את הדברים הללו אמר לואיס בוניואל, קולנוען ספרדי שפעל החל משנות ה-20 ועד לשנות השמונים של המאה ה-20 ונחשב לאחד מאבות הקולנוע הסוריאליסטי.

שאלת חשיבות הזיכרון ומשמעותו לזהות האדם מעסיקה רבים - פסיכיאטריים, נוירולוגים, פילוסופים, סופרים ואנשי קולנוע וטלוויזיה. סרטים כמו "זיכרון גורלי", "ממנטו" ו"שמש נצחית בראש צלול", וסדרות כמו "ג'ון דו", סובבות סביב הנושא ומעמידות אותו במרכזן. "באפי" ו"אנג'ל" אינן עושות זאת, אך הן בהחלט לא מתעלמות מהנושא שעם התקדמות הסדרות עולה שוב ושוב במגוון מצבים ואופנים. אמנם כמעט שאין התייחסות ישירה לשאלת חשיבות הזיכרון, ושינויי הזיכרון משמשים לרוב ככלי תסריטאי לקידום העלילה ו/או אמירה על מצבן הנפשי של הדמויות, אולם בחינה של אותם שינויי זיכרון מאפשרת לחשוף את עמדת היוצרים בנידון. המסקנות לא תמיד חד משמעיות ופה ושם מתגלות סתירות, אולם ניתן לומר שישנו קו מנחה.

חלקה הראשון והעיקרי של הכתבה יעסוק בשאלה זו - מהי חשיבותם של הזיכרונות לדמויות הסדרה ואיזו השפעה יש לשינוי של אלה עליהן. חלקה השני של הכתבה יעסוק בשאלה ייחודית יותר לעולם הפנטזיה: טיבו של מעשה שינוי הזיכרון במצבים בהן הדמויות עצמן בוחרות לגרום לשינוי אצל דמויות אחרות - האם מעשה זה הוא טוב או רע? ועל פי מה נשפוט?

שאלת חשיבות הזיכרונות
נוירולוג אמריקאי ממוצא בריטי בשם אוליבר סאקס כתב ספר הנקרא "האיש שחשב שאשתו היא כובע", ובו הוא מתאר מקרים שונים שעברו תחת ידיו במשך השנים. בין היתר הוא מספר על שני גברים שונים, ג'ימי ו-וויליאם, אשר זיכרונם נפגע כתוצאה משתייה מרובה של אלכוהול. ראשית, נפגע הזיכרון שלהם לטווח קצר. אבדן זיכרון מהסוג הזה מביא לכך שכל חוויה שהם חווים נשכחת מהם באופן מיידי והם לא צוברים יותר זיכרונות. בנוסף, הולכים ונעלמים מהם הזיכרונות לטווח הרחוק ואיתם שנים מחייהם. סאקס תוהה האם במצב שכזה של היעדר זיכרון ורצף ניתן לדבר על "קיום"?



סאקס מצטט פילוסוף סקוטי מן המאה ה-18 בשם דיוויד יום, שטען כי: "אין אנו אלא צרור או אוסף של תחושות שונות, הבאות בזו אחר זו במהירות בלתי נתפסת ונמצאות בתנועה ובזרימה בלתי פוסקות".

גישה זו של יום נקראת תיאורית החבילה של העצמיות והיא עומדת בניגוד לתיאורית האגו. לפי תיאורית החבילה אין לנו עצמיות בסיסית יסודית כלשהי שנשארת קבועה לאורך זמן על אף שינוי בתכונות ומאפיינים (שזו תיאורית האגו), אלא העצמיות היא בעצם חבילה של תחושות, מחשבות והרגשות נתונות שמשתנות ללא הרף. פילוסוף בן זמננו המשתייך לאסכולה זו הוא דירק פארפיט, אשר מכהן כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ניו יורק. פארפיט מוסיף וטוען שלא ניתן להסביר את האחידות של ההכרה או הקיום, על ידי אמירה שישנו אדם בסיסי שלו שייכים כל המרכיבים של ההכרה או הקיום. אין אגו או נשמה שמחזיקים את הכול ביחד. מה שאנו קוראים לו אדם הוא בעצם סדרה של מצבים נפשיים ואירועים, וכל הסדרות שאנחנו מקשרים עם קיום של אדם בודד נשמרות יחד תודות ליחסים מקשרים שונים, שאחד מן החשובים שבהם הוא הזיכרון. בסופו של דבר, לטענתו, "מה שחשוב זה לא זהות אישית, אלא המשכיות וקישוריות מנטלית".

כלומר, הזיכרון שלנו הוא קריטי וברגע שהוא נפגע עצם הקיום שלנו נפגע.

סאקס אינו חולק על חשיבות קיומו של זיכרון רציף. תוך שהוא מתאר את מצבו של וויליאם, שבאופן קבוע ממציא לעצמו סיפור חיים חדש, הוא אומר שלכל אחד מאיתנו יש סיפור חיים, עלילה פנימית, ושהרציפות שלה היא עצם חיינו. העלילה הזו היא הזהות שלנו. כדי שנהיה עצמנו, אנחנו חייבים להיות הבעלים של אותה עלילה, אנחנו חייבים "לזכור" את עצמנו. אדם זקוק לעלילה פנימית ורצופה שכזו על מנת לשמר את זהותו ועצמיותו.

אבל סאקס לא מקבל את גישתו של יום. המסקנה לפיה הזהות האישית היא בדיה בלבד ובעצם אנחנו לא קיימים ומהווים רק רצף של רשמים ותפיסות, איננה מקובלת עליו. זהו לא מצבו של האדם הנורמלי, הוא טוען. אצל אדם כזה התפיסות נמצאות בבעלות האדם, הן לא מהוות רק סדרה זורמת, אלא הן כרוכות יחדיו באינדיבידואליות או עצמיות קבועה.

תיאור הקיום של יום תופס ברגע שישנה בעיה נוירולוגית כלשהי כמו פגיעה בזיכרון. אך מה קורה אז? האם באמת אבדן הזיכרון מוביל לאבדן העצמיות? בתחילה סאקס נטה לחשוב כך, אולם המשך הבחינה של נפגעי הזיכרון גרם לו לחשוב אחרת. הוא שאל את האחיות שעובדות עימו האם הן חושבות שיש לג'ימי נשמה. הוא מספר שהאחיות כעסו על השאלה, אבל הבינו מה הטעם שבה, וכתשובה הן אמרו לו לראות את ג'ימי בבית התפילה. סאקס עשה כעצתן ומאוד התרשם מהמראה שנגלה לו. בזמן שג'ימי התפלל הוא היה נתון כל כולו לרגש. הוא היה מרוכז, קשוב ושלם, ובעיית השכחה שלו כאילו לא היתה. הרגש נתן לו המשכיות ואחדות שהזיכרון לא יכול היה לתת לו יותר. העשייה הרוחנית אפשרה לו למצוא את עצמו. סאקס נזכר אז במילים שכתב לו לוריא, נוירולוג רוסי ידוע שאיתו הוא נהג להתייעץ: "האדם איננו זיכרון בלבד. יש לו רגשות, רצון, רגישויות וקיום ערכי..." סאקס שאל את האחיות את אותה השאלה לגבי וויליאם, אבל הפעם הן היו מודאגות ולא יכלו לתת לו תשובה כמו במקרה של ג'ימי. וויליאם לא הצליח להגיע למקום של שקט כמו ג'ימי וכל הקיום שלו התבסס על רצף סיפורי החיים השקריים שהוא נותן ללא הפסקה. הפעם הגיע סאקס למסקנה שהזיכרון של וויליאם הוא לא הנפגע המכריע והקיומי ומה שמביא לכך שהוא "חסר נשמה, עצמיות" זה היעלמות היכולת הבסיסית של וויליאם להרגיש.

