סרט על בלונדינית אחת שצדה (או שמא... קוטלת?) ערפדים. מה אני אגיד לכם, זה לא עבד משהו. אבל אדם חזק-רצון כמו ג'וס לא ייתן לשטויות כאלה לעצור אותו. אז הוא הלך והכין סדרת טלוויזיה.

הייתי אומר ששאר הסיפור הוא כבר היסטוריה, אלא שקשה לי לקרוא למה שקרה בזמן שהייתי בחטיבה "היסטוריה". אבל גם אם הסיפור עדיין לא נכתב בדברי הימים של ממלכת הפריים-טיים, אתם עדיין זוכרים אותו בעל-פה, הרבה יותר טוב ממני, ומסוגלים לספר אותו מהסוף להתחלה גם אם מעירים אתכם בשלוש לפנות בוקר.

אז למה, הו למה, אנחנו מזכירים את שמה של הבלונדינית פעם נוספת? לא, "ריפר", הסדרה המבוססת על דמותו של ג'יילס, עוד לא עולה למסכים (חכו, עוד קצת). בחנוכה, לפני כשבוע, נפתח במועדון "צוותא" בתל-אביב הכנס של "שגרירות סאנידייל בישראל". תחת הכותרת החגיגית-משהו, "מי ימלל גבורות סאנידייל", התכנסו מעריצי "באפי", "פיירפליי" ו"הסדרה עם הבחור הדכאוני שצריך יותר שיזוף ופחות ג'ל בשיער" בעיר ללא-הפסקה (תל-אביב, כן? לא סאנידייל. אל תתבלבלו) ופצחו בסדרה של הרצאות, הקרנות והפקות מקור על "באפי", וכל מה שקשור אליה. ואנחנו היינו שם. רוב הזמן.



אירוע הפתיחה / מאת עידו f. כהן
אני אהיה כן איתכם - אף פעם אי אפשר לדעת מה עומדים לחוות כשמגיעים לאירוע מסוג האירועים כמו "מי ימלל גבורות סאנידייל". האירוע אמור להיות רובו ככולו סביב באפי והוורס המהולל של ג'וס ווידון, אולם מי שכמוני ודאי יודע שהעולם הזה רקם עור וגידים הרבה מעבר למסך הטלוויזיה - עולם המעריצים של "באפי קוטלת הערפדים", הבאפיונרים, הולך וגדל מדי שנה וממשיך את המסורת שהיא הילולת באפי.

אנו שרים שירים, כותבים סיפורים ומתדיינים על נושאים ברומו של ג'וס ולו ורק בשביל לשמר את האהבה שלנו לסדרה ולעולם שלה, שהוא מהרבה בחינות גם העולם שלנו. והנה, כבר באירוע הפתיחה של הכנס יכולנו לראות דוגמאות לאהבה שכזו. עצם הרעיון לשים חבורה של אנשים, שלולא באפי ודאי היו נשארים זרים, ולהעביר לילה או שניים יחד איתם הוא אות ומופת להערכה העצומה שיש לי כלפי הקהילה הזו. סדרת הסצנות ששוחזרו על הבמה, במיוחד זו שהיוותה מחווה לשיפ הזוהר אנג'ל/ספייק (תחשבו על השפן החתיך שהיה יכול לצאת משם) הראו סימן לביטחון שיש לבאפיונרים וכמובן גם לתחכום שלהם. השירים - זה של ברק הערפד וזה שזכה בתחרות השירים של השגרירות שבוצע בחינניות ע"י רילי - הזכירו לצופה למה הוא פה ולמה יש לו הרגשה טובה בלב.

כי בשורה התחתונה זה הכל על המעריצים. אנחנו עושים את כל הקסם. לדעת שאתה יכול לשבת לילה שלם ובביטחון לדבר על באפי, אנג'ל וספייק (ולהיפך) נותן כוח פנימי, ידיעה שנותנת לך ביטחון בעובדה שאתה נמצא בחברה טובה. כשצוחקים ושרים ביחד, אפשר להבין - זה לא רק ג'וס, זה כולנו... ונמשיך למלא אולמות!

המחזמר / מאת BS
להקרנה הפעילה הראשונה שלי הלכתי באוקטובר 2003, ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. טוב, למען האמת, אני לא זוכר את זה בכלל. אני רק זוכר את ההפתעה המוחלטת כשבובת הקרטון של ספייק הוחלפה באיזה בלונדיני אחד, עידן דקל או משהו כזה, ושבאופן כללי היה כיף גדול.



