Tell me what you don't like about yourself

יופי הוא דבר מאוד סובייקטיבי. מה שלאדם אחד נראה כשיא היופי, יכול להיראות לשני ככיעור מוחלט. בחברה בה אנו חיים מתקיימת איזושהי הסכמה על מודל יופי בלתי אפשרי. בין אם זו ברבי, שקבעה שבחורה צריכה להיות בלונדינית עם חזה גדול, ובין אם זה קן שקבע שבנים צריכים להיות שריריים וללא שיער. עם הזמן, מושרשת איזו הסכמה בחברה לגבי מודל היופי המושלם.

האדם מנסה ככל שביכולתו להתקדם לעבר המודל הזה. בין אם זה בצעדים קלים כמו צביעת שיער ובין אם זה בצעדים כבדים ומסובכים יותר כמו ניתוח פלסטי. הכל כדי להיראות מושך יותר לצד השני, כדי להגיע לקרבה מסוימת, בעיקר מינית, אל הצד הנחשק. זהו אחד מהרצונות הבסיסיים של האדם.

כיום, מתאפשר לאדם יותר ויותר לשנות לחלוטין את מי שהוא באמת באמצעות ניתוחים פלסטיים. המנתח הפלסטי נתפס כמגשים אותו רצון. זה שבאפשרותו הכוח לשנות, להפוך מישהו ליפה ונחשק יותר.

עד בואה של "ניפ/טאק", לא הציבה אף סדרת טלוויזיה את הנושא הזה במרכזה. ההסבר לכך נעוץ בעובדה ש"ציצים!" (אם לתמצת את הנושא למילה אחת) מעיד על שטחיות, בעוד עיסוק בדברים חשובים יותר, כמו דילמות החיים המהותיות מעידות בדרך כלל על עומק. אבל מה קורה כשמשלבים בין השניים? האם השטחיות יכולה להוביל לעומק? או שאולי העומק עלול להוביל לשטחיות? "ניפ/טאק" מנסה להתמודד עם הכלאת שני העולמות הללו.



במבט ראשון, הסדרה נראית כמו עוד תוכנית רופאים, שמתמקדת בניתוחים פלסטיים. הכל נראה מאוד נוסחתי - תגידי לנו מה את לא אוהבת בעצמך ואנחנו נתקן. בעיקר את החזה. ומכיוון שאנחנו ממילא מצויים ברשת כבלים, אפשר לשלב גם כמה מילים גסות פה ושם, אפשר לחשוף איזה שד קטן, ואם כבר - למה שלא נחשוף את כל מהלך הניתוח? אם ב"אי.אר" היינו רואים קצת דם פה, חתיכה קטנה שם, ב"ניפ/טאק" הולכים עם זה עד הסוף, ומותחים את הגדרות הגועל לרמות חדשות. אנחנו נראה כל פרט וכל שלב הכי קטן בניתוח, כל נעיצת סכין נראית, כל תא בגוף נחשף, והכל לנגד עינינו - מה שבאופן טבעי יוצר את הרתיעה הראשונה מהסדרה.

אלא שככל שמתקדמים, אפשר למצוא איזשהו קשר בין המראות הגראפיים הקשים לבין העלילה. עושה רושם שיוצרי הסדרה ניסו לעשות כל מאמץ כדי להראות את האמת, חד וחלק, ללא ניסיון לייפות דבר, אלא להציג את המציאות כפי שהיא, וכמה שהיא קשה. כן, זוהי הצהרה נהדרת, אבל כמה חבל שלא נעשה בה שימוש ראוי, במיוחד בעונה הראשונה.

לאורך העונה הראשונה, הצליחה הסדרה לפתח את דמויותיה ולתת להן עומק יוצא דופן. יש שיגידו שהעומק בא על חשבון אמינות, ושהכול הפך למגוחך. אך ניתן למצוא את היופי שבעיגול הדמות. כל דמות היא בעלת מטען ומנעד רגשות. האנשים שנראו בהתחלה כרדודים למדי ונהנתנים גרידא, קיבלו פנים נוספים לדמויותיהם, וקווי העלילה המרובים לא פסחו עליהם, כשמעל לכולם ניצבים כוכבי הסדרה שון מקנמרה (דילן וולש) וכריסטיאן טרוי (ג'וליאן מקמהון, "מכושפות"). שון וכריסטיאן, שני חברים עוד מתקופת הלימודים הפלסטיים, פתחו ביחד קליניקה, על אף הבדלי אישיות קיצוניים. שון הוא אדם שנוטה יותר לכיוון המשפחה והמוסר. הוא רציני ומשקיע יותר מחשבה בתהליך, על משמעותיו והשלכותיו, והדבר משפיע על יחסו אל העולם.



בעוד כריסטיאן משועבד לנהנתנות ולבצע, שון מושפע בעיקר מהיופי כביכול של התוצר הסופי, וחייו מתאפיינים על פי השקפה זו. הוא מוכן להשתמש בקסמו כדי להשיג כמה שיותר סקס וכסף. לא פעם צריך שון לתקן את הטעויות של כריסטיאן. בנוסף, התחילה ללמוד איתם בזמנו גם אשתו לעתיד של שון - ג'וליה (ג'ואלי ריצ'רדסון הנפלאה), שוויתרה על חייה בתור מנתחת פלסטית למען המשפחה. אלה הן שלוש הדמויות הראשיות, שכל אחת מהן עוברת שינויים מהותיים בסדרה, ולומדת לקחים חשובים על בשרם. לעיתים, תרתי משמע.