לטענתו של סאקס במרבית מן המקרים, הדחף לאינדיבידואליזציה והרצון לשרוד כאדם ייחודי, חזקים יותר מהמחלה והם אלה שינצחו, שכן אלה הם הכוחות החזקים ביותר בהוויה שלנו.

איך כל זה בא לידי ביטוי ב"באפי" וב"אנג'ל"? איזו גישה שלטת בוורס? זו של יום ופארפיט או זו של סאקס? האם הקיום והזהות של הדמויות מצטמצם לכדי זיכרון או שיש משהו מעבר לכך שנשאר איתן תמיד?



שינויי מציאות, שגוררים בעקבותיהם שינויי זיכרון החלו להופיע כבר בעונות המוקדמות של "באפי" עם פרקים כמו "האלווין" ו"המשאלה". הדגש היה אז יותר על שינוי המציאות ופחות על שינוי הזיכרון. שינוי הזיכרון התחיל לתפוס קצת יותר מקום בעונות הבאות בפרקים כמו "אזכור אותך" מהעונה הראשונה של "אנג'ל", ו"סופרסטאר" מהעונה הרביעית של "באפי". הפעם הראשונה שבה נעשה שינוי זיכרון מסיבי הוא בתחילת העונה החמישית של באפי עם ההגעה של דון ובעונה השישית מוקדש פרק שלם לאבדן זיכרונות כתוצאה מהכישוף של ווילו - "טאבולה ראסה" אותו הקדים כישוף ה-forget שלה על טארה. בעונה הרביעית של "אנג'ל", קורדיליה מאבדת את זיכרונה למספר פרקים ומקבלת אותו חזרה בפרק שמקביל ל"טאבולה ראסה" - "אמת או חובה" שמערב אף הוא אבדן זיכרון כתוצאה מכישוף. ולבסוף, בסוף העונה הרביעית של "אנג'ל", קיומו של קונור נמחק מזיכרונם של החבורה כתוצאה מההחלטה של אנג'ל, וקונור עצמו מקבל חיים חדשים ומערכת חדשה לגמרי של זיכרונות. שינוי הזיכרון הזה נמצא ברקע לאורך העונה החמישית ונידון שוב לקראת סופה. בין לבין ישנו כישוף ה"בן הוא גלורי, גלורי היא בן" של העונה החמישית של "באפי", הפרק "יום-הולדת" בעונה השלישית של "אנג'ל", הפרק "שוב נורמלית" בעונה השישית של "באפי" ושאלת הזיכרון של אנג'ל לעומת אנג'לוס בקשר למפגש עם החיה בעונה הרביעית של "אנג'ל". ניתן לראות אם כך, שנושא הזיכרון צץ ועולה שוב ושוב במינונים הולכים וגוברים. הדיון יתמקד באותם המקרים שרלוונטיים ביותר לשאלה שלפנינו.

נתחיל משינוי הזיכרון שנלווה להחלטה של אנג'ל להחזיר את היום אחורה בפרק "אזכור אותך". באפי ואנג'ל בילו יום מושלם ביחד לאחר שאנג'ל הפך לבן אנוש, אך לבסוף אנג'ל מגיע למסקנה שכדי לעזור לבאפי ולהמשיך בדרך הגאולה שלו, עליו לחזור ולהיות ערפד עם נשמה והוא מבקש זאת מהכוחות שהינם. הם כאמור מעניקים לו את האפשרות להחזיר את היום אחורה. גם לאחר שבאפי משלימה עם החלטתו, היא חוששת שהיא לא תוכל להמשיך הלאה בחייה כשהיא זוכרת את החוויה שלהם יחד ויודעת מה יכול היה להיות להם. אנג'ל מרגיע את החשש הזה בכך שהוא אומר לה שהיא לא תזכור כלום וכי הוא בלבד יישאר עם הזיכרונות. ואכן, למרות הבטחותיה הנרגשות שהיא לעולם לא תשכח, באפי נותרת ללא זיכרון מהיום המושלם. וכך מבחינתה, היא באה ללוס אנג'לס, סגרה מעגל עם אנג'ל ועם חזרתה לסאנידייל היא מסוגלת להמשיך הלאה עם חייה ולהתחיל לצאת עם ריילי. לאנג'ל, שכן נשאר עם הזיכרונות, הרבה יותר קשה והוא מסתגר בתוך עצמו ושוקע בזעף ודכדוך, וחודשים לאחר מכן, כאשר הם נפגשים שוב בגלל פיית' הכאב עדיין נמצא איתו. מכאן שלזיכרון של החוויה יש השפעה, והקיום או אי הקיום שלו משנה את התנהלות החיים של הדמויות. עם זאת צריך לזכור שמדובר בשינוי קטן יחסית, עד כמה שהחוויה היתה עוצמתית עבור שני הצדדים. כל שנלקח מבאפי הוא היום האחד והיא חוזרת לאותה נקודה בחייה מבלי שמשהו בהם או בה באמת השתנה. השינוי הוא בעצם החזרת המצב לקדמותו.



הכישוף שמטיל ג'ונתן בפרק "סופרסטאר", כמה חודשים לאחר מכן, מהווה מהלך הפוך. הפעם שינוי המציאות שהוא מבצע מביא לכך שכולם רואים אותו כגיבור כל-יכול, מה שלא תואם את המצב הקיים, ובסופו של הפרק כאשר מוסר הכישוף, חוזרים הדברים למקומם הטבעי.