מאז, בתדירות לא קבועה לחלוטין, מעלה גרעין מוכשר של מעריצים את ההקרנה הפעילה של פרק המחזמר המפורסם של "באפי" (Once More with Feeling, למקרה שגלשתם לכאן בטעות) מול מאות צופים משולהבים. אם עדיין לא יצא לכם לראות את זה, אני אציין שמדובר באירוע בו חברי הקאסט המוכשר-בטירוף משחזרים על הבמה סצנות מהפרק בשעה שזה מוקרן ברקע: לפעמים בדייקנות ולפעמים, בכוונה תחילה, תוך כדי מתן פרשנות משעשעת לאירועים.

אבל אי אפשר שלא לשאול את השאלה המתבקשת: אחרי ארבע הקרנות פעילות (שלא לדבר על עלייתן של הצגות המשחזרות את המחזמר בגרסה מתורגמת לעברית), מה כבר נשאר לאנשי ההקרנה הפעילה להוסיף? הם הוסיפו דמויות, הם התעללו קשות ב"קטע המת" (קטע דיאלוג ארוך בו אין להם שום דבר לעשות על הבמה), הם יצרו סוף אלטרנטיבי בו ספייק מנשק את אנג'ל, החליפו שחקנים, החליפו את התשובות שהם נותנים לשאלה "Where do we go from here?", ביצעו מעשי סדום (לא מילולית, תרגיעו) מאחורי מסך הצנזורה שמסתיר את ווילו וטארה ועשו רצח-אופי מוחלט לארנבים. אז נשאלת השאלה, פעם נוספת ובהקשר אחר: לאן אנחנו הולכים מכאן?

התשובה: ללוס אנג'לס. ההקרנה הפעילה החמישית של המחזמר נפתחה בסצנה מצחיקה במיוחד מלוס אנג'לס, מעוזו של דור-אנג'ל-שמר ואהובו הנצחי, עידן-וויליאם-דה-בלאדי-ספייק-דקל. אל שני אלה הצטרפו ווסלי (ברק קריפס) וקורדיליה (צליל פס-חי), ובמפתיע, הצטרף אורח נוסף, צפוי אפילו פחות: סיפור רקע.

מתברר כי האורקל (ואני הולך להפסיק להזכיר עכשיו שמות בסוגריים, כי יש יותר מדי חברי קאסט, זה יתפוס יותר מדי מקום והחיים שלי ושלכם קצרים יותר מדי - אבל הקאסט המלא מופיע כאן) שולחת את אנג'ל לעבר, לפרק המחזמר של באפי, במטרה להיפטר מאותו יצור נודניק שנקרא ספייק-דקל. מכאן והלאה, אתם כבר יודעים מה קרה, ואם אתם לא - זה רק בגלל שלא הייתם בהקרנה הפעילה.



אז מה היה לנו? ארנבים מופרעים במיוחד, החלפת תלבושות מדהימה (מדובר בהקרנה הראשונה שעשתה את החלפת הבגדים של סוויט בצורה מושלמת), יותר אפקטים מיוחדים (מכונת עשן, האיפור של ספייק ואנג'ל, ובמיוחד זה של סוויט), המון בדיחות מצוינות על הבמה (טארה סטרייטית! זה אומר שגם לי יש סיכוי!), סוף יותר "סטנדרטי" אבל מצוין בכל זאת (התגשמות הפנטזיה של הסטאר-קרוסים למיניהם) וקטעים שלא נכללו בפרק במקור, אבל שולבו לתוך ההקרנה הפעילה בכל זאת. אחלה, לא? ואת כל אלה הרים קאסט מוכשר בטירוף: מפרינס צ'ארמינג ועד לשחקנית הראשית, עפרה-באפי-יחיאל (לעזאזל, עשיתי את זה עוד פעם). מגיע לכם כפיים, והרבה.