בעונה הראשונה חזינו גם בקווי עלילה ראשיים המשותפים למספר דמויות, וגם בקווי עלילה נפרדים. שני המנתחים הסתבכו עם ברון הסמים, שרצה שהשניים יעבדו בשבילו בחינם לפי דרישתו, מתי ואיך שהוא רוצה; חיי הנישואים של שון וג'וליה נקלעו למשבר והוא ניהל רומן עם אחת הפציינטיות, בעוד היא חזרה ללמוד עד שעברה הפלה שהפריעה לזה. בנוסף, הועלתה שאלת זהות אביו הביולוגי של בנם המשותף מאט; ובתחומו של כריסטיאן - הוא נקשר לאישה (ג'ינה) שטענה שהרתה לו, אך לבסוף התברר שהיא הפיחה כזבים לשווא.

בעונה השנייה הגיעו שני המנתחים לגיל 40, וניכר שהדבר משפיע עליהם בדרך זו או אחרת. כריסטיאן מנסה להתקרב יותר לבנו החדש, ושון ממשיך לנסות לשמור על משפחתו ביחד. גם בעונה זו הדרמה לא נחסכת, כשהאמת בנוגע לזהותו של מאט נחשפת. בנוסף, נשכרת למאט מדריכה לחיים, שמדריכה אותו יותר ממה שהיא אמורה. בעונה זו הדגימה לנו הסדרה שמנתחים פלסטיים לא עוסקים רק ביופי מושלם, אלא ביופי יחסי. במקרים חריגים, הם נותנים לאנשים אפשרות להיות נורמליים יותר, כפי שהיה בפרק ששודר השבוע, כשניתנה בידי צמד המנתחים האפשרות לעזור למנותחים להרגיש כמו בני אדם רגילים, ולעשות אותם יפים יותר בעיניהם ובעיני החברה כולה, כי הרי חריג משמעותו לא יפה.

כדי לקבל האימפקט ש"ניפ/טאק" משרה, מספיק לראות לפחות פרק אחד שלה. אין פרק שלא משתדל לגעת בסוגיה כלשהי, כשלעיתים הביצוע הוא על הצד הטוב ביותר, ולעיתים מדובר בביצוע קטסטרופאלי. עם זאת, חבל לפספס את קווי העלילה העונתיים של הסדרה, שכן הם הצד החזק יותר שלה. אפשר לראות את העונה הראשונה כהכנה לקראת הבאות, עיצוב בסיסן של הדמויות הראשיות כהכנה לרכבת ההרים שעתידה לבוא אליהם.

כל עונה ניסתה להתמקד באיזשהו רעיון גדול יותר. אם בעונה הראשונה ראינו את המאבק הפנימי של בצע או מוסר, בעונה השנייה כבר יותר דובר על מיהו אדם. אלו כמובן הכללות גסות, אך לדעתי, אלה הנקודות העיקריות של כל עונה. היה ניסיון להפיק יותר ממה שנראה על פני השטח, להראות לנו שגם במקום הרדוד ביותר האפשרי - קליניקה פלסטית - יש עומק ורבדים. הסדרה מנסה להעביר ביקורת מסוימת על יחס החברה אל היופי. היא מבקרת את האופי האנושי ואת החברה בשל שינוי הערכים בהתאם לקליפה חיצונית של האדם. הניתוחים הפלסטיים נועדו כדי לתת לחברה להאמין במה שהיא רוצה, לתת לה להאמין בשקר.



אלא שצריך גם לקחת בחשבון שכמו שהסדרה עוסקת בניתוחים פלסטיים, היא גם קצת מזויפת בעצמה. פעמים רבות ניכר שהיא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, והופכת להיות מעין טלנובלית. פעמים רבות הסדרה נפלה לתהומות הקלישאות והקיטש, במיוחד בעונה הראשונה. בלטה מבין כולן עלילת זהות אביו הביולוגי של מאט, עלילה שראינו בהרבה מקומות בעבר, והביצוע הבינוני כאן לא הצדיק את קיומה. למזלנו, חלק מהשחקנים מצליחים להציל את המצב חלק מהזמן.

נתוני הרייטינג של הסדרה מעודדים מאוד, והסדרה היא בין סדרות הכבלים הנצפות ביותר. בנוסף, היא זכתה בפרס "גלובוס הזהב" האחרון על סדרה הדרמה הטובה ביותר. לכן, לא מפתיע שלסדרה הוזמנה כבר עונה רביעית, וקרוב לוודאי שנזכה לראות עוד מ"ניפ/טאק" בהמשך.

שיר הנושא של הסדרה, "Engine Room - A Perfect Lie", מדבר בדיוק על הפן המזויף שעל פני השטח, השריית שקר מושלם על האמת. מילות השיר מתקשרות כה יפה לאחד המסרים של הסדרה, שכל היופי שנעשה הוא בעצם שקר. "עשה אותי יפהפה, עשה לי נשמה מושלמת, דעה מושלמת, פנים מושלמות. שקר מושלם".