ככל שזה נוגע לרוב הדמויות בפרק, אותו שינוי מציאות לא משנה בהן כלום מלבד הצורה בה הן רואות את ג'ונתן. אולם על באפי השינוי משפיע יותר לעומק. התפיסה של ג'ונתן כגיבור באה על חשבונה של באפי כקוטלת. היא אמנם עדיין משמשת בתפקידה ככזו, אבל היא משנית לג'ונתן, פחות חזקה והרבה פחות בטוחה בעצמה מהרגיל. היא מסוגלת לטפל רק בדברים הקטנים, וכשהמצב מחמיר היא נאלצת לקרוא לג'ונתן לעזרה. ג'ונתן גם גוזל מבאפי חוויות משמעותיות, אשר תרמו רבות לאמון שלה בעצמה ולחוזקה הנפשי, למשל קבלת פרס המטריה בפרק "The Prom". במציאות החדשה ג'ונתן הוא זה שקיבל את הפרס, ועוד מידיה של באפי. למרות זאת, משהו מבאפי הישנה בכל זאת משתמר. היא עדיין שנונה, היא עדיין מנסה להנהיג ולהגות תוכניות פעולה והיא מרגישה שמשהו לא בסדר, שהיא לא באמת עושה את המיטב ושאם רק יסמכו עליה היא תצליח לבצע את העבודה. בזמן שכולם קונים במלואו את הכישוף של ג'ונתן היא היחידה שמפקפקת, שרואה את חוסר ההיגיון שבמצב (ג'ונתן ככוכב "המטריקס"?!). האינסטינקטים שלה כקוטלת נשמרו, והחוזק הפנימי שלה מאפשר לה לחתור אל עבר האמת ובסופו של דבר לגלות אותה, להרוג את המפלצת שהכישוף יצר ובכך לבטל אותו. כשהיא מקבלת חזרה את זיכרונותיה וכישוריה האמיתיים היא מרגישה טוב, היא נהנית מהכוח ומהמקום השייכים לה. באופן דומה היא הגיבה ב"האלווין" כאשר הכישוף של אית'ן ריין נשבר, והקוטלת שבה זכתה לצאת שוב החוצה - Honey, I'm home"" היא אומרת לספייק.
ניתן לראות בפרק הזה סנונית ראשונה בעד הגישה שיש בנו יותר מאשר רק זיכרון, ויש איזה עצמי בסיסי שמצליח להשתמר בכל מצב. במקרה של באפי, ייתכן שזו זהותה כקוטלת.

לא חולף הרבה זמן ועל באפי מונחת שינוי מציאות גדול הרבה יותר, שנשאר איתה ומשפיע עליה גם לאחר שנחשף. הפעם מדובר בהוספת זיכרונות. העונה החמישית נפתחת כשבאופן לא ברור פתאום נוספה לבאפי אחות שלא היתה שם קודם, ולא ברור מאיפה היא צצה ומהי בכלל. כולם בסאנידייל מתייחסים לקיומה כאל הדבר הכי טבעי בעולם. שוב, כולם מלבד באפי. אמנם דון מבחינתה היא אחות לכל דבר, אבל משהו בתוכה שוב חש בהפרת המצב הטבעי של הדברים. משהו בקיום של דון מאוד מפריע לה (ולא, זה לא רק בגלל שדון מאוד מעצבנת...) והיא מתלוננת עליה בלי סוף לריילי ולווילו ואפילו מביעה תקווה להיות בת יחידה, שזו בעצם זהותה האמיתית. בפרק "אין כמו בבית", המציאות האמיתית מוצאת את דרכה אליה. המחלה של ג'ויס בצירוף דברים שאומר לה אחד מראשוני המשוגעים של גלורי, על כך שיגיעו אליה דרך המשפחה שלה, מביאים אותה לביצוע כישוף מדיטציה שחושף כישופים קודמים. הכישוף הזה מוביל אותה להבנה שדון היא לא באמת אחותה, והתגובה הראשונית שלה היא של חשד כלפי הגורם הזר. כשהנזיר מספר לה שדון היא המפתח ושהם שלחו אותה אליה כאחותה, היא מגיבה בתחילה בכעס על הפלישה הזו לבית ולזיכרונות שלה ושל ג'ויס ועל ההתערבות שלהם בחייה, אבל מייד אח"כ מתחלפת התגובה בעצב לנוכח ההבנה הסופית שדון היא לא באמת אחותה והיא בוכה. יש בה אהבה לדון שנובעת מהזיכרונות, שהגם שהיא יודעת עכשיו שהם לא אמיתיים, לא נעלמת, והיא מאמצת את דון כאחותה ולוקחת על עצמה את המשימה להגן עליה.

בהמשך העונה האמת מתגלה לג'ויס, לדון עצמה ולכל השאר, אבל הסטטוס של דון לא משתנה. באפי מבהירה לה שהן אחיות, היא לא מוכנה להקריב אותה למען העולם, ובסופו של דבר היא מקריבה את עצמה למענה. בעונות הבאות דון נתפסת על ידי הדמויות (והצופים) כאחותה של באפי, והעובדה שזיכרונות העבר הם מזויפים לא משנה ולא רלוונטית יותר. אם כן, מצד אחד הזיכרונות של דון כאחות הם כה חזקים שהם יוצרים אהבה וקשר בלתי ניתנים לשבירה. מצד שני, האהבה והקשר שנוצרו הם כל כך חזקים, שהם גוברים על הידיעה שהזיכרונות לא אמיתיים. הזיכרונות יצרו זהות חדשה של אחות גדולה עבור באפי, אבל זו זהות שתואמת את זהותה כקוטלת - מנהיגה, שומרת, מגנה על האנשים שתחת אחריותה. בסוף העונה כשנוצרת התנגשות בין שתי הזהויות הללו, האהבה שלה לאחותה גוברת על תפקידה כמגנה של העולם, אבל זהותה כקוטלת מוצאת את הדרך להציל אותו ככלות הכל, ולשמר זהות אחידה כזו ששומרת על כולם.



בעונה השישית ווילו היא הכוכבת של שינוי הזיכרון והפעם מדובר בהסרה של זיכרונות. היא מתחילה בקטן כשהיא מוחקת ממוחה של טארה את זיכרון הריב שלהן בקשר לשימוש העודף שלה בקסמים, ואז עוברת לכישוף שאמור להשכיח מטארה מריבות נוספות בעניין ומבאפי את כאב ההתנתקות מגן העדן, רק שהכישוף משתבש (כדרכם של כישופים בוורס) ו-ווילו מוחקת לחלוטין בטעות את הזיכרון של כלל הסקוביס כולל ספייק. המחיקה הראשונה לא מביאה לשינוי גדול מלבד להרגעה זמנית בין ווילו וטארה, וזה בגלל שמדובר במחיקה מאוד נקודתית. המציאות כרגיל, מוצאת דרך לשוב אל פני השטח, כשדון מבלי לדעת מגלה לטארה מה קרה.

המחיקה הכוללת של הזיכרונות הרבה יותר דרמטית. כשהחבורה מתעוררת בחנות הקסמים, לאף אחד אין מושג מיהו, ואבדן הזיכרונות שווה לאבדן הזהות שלהם. דון וזאנדר מגיבים לכך בפחד ופאניקה. ג'יילס לא מודע לכך שהוא בריטי עד שהוא שומע את עצמו וכנ"ל ספייק. כשזאנדר מוצא תעודה מזהה ויודע מה שמו הוא אומר "היי, אני קיים!", כלומר - בלי זהות אין קיום. כולם מעוניינים בהשבת הזיכרונות והם הוגים תוכנית לשם כך. הנסיבות מובילות כמעט את כולם למסקנות שגויות באשר לעצמם ולמערכות היחסים ביניהם. ג'יילס וספייק טועים לחשוב שהם אב ובן, ג'יילס ואניה מאמינים שהם זוג מאורס, זאנדר ו-ווילו סבורים שהם ביחד (מה שהיה נכון בעבר), ואילו ווילו וטארה חושבות שהן ידידות שלומדות יחד. למרות הטעות, כולם בסופו של דבר נמשכים חזרה לעבר האמת ואל המצב הטבעי - אניה וג'יילס רבים ללא הרף כאשר אניה עדיין מפחדת מארנבים, ג'יילס וספייק נוטרים טינה אחד לשני וג'יילס חש אכזבה מ"בנו", ווילו וטארה נמשכות אחת לשניה ו-ווילו חוזרת על מילותיה מ"ווילו הכפולה" - I think I'm kinda gay.