נכון, היו כמה פאשלות קטנות (בהקרנה שבה אני הייתי, ספציפית, המגילה של סוויט סירבה להפתח, וטארה היתה משועשעת במיוחד בשיר-המתמטיקה), אבל אחרי הכל, כולנו בני-אדם (חוץ מספייק ואנג'ל, אבל תהיו ריאליים לרגע). בסך הכל, ההקרנה הפעילה הזו עמדה יפה מאוד בסטנדרטים של קודמותיה, ואף התעלתה עליהם. למעשה, התהייה היחידה שזה משאיר לנו היא, שוב, לאן אפשר בכלל ללכת מכאן. נראה כי ההקרנה הפעילה נדחסה עד תום: ללא אפשרות להצגת דמויות חדשות או קטעים חדשים שלא הופיעו בפרק המקורי. אז לאן אנחנו הולכים מכאן?

אני לא יודע, אבל כנראה שנגלה בכנס הבא (או בזה שאחריו).

Hush / מאת עידו f. כהן
זהו, אני עם מכונות של פחיות גמרתי. מה בסך הכל רציתי? לבוא ולראות עוד יצירה מומחזת על הבמה? למה אני צריך כאלה רגשות אשמה על זה שאין לי כסף קטן? גם לא חמש אגורות לבאר-שבע.

לא ברור מה או מי היוו המקור לכל הפרויקט, אבל די ברור שההקרנה המדובבת של הפרק "Hush" מהעונה הרביעית הגשים הרבה ציפיות שהיו לצופים בנוגע לפרק. לטובת כל אלו שתהו אי פעם מה לכל הרוחות פספסנו עקב העיצומים הווקאלים שפקדו את סאנידייל עם בוא הג'נטלמנים.

אם אי פעם תהיתם מה יש לבאפי להגיד בנושא "הארי פוטר" החדש או שלא ידעתם כיצד מגיבים הסקוביז לנוכח פורום "מכושפות" ההולך וגדל, אם תמיד רציתם לדעת מה באמת מניע את הג'נטלמנים, אז ההקרנה המדובבת מהווה ללא צל של ספק המקום אליו עליכם לפנות כדי לקבל את התשובות לכל השאלות הללו. הפרויקט הנוצץ שכלל מספר רב של כותבים, מדובבים ועורכי פופ-אפים, הגיש את אחד מהרגעים המשעשעים ביותר בכל הכנס. וללא ספק את אחד הבלתי נשכחים.

בהקרנה המדובבת של "Hush" נעשה צעד נוסף לרווחת הצופים וניתנה לנו פרשנות כנה למתרחש מתחת לפני השטח. אם תמיד תהינו על מה באמת חושבת הקוטלת כשנבצר ממנה לדבר הרי שצוות הכותבים והמדבבים נרתם למשימת הפחת החיים בשתיקה הגדולה. והפעם, שלא כמו בדרך כלל, השתיקה יפה להם. ואם הכוונה אינה ברורה, אחדד ואומר שמינון ההומור שהקרנת "Hush" המדובב הוא כל כך גבוה עד שקשה להיזכר בכל ההברקות שהבליחו בין המבטים הנוגים של כוכבי הסדרה.

בהקרנה היו הרבה דברים חוץ משתיקה. מתח, אימה, קומדיה, החתול גלילאו - אף אחד לא נשאר נפקד. אפילו לא ג'וס, שסגר את הדלת. הקונספט עצמו כלל הכרה במיניות של ריילי ופורסט, חשיפת עברו האפל של זאנדר ומשום מה, ההיסטוריה המינית של ג'יילס שכוללת, בין היתר, את אית'ן ריין ושלל ביריות. בין לבין גם זכינו לנאמברים מוזיקליים, פרשנות נוקבת על הארי פוטר וביקור ממשטרת האופנה.



אם יש משהו שעזר לרמת ההומור לתפוח, בין אם נעשה בכוונה או לא, הוא ההבדל בין הקולות המדובבים לבין אלו של הדמויות, שכן לשמוע את קולותיהם של פורסט וריילי בטונים נשיים במיוחד בהחלט עוזר להבין את הביקורת הקשה שמועברת על "היוזמה". כמו גם ה"מחווה" שנעשתה לפורום מכושפות - חברינו היקרים - היווה מקור ללא מעט הבלחות צחוק מטורפות (עונה 5, זו שלא מדברים עליה). וכמובן שאי אפשר בלי הרומן המתפתח בין ספייק וזאנדר, שלא היה מצליח לולא רמת הדיאלוגים השנונה בין הכותבים.

אז מה היה לנו כאן? שתיקה, סיוטים, ג'נטלמנים, גבינה, מכושפות, סבא ונכד, מכונת פחיות מתוסכלת, פופ-אפים, חוטיני מנומר, ביריות, גלילאו, גריז, הארי פוטר, ו... אה, דלת. הנה היא. כן, אני חושב שיש לנו עסק מנצח.

ההרצאות / מאת Safe
אפשר לכתוב הרבה מילים על ההפקות של הכנס - המחזמר ו"האש" (ואכן עשינו זאת), אבל גולת הכותרת האמיתית של הכנס היתה ההרצאות האקדמיות אשר היוו את ליבת הכנס והסיבה המרכזית לקיומו. כנס חנוכה של "שגרירות סאנידייל בישראל" תוכנן כך שמרבית שעותיו יעסקו בנושאים הנוגעים ללבו של כל ווידוניסט ו-ווידוניסט בפוטנציה (כלומר, שאר העולם): ניתוח "באפי קוטלת הערפדים" ו"אנג'ל". מה, לא מעניין?

אכן, הקורא מהצד והלא נוכח בכנס עלול לקבל את הרושם המוטעה שמדובר בהרצאות הרגילות שכולם כבר מכירים, אותן ניתן למצוא בכנסים הגדולים, "אייקון" ו"עולמות" (אין לראות במשפט האחרון הבעת זלזול בהרצאות המועברות בכנסים הגדולים על נושאים במרכזו של הוורס, ואשר משתבחות עם השנים); שאם שמעת הרצאה אחת על "באפי", על קשת עלילתית זו או אחרת, על יחסים בין הדמויות השונות, או אהבה, שקרים, סקס ורוקנרול בבאפיוורס, שמעת את כולן; ובמקרה הכי גרוע, תמיד מדברים על נושאים שאפשר להשלים לאחר-מכן בפורום השכונתי הקרוב, לא?

אז זהו, שלא. בשונה ממרבית ההרצאות הנוגעות לבאפיוורס המנתחות את הוורס בינו לבין עצמו, הפעם נעשה ניסיון ללקט את מיטב ההרצאות שנוגעות לבחינת מקומן של הסדרות וערכן כיום, מבחינה חברתית, פסיכולוגית ואף פוליטית. כל הרצאה אקדמית שניתנה בכנס הכילה התייחסות ל"באפי" כטקסט בעל רבדים שונים, המתכתב עם המציאות, מותח עליה ביקורת, ובעל אג'נדה פרטית משלו. במילים אחרות: הגעתם לכנס אקדמי.

ההרצאה שפתחה את הבוקר היתה הפתעה לכל הנוגעים בדבר, וביותר ממובן אחד: המרצה עצמה, לי עברון-ועקנין, התנדבה פחות משעה לפני מועד ההרצאה להגיע כמחליפה לזיו קיטרו שהתנדב להחליף את ההרצאה המקורית שנקבעה לפתיחת הכנס, יומיים לפני כן. גלגל ההחלפות נעצר בחלק ממוזל במיוחד, מכיוון שהרצאתה המצוינת של לי שניתנה בכנס אייקון 2005, עסקה בניתוח פסיכו-אנליטי של מספר דמויות בבאפי, והתאימה לכנס כמו כפפה.

ההרצאה השנייה היתה הרצאתה של שירלי לירון, על שפיות וטירוף ב"באפי". שירלי, עובדת סוציאלית, מרצה מחוננת וטולקינאית, הוליכה את הקהל דרך הגדרות שונות למחלות-נפש ועולמם של הסובלים מבעיות נפשיות, ובין העולם האמיתי לזה של "באפי", תוך מתן מענה לשאלה המרחפת בסיום הפרק "שוב נורמלית": האם באפי סכיזופרנית? התשובה, לסקרנים שביניכם, שלילית.