למרות הבהלה שהם חשים כולם למראה הערפדים שתוקפים אותם, הם מקבלים את קיומם כדבר טבעי למדי ורק תוהים האם הם ידעו על כך. הם חוזרים לתבנית ההתמודדות עם ערפדים שהם מכירים ודון מציינת שכל המצב מפחיד, אבל מוכר לה. כשספייק מגלה למרבה הפתעתו שהוא ערפד הוא שומר על חוסר הרצון שלו לפגוע בבאפי ומאמץ זהות שהיא אמנם לא שלו, אבל מוכרת לו - ערפד עם נשמה, ערפד אציל שמגן על החלשים. ברבות הימים הוא יאמץ את הזהות הזו, לפחות בחלקה. ומה על באפי ודון? הן אפילו לא טועות מלכתחילה. הן מזהות מיד שהן אחיות בהתאם לתגובות שלהן אחת כלפי השנייה ובאפי לוקחת על עצמה את תפקיד המנהיגה. כשמגיע הזמן להילחם, כישורי הקוטלת שלה נכנסים לפעולה והיא אומרת על עצמה שהיא גיבורת על. היא לוקחת לעצמה את השם ג'ואן, שהיתה לוחמת ידועה ובשלב כלשהו אפילו קוראת לעצמה ג'ואן קוטלת הערפדים. כמו ב"סופרסטאר" וב"האלווין" גם כאן היא שמחה על הזהות הזו ונהנית ממנה. כלומר, על אף שזיכרונן נמחק ולמרות הנסיבות, רוב הדמויות בפרק משמרות את זהותן המקורית. אולם ברגע שהן מקבלות חזרה את הזיכרונות, הן לא בדיוק שמחות על כך.

המצב של אובדן הזיכרון, מפחיד ככל שהיה, אפשר לסקוביס להיות קלילים ולברוח מהצרות והכאב. השבת הזיכרונות מביאה איתה את כל הקשיים שהם היו נתונים בהם באותו הרגע. ג'יילס עוזב לאנגליה, טארה נפרדת מווילו ובאפי כמעט משותקת מרוב כאב ומטביעה את יגונה בספייק. ללא זיכרונות, הדמויות שבו אל זהות בסיסית שמשקפת מי הם עמוק בפנים. עם הזיכרונות, מצטרפות אל הזהות הבסיסית חוויות שמעצבות את אופיין ומעשיהן של הדמויות נכון לעכשיו.



ונחזור ל"אנג'ל". במהלך שתי העונות הראשונות של הסדרה, קורדיליה עוברת תהליך של התפתחות, כשבעונה השלישית היא כבר משאירה מאחוריה את נערת הזוהר המרוכזת בעצמה של סאנידייל, והופכת להיות אלופה ומגינתם של חסרי הישע. חשוב לה מאוד להיות לעזר לאנג'ל והיא מפחדת שבלי החזיונות היא לא תוכל להביא תועלת. לכן היא מסתירה מכולם את הנזק החמור שהם גורמים לה, וביום ההולדת שלה היא מקבלת חזיון שגורם לה לאבד את ההכרה והיא מתעוררת מחוץ לגופה.

מעבר לכל דבר אחר, מה שהכי חשוב לה באותו רגע זה להעביר את המידע שהיא ראתה בחזיון שלה לחבורה, להציל את הנערה במצוקה. העובדה שהיא עצמה נמצאת בצרות משנית לכך. היא נלקחת לסיור על ידי סקיפ, שמבחינתנו בשלב זה הוא נציג של הכוחות שהינם ותו לא. הוא שואל אותה אם היא מכירה את התחושה ששכחת משהו, כמו סיר על התנור או להתקשר למישהו. לטענתו לכל יצור חי יש קשר לכוחות שהינם, אינסטינקט, אינטואיציה, ועמוק בפנים אנחנו יודעים מה מטרתנו בעולם. הוא מציע לשנות את חייה ובמקום שהיא תפגוש את אנג'ל ותהפוך לאלופה, היא תהיה כוכבת כפי שהיתה אמורה להיות.

קורדיליה מקבלת את ההצעה. כעת היא כוכבת טלוויזיה ואין לה זיכרונות מהחיים שלה עם אנג'ל, אבל כמו באפי ב"סופרסטאר" היא מרגישה שמשהו לא בסדר, שהדברים אמורים להיות אחרת. היא חוזרת על המשפט של סקיפ באשר לתנור והטלפון, ומובילה את עצמה חזרה אל המציאות הקיימת דרך ביקור במלון ומפגש עם גאן, ווסלי ואנג'ל של המציאות האלטרנטיבית. היא לוקחת על עצמה חזרה את זהות האלופה ואומרת לסקיפ שהעסקה שהיא עשתה איתו היתה הוגנת אבל זו פשוט לא היתה היא, המטרה שלה בעולם כוללת את החזיונות. הייעוד והמטרה שלה גברו על הזיכרונות של החיים ככוכבת. אמנם סקיפ התגלה מאוחר יותר כסוכן כפול מטעם ג'סמין ויכול מאוד להיות שלבחירה הזו של קורדיליה לא היה שום קשר לאני הפנימי שלה, אבל לצורך הדיון כרגע נניח שבשלב הזה הוא עדיין פועל מטעם הכוחות שהינם, ושעמוק בפנים קורדיליה אכן ידעה שהייעוד שלה הוא לעזור במאבק בכוחות הרשע, גם כשהזיכרונות שלה לא שיקפו זאת.

שינוי הזיכרון הבא שוב נוגע לקורדיליה והוא נפרש על פני פרקים 4, 5 ו-6 של העונה הרביעית. היא חוזרת מקיומה ככוח עליון בשמיים ללא זיכרון והיא מאוד מבולבלת ומפוחדת. לא רק עליה משפיע היעדר הזיכרונות אלא גם על הסובבים אותה, כואב לאנג'ל שהיא לא זוכרת אותו ואת החוויות המשותפות שלהם, והיעדר הזיכרונות מביא לכך שגם מערכת היחסים שלהם אינה קיימת. קורדיליה מדגישה שוב ושוב כמה מפחיד הוא הקיום ללא זיכרון וכמה חשוב לה לזכור מיהי - האם יש לה אחים ואחיות, מהו האוכל החביב עליה, מה היתה הנשיקה הראשונה שלה. "אין שם כלום, רק ריק, אתה יודע כמה בודדה זה גורם לי להרגיש?" היא אומרת לקונור. היא לא יודעת מה לעשות או במי לבטוח. כשאנג'ל והחבורה מגלים לה את האמת לגבי זהותה, היא לא מקבלת את זה באותה התלהבות ושלווה של הסקוביס ובאפי ב"טאבולה ראסה", והיא מעדיפה לעבור להתגורר עם קונור שלפחות מספר לה את האמת.