לאחר הרצאתה של שירלי החל הפאנל של בעז מ. בן-דוד, יואב סיון וד"ר שלמה (מומי) אגוז, שהתהדר בשם "באפי והסכסוך הישראלי-פלסטיני". הכותרת אולי נראית תמוהה מעט, בהתחשב בז'אנר ובעובדה כי "באפי" נוצרה בארה"ב, אך במהלך הפאנל הצליחו שלושת המרצים להעביר מספר נקודות מהותיות בנוגע לפרק "Pangs" מהעונה הרביעית, על יצירה טלוויזיונית ומקומה בעולם, תוך שהם מדלגים ללא הרף בין העולם של "באפי" למציאות, ויוצרים קשר חזק ביניהם. בין אם הנושא הנדון היה פוליטיקה, כלכלה, פסיכולוגיה של ההמונים או לאום, מרצי הפאנל בחנו את הפרק מאספקטים שונים אשר חיזקו את אותו הקשר, בנוסף לדיון עם הקהל. אם בתחילת הכנס הפאנל נראה כהרצאה התלושה ביותר מן המציאות, לאחר הפאנל כבר לא היה ספק כי זו דווקא היתה ההרצאה הקשורה ביותר למציאות מבין כל הרצאות הכנס, ושיש מקום ורצון לעוד הרצאות מסוג זה.



הרצאה אחת לאחר מכן כבר ניתחה את "באפי" מפרספקטיבה קוגניטיבית (ועשתה זאת באמצעות מילים פשוטות בהרבה, כמו "כיתה". היי בכיתה יש דלת!). רותי קרני, פנים מוכרות מכנסים קודמים ופעילויות שונות, הציגה את הסדרה דרך הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, והדגימה מספר שימושים לפסיכולוגיה הקוגנטיבית ב"באפי": החל מהשאלה מדוע רוב האנשים לא אהבו את ריילי כבן זוג לבאפי, ועד הסברים לתגובות שונות של הקהל לעלילות שונות.

ההרצאה המסכמת של הכנס היתה על פמיניזם ב"באפי", אבל לא בדרכים המקובלות שנשמעו לרוב עד היום. דרך דמויותיהן של אניה וטארה סקרה ענבל וילמובסקי, דוקטורנטית במכון לקרמינולוגיה באוניברסיטה העברית, צדדים שונים של התיאוריה הפמיניסטית כפי שהוצגו בסדרה בכלל ובאמצעות שתי דמויות אלה בפרט, האירה נקודות שונות בסדרה ובאופי הדמויות, והזכירה לקהל ש"באפי" היא לא רק פמיניזם על בלונדינית עם יתד ביד, אלא גם מכשפה לסבית ושדת נקמה לשעבר בחיפוש עצמי.

אפשר להגיד שהמשימה הוכתרה בהצלחה - ההרצאות בכנס חידשו לא רק מבחינת התכנים והמרצים, אלא גם הצליחו לפרוץ את גבולות הוורס, להתכתב עם המציאות, להעביר ביקורת, ולצאת כשידן על העליונה (או לפחות אוחזת היטב ביתד).

סוד ההצלחה שלי / מאת Shay999
אלא שבין ההרצאות ה"אקדמיות" השתרבבה לה גם הרצאה אמיתית ומושקעת מפי עו"ד של חברת וולפראם והארט, לא פחות.

כפי הנראה, כל מי שהגיע להרצאה הזו הפך בניגוד לרצונו למועמד לתפקיד אסיסטנט או עובד ארכיון בחברה (האם זה סימן שהם זקוקים לישראלים או שמא הם פותחים סניף בת"א? לא ברור).

ההרצאה היתה מלווה בעשרה קטעי וידאו (טוב, כמעט. אחד הלך לאיבוד) מתוך "אנג'ל" שבהם אנו רואים התנהגות סטנדרטית של מנהלים זוטרים (ליילה ולינדסי) וגם יותר בכירים (הולנד מאנרס) בתפקוד היומיומי של החברה.

ראינו שם את דרלה ודרוסילה מתכוננות לטבח בעו"ד, ראינו שם את החדר הלבן שבו ביקר גאן מספר פעמים, וכמובן שקיבלנו את ברכתו של מנכ"ל החברה. מה עוד למדנו במפגש הזה? מה עושים כשהלקוח שלך מתעופף בוער מהחלון? לאילו לקוחות עדיף לא להגיד לא? איך תוכלו להסתיר את הבגידות שלך מקוראי המחשבות של החברה? איזו העלאה במשכורת מקבלים תמורת אובדן של איזה איבר בגוף? את מי לא כדאי להעלות מהמתים? ועוד...

ההרצאה היתה כתובה בצורה מאוד אמינה ובאמת נתנה תחושה שאני נמצא ב"וולפראם והארט", ותודה לנורית הוראק ולשיר בן-אור על כך, העו"ד היתה למעשה חן ברקן, שכולנו מכירים בתפקיד זה עוד מהמיסטינג שהשתתפה בו בכנס "עולמות" האחרון. קטעי הוידאו היו ברמה גבוהה וגם האיום על חייו של המקרין (בגלל הזמן שלקח להעלות כל קטע) היו מאוד קומיים והוסיפו לאוירה (סחטיין על האילתור).

אני אישית לא חושב שאנסה להתקבל לחברה, במיוחד בגלל שאני לא עו"ד אבל טוב לדעת את האפשרויות שלי...

הדיבייט / מאת איתן גשם
"אנג'ל הוא מעפן. והשיער שלו עומד!"
"מה פתאום? אנג'ל שולת!!!!!1 ספייק דפוק!"
"לא נכון! ספייק לוקח את אנג'ל בידיים קשורות ובעינים עצומות, סטופ סטופ נגעתי באדום!!!!!"

כך נראים בימינו חלק גדול מן הדיונים העוסקים בדמותו של ערפד מיוסר ומעורר מחלוקת. אבל אפשר גם אחרת. בדיוק בשביל רגעים כאלה המציאו את ה"דיבייט". והפעם עמד הדיבייט בפני האתגר הגדול ביותר בו נתקל מאז ומעולם - איך, לעזאזל, יוצרים דיון ענייני ורהוט שיעסוק בדמות כה מעוררת מחלוקת ואמוציות מבלי להיכנס לסוגיות שעומדות ברומו של עולם, כגון: כמה ג'ל אפשר לשים על קווצת שיער אחת, או כמה רחבה הכרס שאנג'ל גידל לאחרונה?

אבל רגע! מה זה בכלל "דיבייט"? הדיבייט הוא תחרות בין שתי קבוצות בנות שלושה משתתפים ו/או משתתפות כל אחת, שמטרתן - לשכנע את חבר השופטים בנכונות טענותיהן בנוגע לנושא הנבחר. הדיון מתנהל כשלכל צד זמן מוגבל להציג את טענותיו ולהשיב לטענות ולשאלות הצד השני והקהל, במידת הצורך. הצדדים הכינו מראש את טענותיהם הראשוניות אך התבקשו להגיב במקום, בתוך דקות ספורות, על השאלות שהוצגו בפניהם, דבר שהפרה את הדיון וחידד עוד יותר את המחלוקות.

למרבה הצער, האולם היה ריק מדי, ואני רוצה להאמין שהסיבה האמיתית לכך לא היתה חוסר עניין באירוע אלא נעוצה בעובדה שאנשים רבים לא צפו עדיין בעונה החמישית והאחרונה של "אנג'ל" ופשוט חששו מספוילרים, שכן הדיבייט היה אירוע מרתק למדי הן מבחינת התכנים שלו והן מבחינת המבנה שלו, שמייצג בדיוק את כל הדברים שלא ממש קיימים בחברה הישראלית: דיון אינטליגנטי(!) ומעמיק (!!) תוך כיבוד דעתו של האחר (מה זה?!).

על חברי הקבוצה שתמכה בצעדיו של אנג'ל נמנו שלושה גולשים ותיקים באתר: נילי, איתי (שלמקו) שלמקוביץ ועידו f. כהן. על חברי הקבוצה שיצאה נגד מעשיו של אנג'ל נמנו גם כן גולשים ותיקים וכותבים באתר ובפורומים: עינת חורין, אלעד רום ואסף רזון (שלכותב שורות אלה היה דחף מוזר להתנגד לכל מילה שיצאה מפיו). חבר השופטים הורכב מעורך האתר ברק דיקמן, עורך "שער באפי" אבי טרכטמן ושי שחם. את העימות המרתק הנחתה קרן בר-לב, אשר ניווטה בין שתי הקבוצות בקלילות ובחינניות שלא היתה מביישת את ראיין או'ריילי המתמרן בין שני אסירים יריבים בפרק מוצלח במיוחד של "אוז".