כאן מצטיירת תמונה הרבה יותר קודרת של חיים ללא זיכרון והפעם לא נראה שיש איזו קורדיליה פנימית שתדריך אותה ותעזור לה לגלות את עצמה מחדש. מצד שני, כשלורן קורא אותה היא שרה את אותו השיר שהיא שרה בתחרות הכשרונות ב"Puppet Show", וכשקונור לוקח אותה להילחם בערפדים, בגלל שזו לטענתו הזהות שלה בשנים האחרונות, זה מעודד אותה והיא מגלה שהיא בכל זאת נהנית להילחם. היא חוזרת אל המלון ואל אנג'ל, ואומרת לאנג'ל שהיא יודעת שהם היו חברים, ולא רק בגלל התמונות שהיא ראתה, ושהלחימה הוכיחה לה שהיא עדיין מי שהיא היתה ושהיא לא זקוקה להגנה. ועדיין, יש לה צורך אדיר בהחזרת הזיכרונות, היא אומרת שהשכחה הורגת אותה, שהיא יודעת היסטוריה ושמות של חנויות נעליים אבל היא לא מזהה את הצליל של השם שלה. אנג'ל מבטיח לה שהם יחזירו אותה חזרה, כלומר ברגע שהזיכרונות ישובו, קורדיליה תשוב. אם ככה, חיים ללא זיכרונות הם מפחידים וריקים ויש רצון אדיר להשיבם, אבל משהו מקורדיליה נמצא שם גם במצב שכזה. מה שכן, צריך לזכור שבכלל לא ברור אם בשלב הזה זו באמת קורדיליה נטולת זיכרונות או שכבר מדובר בג'סמין שמתחילה להפעיל את התוכנית שלה.



כדי לתקן את המצב שוב נעשה שימוש בכישוף זיכרון, רק שהפעם מדובר בכישוף להחזרת זיכרון ולא למחיקתו. וכן, שוב הדברים מסתבכים ובמקום שקורדיליה תזכה בזיכרונה, החבורה כולה, מלבד לורן, מאבדת אותו. אבל לא מדובר באבדן זיכרון טוטאלי, אלא אבדן של מספר מסוים של שנים, כך שכולם נמצאים בגיל 17. השינוי הזה מאפשר לנו לראות עד כמה החוויות שהדמויות צברו במהלך השנים השפיעו על מי שהן ואיזה שינוי חל בהן. הדגש הוא על האנשים שהם היו אז והאנשים שהם כיום. ווסלי שהיה נער מגושם, מגוחך ומלא בהתלהבות לעומת הלוחם המוכשר והקודר שהוא כיום, קורדיליה הביץ' השטחית לעומת קורדיליה האלופה, פרד חובבת הקונספירציות והחשיש לעומת פרד בעלת הטראומות והמדענית, גאן המנהיג שבטוח במקומו לעומת גאן חסר הביטחון ובעל רגשי הנחיתות, וליאם בעל החיים נטולי המשמעות לעומת אנג'ל בעל המטרה, הבן שכועס על אביו לעומת האב שבנו כועס עליו. אבדן הזיכרון לא מביא לאבדן של זהות, אלא לאבדן של התפתחות הזהות. הדמויות לא מגיעות למצב של לוח ריק בו הן מוצאות את העצמי הבסיסי שלהן, אלא חוזרות אחורה לזמן בו אותו עצמי בסיסי עדיין נמצא בשלבי החיפוש וההגדרה. הטון בזמן שהדמויות הן בנות 17 קליל יותר, מכיוון שהדמויות של אז הן שטחיות יותר, הן עוד לא חוו את כל הכאב שעתיד לבוא, אבל גם לא את כל הטוב שהן עשו והמשמעות שהן מצאו לחייהן. הדמויות של ההווה הן הרבה יותר מורכבות ועמוקות ובהתאם לכך הטון שמלווה אותן הוא כבד יותר. זהו שינוי זיכרון ששם דגש בעיקר על כמה חשובה אותה עלילת סיפור חיינו לזהותנו.

לפני שנמשיך הלאה, עלינו לצאת לרגע ממסגרת הדיון של שינויים בזיכרון ולדבר על תפיסת הזיכרונות בסדרה מזווית שונה. מאז הפרק הראשון של "באפי" אנחנו יודעים שברגע שערפד משתלט על הגוף, הנשמה של האדם מסתלקת ממנו, השד משתכן בפנים ויש לו גישה לכל הזיכרונות של האדם שהוא היה קודם. בעונות הראשונות התפיסה היתה שמדובר בשני יצורים נפרדים לחלוטין, אחד אדם ואחד שד. העובדה שהשד זוכר את כל מה שזכר האדם, לא הופכת אותם לישות אחת. כלומר זיכרונות הם לא אלה המגדירים מיהו האדם וכנראה שהתפקיד הזה שייך לנשמה. אולם ככל שהסדרה התקדמה ואנג'ל הצטרפה אליה, הדברים הפכו למסובכים יותר וההפרדה בין הערפד לאדם הפכה ברורה פחות, במיוחד במקרים של ספייק ודרלה. הנשמה לבשה אופי של מצפון יותר מאשר של תמצית האדם. תוסיפו לזה את העובדה שברגע שנשמה מחליפה גוף עוברים יחד איתה הזיכרונות (במקרה של באפי ופיית' בעונה הרביעית ושל אנג'ל והזקן בפרק "חייה את הלילה") ובכלל קיבלתם סלט שלם.

ורק כדי לסבך את העניינים עוד יותר החליטו הכותבים בהמשך העונה הרביעית של "אנג'ל" שהם רוצים להחזיר את אנג'לוס, אבל בלי שיהיו לזה יותר מדי השלכות, ולכן הם חזרו ביתר שאת לגישה של ההפרדה בין האדם לערפד. התירוץ להחזרה היה שאנג'לוס מכיר את ה"חיה" ויודע משהו לגביו ולגבי התוכנית של הבוס שלו שאז עוד היה מסתורי, בזמן שאנג'ל לא. איך זה קרה? ג'סמין דאגה למחוק כל זכר ל"חיה" מהמימד שלנו. אז איך קרה שאנג'ל לא זוכר ואילו אנג'לוס כן? התשובה שניתנת על ידיד פרד מהווה את אחד מן המשפטים המטופשים ביותר שאי פעם נאמרו בסדרה - "בגלל שהמוח (mind) של אנג'לוס לא היה פה בזמן שהכישוף או מה שזה לא היה הוטל, נכון?" אף אחד לא מאשר את השטות הזו שלה, אבל אף אחד גם לא מכחיש. עכשיו, עד כמה שאני הבנתי מכל שנות הצפייה שלי בוורס, אנג'ל ואנג'לוס חולקים גוף, מה שאומר שהם חולקים מוח ולא בדיוק ברור איך זה שאנג'לוס לא היה נוכח בזמן שזה של אנג'ל כן. Mind היא מילה בעלת פרשנות רחבה יחסית וניתן גם לומר שהדעת של אנג'לוס לא נכחה בזמן הכישוף, אבל קצת קשה להבין איך יכולה להתקיים דעת ללא מוח, וזה מחזיר אותנו לרעיון שהנשמה כוללת בתוכה את הדעת, אבל לאנג'לוס אין נשמה, וזה מחייב בכל זאת לחשוב על הדעת כמשהו עצמאי. בקיצור, בלגאן שקשה מאד לצאת ממנו והמסקנה היחידה שניתן איכשהו להסיק מכל זה היא, שהאדם הוא יותר מסך זיכרונותיו. זאת מכיוון שאו ששני יצורים נפרדים חולקים את אותו הזיכרון אבל הם לא נחשבים לאחד, או שאותם יצורים לא חולקים זיכרון, אבל הוא מהווה חלק ממשהו גדול יותר כמו נשמה או דעת. חיזוק נוסף - כשג'סמין שוכנת בתוך גופה של קורדיליה היא חולקת את כל זיכרונותיה, אבל קורדיליה היא לא.