עיקר הדיון התמקד בהחלטה של אנג'ל לצאת לקרב הגדול נגד חברי "הקוץ השחור", הלא הם נציגיה של "וולפהאם והארט" עלי אדמות. קרב שגם אם יצליח ברמה הנקודתית, ספק אם יביא להשמדתו של ארגון הרשע הגדול ביותר ביקום. הטענה המרכזית של מתנגדי אנג'ל (בדרך כלל באמצעות המתמודד אסף רזון שהרבה לדבר) היתה שאנג'ל יצא לקרב הזה ללא כל אסטרטגיה אמיתית ותוך שהוא מודע להשלכות ההרסניות שיהיו לו - סביר להניח שגם אם ינצח בו - על העולם ועל המאבק בין טוב לרע, שהוא עצמו לא יוכל ליטול בו חלק יותר. לעומתם, טענו התומכים, בראשותו של שלמקו, כי אנג'ל הגיע למצב של חוסר ברירה, משהבין כי הרוע אינו ניתן להשמדה לעולם, ועל כן הקרב שאליו יצא לפחות זעזע את אמות הסיפין והוכיח שכשאי-אפשר "לנצח" ממילא, הרי שעצם היציאה לקרב היא הניצחון האמיתי.

חלק נכבד מן הדיון נסב סביב השאלה בדבר בחירתו של אנג'ל לתת לקונור חיים חדשים במחיר "משחק" בזיכרונותיהם של חבריו. חברי קבוצת המתנגדים טענו בלהט כי לא היתה לאנג'ל כל זכות "לשחק את אלוהים" ולמחוק לחבריו את הזיכרונות בלא ידיעתם, שכן הזיכרון הוא חלק מזהותם, בעוד שהתומכים טענו, כי בנסיבות העניין, הדבר היה חיוני ומול עיניו של אנג'ל עמדה טובת הכלל, וטובת בנו.

כך הציגו הצדדים שאלות קשות ואף השיבו לשאלות השופטים והקהל, שהביע התעניינות רבה והעלה שאלות מעניינות ומאתגרות (כגון: מה היתה באפי עושה במצבו של אנג'ל? המתנגדים טענו, כי באפי, בניגוד לאנג'ל, הראתה תמיד חשיבה אסטרטגית נבונה בעוד שהתומכים הציגו דוגמאות שהראו דווקא את ההפך).

הדיון התנהל באווירה רגועה ותרבותית, אך חשוב לציין ששני הצדדים הציגו את טענותיהם בלהט, ובאופן תיאטרלי משהו, דבר שהוסיף נופך קומי מחד, אך רציני מנגד.

בתום הדיון נערכו שתי הצבעות: האחת, של הקהל. השניה, של השופטים. דעת הקהל נטתה לכיוון הבעד, וברוב מכריע יש לציין. לעומת זאת, דעתם של השופטים היתה דווקא הפוכה. ברוב של שניים נגד אחד קבעו השופטים כי קבוצת המתנגדים היא היא הזוכה בדיבייט, וברק דיקמן אף ציין במפורש, כי לפני העימות נטה קלות לכיוון ה"בעד" אך בתום העימות, וחרף העובדה ששתי הקבוצות שכנעו אותו בטענותיהם, קבוצת המתנגדים הצליחה להטותו קלות לכיוון ה"נגד".

ואני? אני דווקא הייתי בעד אנג'ל. למה? כי אם יש דבר אחד שהסדרה שלו לימדה אותנו זה ששום דבר שאתה עושה לא משנה, מה שמשנה זה מה שאתה עושה, ולכן היציאה של אנג'ל לקרב מגלמת בדיוק את רוח הסדרה והיא מה שמשנה מבחינתי (וגם העובדה שאסף רזון היה "נגד" קצת תרמה לכך...).

אה, כן, וכמעט שכחתי - המנחה היתה סקסית בטירוף.

סיכום / מאת BS
אז זה הכל. קצת יותר מ- 24 שעות של שכרון חושים. היו לנו ערפדים, שירים, ריקודים, דיבובים, מרצים, דיונים ודברים אחרים שמסתיימים ב-'ים. אבל זה לא מספיק לנו. אנחנו רוצים עוד. כי אחרי הכל, יומיים זה לא ממש מספיק. אנחנו רוצים עוד הרצאות, עוד הקרנות, עוד הפקות מקור, ואם אפשר - עוד כמה הקרנות של Serenity בארץ.

אבל מה אנחנו יכולים לעשות? גם לאנשים שמארגנים את הכנסים האלה יש חיים. אז בואו נמחא להם כפיים, ואז נשב בשקט ונחכה לכנס הבא.


להורדת "שיר הערפד המיוסר" (מכיל ספוילרים לסוף הסדרה "באפי קוטלת הערפדים")

תמונות: מיקי פיינברג ושי שחם