עוד משהו קטן לפני שינוי הזיכרון האחרון, בפרק "מבפנים החוצה" נגלית לקונור דמותה של דרלה וכשהוא טוען שהיא לא יכלה להיות אמו, היא אומרת " יש לי את הזיכרונות שלה, הרגשות שלה. האם לא מזה עשוי האדם?" גם זיכרונות וגם רגשות...

השינוי הנרחב ביותר, או לפחות זה שהיה אמור להיות כזה, שנעשה בזיכרונן של הדמויות התרחש בפרק האחרון של העונה הרביעית. אנג'ל חוזר לתבנית מוכרת וכדי להציל את הבן שלו הוא מבצע עסקה עם "וולפראם והארט" לפיה הוא יבוא לעבוד עבורם והם יעניקו לבן שלו חיים חדשים כבן למשפחה רגילה, ובמסלול הפוך לזה שעברה דון, הוא נמחק מהזיכרון של כל הדמויות, מלבד זה של אנג'ל (וגם של איב ושל קורדיליה מסתבר).

בזמנו הייתי מאוד נרגשת מהרעיון וחיכיתי לראות איזו השפעה תהיה להיעלמותו של קונור מחייהן של הדמויות, אשר גורלן היה קשור עד מאוד בשלו, ומה הדמויות זוכרות באשר לאירועי העונה הקודמת, שקונור היה אחד מן המפתחות להתרחשותם. וכאן העונה החמישית של אנג'ל מפספסת ובגדול. במקום להתמודד עם האתגר ולהוות עונה שעונה כל כולה על שאלת משמעות הזיכרונות לאדם, עונה של "מה היה קורה אם", היא פשוט בורחת מהעניין. בחלקה הגדול של העונה אין שום התמודדות עם הנושא. איכשהו, למרות היעדרו של קונור, כל מה שקרה בעונה הקודמת קרה בכל זאת. הדמויות זוכרות הכול - השתלטות כוח עליון על קורדיליה והקומה, מערכת היחסים בין ליילה ו-ווסלי, העובדה שאותו כוח עליון דקר את לילה בצוואר ו-ווסלי היה צריך לכרות את ראשה והיריבות המרה בין ווסלי וגאן באשר לפרד (כשווסלי ופרד סוף סוף הופכים לזוג לשנייה וחצי, ווסלי שואל את גאן אם זה בסדר וגאן מעיר שבשנה הקודמת הוא לא היה שואל אותו את השאלה הזו, שהוא הפך לאדם בעל נימוסים). בשום שלב אנחנו לא מקבלים הסברים לאיך זה ייתכן ומי או מה החליף את מקומו של קונור בהתרחשויות.

בנוסף לזה, הדמויות עוברות שינוי לא מוגדר, בעיקר ווסלי. אחת החוויות שעיצבו את התפתחות דמותו באופן המשמעותי ביותר היתה החטיפה של קונור וכל מה שבא בעקבותיה. היא שדחפה אותו אל עבר הצד האפל שלו והפכה אותו לאיש מריר, אלים ולא יציב במיוחד. הוא עצמו אומר זאת כאשר גאן שואל אותו בעונה הרביעית מה קרה לו ו-ווסלי עונה: "שיספו לי את הגרון וכל החברים שלי נטשו אותי". היינו מצפים לראות ווסלי אחר לגמרי אם כן בעונה החמישית. ואכן, בתחילת העונה הוא פחות קודר מבעונה הרביעית, אבל הוא לא הווסלי המגושם והקומי יותר של שתי העונות הראשונות וברור שכן עבר עליו משהו, רק לא ברור מה בדיוק. ואז מגיע הפרק "שושלת-יוחסין" ובו מי שהוא חושב שהוא אבא שלו מאיים על פרד עם אקדח ו-ווסלי יורה בו צרור יריות, התנהגות שתואמת את המצב הנפשי שלו בעונה הרביעית. אז נכון שווסלי מאוד אוהב את פרד והעובדה שאביו מאיים על חייה ושמערכת היחסים ביניהם תמיד היתה בעייתית יכולים לשמש כהסבר לכך שהוא מוכן לפגוע בו. אבל לרוקן לתוכו מחסנית? נראה שבשביל רמה כזו של אלימות כלפי מי שהוא חושב להיות אביו, יש צורך ביותר מאשר רק איום על פרד וללא ההתפתחות שהוא עבר מאז חציה השני של העונה השלישית, קשה להאמין שהוא היה מגיע לזה.



כשפרד נתונה שוב בסכנה בגלל האבקה שהיא שואבת, ווסלי יורה לאדם ברגל רק בגלל שהוא הפריע לו לחקור את מצבה ולאחר מותה הוא מתחרפן לחלוטין, יורה בנוקס, תוקע סכין בגאן ומתנהג בכלליות באופן לא שפוי במיוחד. שוב, ניתן להסביר זאת על ידי מותה של אהובתו כשהוא רק קיבל סוף סוף הזדמנות להיות איתה, אבל ללא ההתרחשויות של העונות הקודמות זוהי הידרדרות מהירה וקיצונית מדי. לפחות בעיני. אפשר גם לנסות ולומר שזהו בעצם העצמי הבסיסי של ווסלי, שלא משנה מה קרה לו, עמוק בפנים הוא אדם אלים ולא יציב. אבל קודם כל, זה נראה לי מאד אכזרי כלפי ווסלי ולא ממש מהווה שיקוף הוגן של דמותו, ושנית זה פוטר את הכותבים מחוסר ההתמודדות שלהם הרבה יותר מדי בקלות. בתכל'ס, הם פשוט לא עשו עבודה טובה בגזרה הזו.

ובכל זאת, בשליש האחרון שלה, מצליחה העונה לגעת באופן ראוי בשאלת משמעות הזיכרונות וזאת דרך שתי דמויות - פרד/אילירייה וקונור. כשפרד מתה ואילירייה משתלטת על הגוף שלה, הזיכרונות של פרד משתמרים, כמו אצל ערפדים. הגברים של החבורה שנשארו מאחור מבהירים באופן חד-משמעי שאילירייה היא לא פרד על אף הגוף והזיכרונות המשותפים. אנג'ל מחליט לצאת למסע להצלת פרד והטענה היא שהנשמה שלה מסתובבת לה אי שם בחוץ, ושאם הם רק יוכלו למצוא אותה ולהחזיר אותה לגוף שלה, פרד תקום לתחייה. אבל תוך כדי ניסיון לעשות זאת הם מגלים שהתהליך של השתלטות אילירייה השמיד את נשמתה של פרד, ובשלב הזה הם מרימים ידיים. ברגע שנהרסה הנשמה, כל מה שהיה פרד נעלם ואיננו ואין אפשרות להשיבו. העובדה שנשארו זיכרונות היא לחלוטין לא רלוונטית לשאלה קיומה של פרד.

בפרק "מקור" אנו עושים היכרות מחודשת עם קונור. ואוי כמה שהוא השתנה. במקום קונור הכועס והמיואש אנחנו מקבלים קונור קליל, מאוזן, מתקשר וחברתי, קונור שהרבה יותר קל לחבב מהקונור הקודם. הזיכרונות המאושרים מחיים רגילים עם משפחה רגילה שבאו במקום הזיכרונות הכואבים של חיים בעולם גיהינום עם אב מתעלל, הפכו אותו לאדם חדש לגמרי. זוהי עדות לעצמתם של הזיכרונות.

ומה על העצמי הבסיסי של קונור? כמו שאני רואה את זה, דווקא החיים המזויפים הם שאפשרו לקונור לפתח את העצמי הבסיסי האמיתי שלו. הולץ גנב ממנו את החיים שהיו אמורים להיות לו וגידל אותו בתנאים שהשאירו אותו חלול וריק, ללא יכולת לפתח את מי שהוא באמת. העצמי הבסיסי צריך לקבל הזדמנות לבוא לידי ביטוי לפני שמנסים לגזול אותו, אחרת באמת אין לו סיכוי לשרוד. ועל קונור של סוף העונה הרביעית בהחלט ניתן לומר שהוא אדם חסר עצמיות, חסר נשמה אפילו, כמו וויליאם של אוליבר סאקס. מתן הזיכרונות החדשים אפשר לו לרכוש את אותה עצמיות ובכך להפוך לאדם שלם.

אנג'ל מבין את כל זה ולכן הוא נואש לשמר את הזיכרונות החדשים של קונור, ולמנוע ממנו את הישנים בזמן שווסלי מנסה להחזיר את המצב לקדמותו. הוא מגלה שנעשה שינוי מציאות כלשהו ושאנג'ל היה מעורב בכך והוא כועס. מפריע לו שהוא לא יודע מה קרה והוא חותר לקבלת הזיכרונות בחזרה. בשיחה שלו עם אילירייה על העניין היא מביעה את עמדתם של יום ופארפיט כשהיא מציינת שבני האדם מהווים אוסף של זיכרונות, וכל שינוי הוא רק עניין של חוויה, על כך עונה ווסלי במילותיו של לוריא לסאקס: "אנחנו יותר מאשר רק זיכרונות". ועם זאת, כשאילירייה מספרת לו שהזיכרונות של פרד שונו, הוא המום ומעוניין לגלות כיצד הם נראו במקור. אילירייה שואלת אותו האם שינוי הזיכרון של פרד גורם לו לראות אותה באופן שונה, האם היא עדיין אותו האדם שהוא חשב שהיא, ולזה הוא עונה לה ב"אף אחד מאיתנו לא אותו אדם". הוא מרגיש כאילו אנג'ל גזל ממנו משהו, בגד בו והוא משכנע את עצמו שהחזרת הזיכרונות תביא איתה גם את החזרת פרד. כשהוא מקבל אותם חזרה לעומת זאת, כמו ב"טאבולה ראסה", כמו ב"אמת או חובה", הוא חווה כאב ועצב, ולאילירייה המבולבלת הוא אומר להתרכז בזיכרונות המזויפים ולדחוק את המציאות האמיתית, שכן רק אז אפשר יהיה לסבול את מה שבאמת קרה.

מה החזרת הזיכרונות עושה לקונור? ברגע הראשון היא מאפשרת לו להילחם יותר טוב ולנצח את סז'אן שאיתו הוא היה נתון באמצע קרב ושעד אז כיסח לו את הצורה. בניגוד לבאפי ולקורדיליה, כישורי הלחימה שלו לא נשארו איתו גם לאחר שינוי הזיכרונות. ברגע שהוא מקבל אותם חזרה המבט בעיניו חוזר לרגע קט להיות קשה וקר והוא מחסל את סז'אן בקלות (וממש את הנבואה מעונה שלוש, הייעוד שלו נשאר זהה למרות שינוי הזיכרונות). לאחר מכן הוא מתנער מאותה הזהות וחוזר להיות קונור הקליל והשמח. למרות שהוא שולח רמזים לאנג'ל שהוא אכן זוכר גם את החיים המקוריים שלו, הוא לא אומר זאת במפורש והוא מתעקש שהוא צריך לחזור לחיים שלו. רק בפרק האחרון של העונה כשאנג'ל בא לחפש אותו הוא מודה שהוא אכן זוכר. כעת מצויים בו הזיכרונות הישנים יחד עם הטובים, כמו חלום רע. העובדה שהוא בוחר בחיים החדשים שלו על פני הישנים מעידה על כך שזה באמת מי שהוא עמוק בפנים, אדם טוב ובריא בנפשו וגם הימצאות הזיכרונות הרעים לא יכולה לשנות זאת.



לאור כל זאת אני חושבת שניתן לקבוע שהגישה שנוקטות בה הסדרות היא הגישה של סאקס. הזיכרונות הם חשובים ביותר לזהותנו, הם משקפים את החוויות שעברנו ועיצבו אותנו ובלעדיהם אנו אנשים שונים ועדיין, הם לא מהווים את כל קיומנו ומעבר להם יש עצמיות שנשארת קבועה. מה זו בדיוק העצמיות הזו? לא ברור. זהות כקוטלת, קשר לכוחות שהינם, נשמה, ייעוד, כל אלה מהווים אופציות אפשריות. אבל מה שבטוח - אנחנו יותר מסך הזיכרונות שלנו.

ערכו של מעשה שינוי הזיכרון
החלק הראשון של הכתבה הראה שהפעולה של שינוי זיכרונות משפיעה על אנשים, לעיתים בקטן, לעיתים מאד בגדול. בוורס, בניגוד לחיים האמיתיים שינוי זיכרון יכול להיות כתוצאה מבחירה מכוונת של הדמויות. לרוב, הן משנות את הזיכרונות של דמויות אחרות ובכך משנות את חייהן באופן כלשהו. האם יש לדמויות את הזכות לנקוט בצעד שכזה, שמשמעו לשחק אלוהים בעצם? האם זו לא חדירה גדולה מדי לפרטיות? ומהי הגישה של הסדרות למעשה?

ישנן מספר אפשרויות לבחינת אופיו של המעשה. ראשית ישנו מבחן התוצאה - האם שינוי הזיכרונות הביא לשינוי חיובי או שלילי בחייהן של הדמויות. במקרה של ג'ונתן שינוי המציאות שלו פגע באנשים, המפלצת שנוצרה כתוצאה ממנו פגעה בטארה ובבחורה בשם קארן, והגדולה שלו באה על חשבון הגדולה של באפי. אמנם הוא הצליח לתת לבאפי וריילי עצה טובה באשר למערכת היחסים ביניהם, אבל זה לא משתווה לנזק שהוא גרם וגם לאחר שמושבים הזיכרונות ממשיך להיגרם נזק, שכן זאנדר למשל מרגיש שחייו הינם ריקים כעת, וריילי מרגיש מטופש ומרומה.

במקרה של דון, התוצאה בסה"כ היתה חיובית. תאהבו או לא תאהבו את דון, הנוכחות שלה בחיים של באפי משפיעה לטובה. היא מחזקת את הקשר של באפי לעולם, נשארת לצידה כבת משפחה כשג'ויס מתה, מחייבת את באפי להתבגר ולהיות אחראית. נכון, באפי אמנם מקריבה את עצמה על מנת להציל את דון, אבל אם גלורי היתה שמה את ידיה על דון כשהיא עוד היתה כדור אנרגיה ירוק, העולם היה ממילא מגיע לקיצו, ודון היא זו שמהווה מוטיבציה עבור באפי לצאת מן הדיכאון שהיא שוקעת בו בעונה השישית. ומעבר לדון עצמה, שליחתה אל באפי אכן הצליחה והביאה לכך שבאפי הצילה את העולם.

הכישופים של ווילו לכאורה גורמים לטוב - מוחקים זיכרונות כואבים ומעניקים רגעים קלילים ומהנים בזמן של כאב וקושי, אולם ברגע שהם מתגלים ו/או מוסרים, הכאב שנעלם חוזר בעצמה גדולה אף יותר, נוצרת תחושה של בגידה, בעיקר מצד טארה שמרגישה נגעלת ומחוללת ומערכת היחסים של ווילו וטארה מתפרקת. כך שבסופו של דבר התוצאה היא רעה.

השינויים שבהם אנג'ל בוחר לעומת זאת גורמים לתוצאה חיובית - באפי ממשיכה עם חייה לאחר שהיא שוכחת את היום המושלם שלהם והוא ממשיך לשמש כאלוף ולעשות טוב. השינוי שחל בקונור הוא כאמור שינוי מוחלט לטובה, והוא מכיר לאנג'ל טובה על כך ומבין מדוע הוא עשה זאת. לא ממש ברור מה ההשפעה של השינוי על ווסלי, אבל הרצון שלו לדבוק במציאות האלטרנטיבית לאחר שהוא מגלה את האמת מעידה על כך שהיה לו טוב יותר כשהוא לא ידע.

מבחן שני הוא מבחן הכוונה. ג'ונתן ו-ווילו היו אנוכיים וחשבו בעיקר על טובתם בעוד אנג'ל והנזירים עשו את מה שהם חשבו שיהיה הכי נכון וטוב למען אחרים. ג'ונתן רצה לשנות את הדרך בה רואים אותו אחרים וכמו שבאפי אומרת לו בסוף הפרק, במקום להקדיש לכך את הזמן והמאמץ הדרושים הוא מנסה לפתור את הכול במחווה אחת גדולה. המטרה שלו בכל זה היתה להשיג את מה שהוא רוצה בקלות מבלי לחשוב במי הוא מסוגל לפגוע בדרך. גם כשהוא ידע שאנשים נמצאים בסכנה הוא המשיך לשקר ולקיים את הכישוף, ורק כשכבר לא היתה לו ברירה הוא וויתר על המעמד שלו כדי שלא ייהרגו אנשים.



באופן דומה, גם ווילו מחפשת את הדרך הקלה. כביכול היא רוצה בטובתן של טארה ובאפי, אבל בעצם היא פועלת למען עצמה. היא לא רוצה שטארה תכעס עליה ותעזוב אותה, היא לא רוצה להרגיש אשמה בקשר לכך שהיא הוציאה את באפי מגן עדן, והיא לא רוצה להתאמץ ולפתור את הדברים בדרך הקשה. הפעולה שלה היא לא חד-פעמית, אלא חלק מתבנית התנהגות בעייתית כוללת יותר של התמכרות לכוח ולקלות שבקסמים. היא ביצעה את הכישוף הראשון על אף שהיא ידעה שלטארה יש טראומות מנשים שחודרות למוחה ואת הכישוף השני היא ביצעה כבר כנגד מחאה מפורשת מצד טארה וכשהיא יודעת איך היא מרגישה בנדון.

הנזירים שלחו את דון לבאפי מכיוון שזו היתה הדרך היחידה שלהם להמשיך ולהגן על המפתח מפני גלורי ובכך להציל את העולם. הם הקריבו את עצמם לשם כך וחשבו אך ורק על טובתם של אחרים.
צודק או טועה, אנג'ל אף הוא בוחר בשינויי הזיכרון מתוך כוונה להגן על אחרים, בין אם זה קונור, באפי או חסרי הישע. הוא עצמו לא מרוויח, להיפך, הוא מפסיד את באפי ואת הבן שלו כתוצאה מהפעולה.

אפשר לשלב את מבחן הכוונה והתוצאה ולבחון את כלל הנסיבות של מעשה בפני עצמו ואז לקבוע האם אותו מעשה אינדיבידואלי הוא טוב או רע. זוהי בעצם הגישה הפוסט מודרניסטית - אין טוב או רע מוחלט, אין הגדרות, וכל דבר צריך להיבחן על פי נסיבותיו הוא.

בניגוד לכך אפשר לנקוט, במה שאני קוראת לו, גישת החוק הפלילי ולבחון את מעשה שינוי הזיכרון כמו שבוחנים פשע - אם ביצעת את הפעולה עצמה ועשית זאת במכוון, ביצעת פשע, עשית משהו לא בסדר. השאלה שנותרה היא האם יש לך הגנה, האם היתה לך הצדקה לביצוע הפשע כמו הגנה על אחרים. לפי הגישה הזו מעשה שינוי הזיכרון הינו תמיד מעשה בעייתי, אבל לעיתים יש הצדקות לנקיטה בו.

לדעתי, זו הגישה של הסדרות. שימו לב שמלבד מקרה אחד של באפי ב"אזכור אותך", בכל המקרים של שינויי זיכרון, בין אם היה זה בבחירת הדמויות או לא, האמת תמיד מתגלית וישנה לפחות מודעות לכך שהתבצע שינוי ומה היה אופי המציאות טרם השינוי. התגובה הראשונית של הדמויות לגילוי על מעשה שינוי הינה תמיד תגובה של כעס המלווה ברצון להחזיר את המצב לקדמותו, להשיב את מה שנגזל. הדמויות תמיד חותרות בצורה זו או אחרת לגלות את האמת, בין אם הגילוי מקל עליהן או לא. במקרים בהם השינוי היה לטובה, החזרת הזיכרונות או גילוי האמת לא מזיק להן בסופו שלדבר, כמו במקרה של באפי או קונור. הם ממשיכים לאמץ את השינוי אבל הפעם מתוך מודעות מוחלטת ובחירה שלהם. כעיקרון לשנות זיכרונות של אנשים זה רע, אבל לפעמים כשיש הצדקה זהו המעשה הנכון לעשותו, הגם שיש בו גם מן הפגיעה. לכן מקרים כמו של ווילו וג'ונתן מוצגים בסדרות באור שלילי ומקבלים תגובות חזקות נגד בעוד שלגבי מעשיהם של אנג'ל והנזירים ישנה תחושה שבסופו של דבר הם עשו טוב.