הו לינדזי שלנו, כמה פנים היו לך. כבר בפיילוט הופעת כעו"ד צעיר ונמרץ בשיער קצוץ, אחר-כך הפכת לכרות-יד עם שאיפות נקמה, לערס שדורס ערפדים בטנדר חבוט, ולבעל יד רצחנית עם חיים משל עצמה. שמחנו כשעזבת את המשרד הגדול ופתחת פראקטיקה פרטית, במיוחד כשויתרת על החליפות והתחלת להופיע בשיער ארוך וגוף מקועקע. היינו איתך כשהתאהבת בדרלה, כשהתעללת בספייק והתחזית לדויל, וכשמצאת את עצמך בגרסה העוד-יותר מפלצתית של ויסטריה ליין. אפילו האמנו שאיכשהו בשעות הפנויות הצלחת להפוך למאסטר-סייף שאין שני לו וסלחנו על מה שהיה לך עם איב. ועכשיו נותרו רק הגעגועים.

בראיית הסדרה כולה, הדמות של לינדזי נשארה אניגמטית. בכל גלגול, המניעים של לינדזי היו ברורים לאותו רגע, אבל בינם לבין עצמם היתה חסרה עקביות. דווקא לינדזי של הפרקים האחרונים נראה קצת אחרת ממה שאנו רגילים. האהבה שלו לאיב אינה מוטלת בספק, הוא מביע דאגה כנה לשלומו העתידי של אנג'ל, ומגדיר את עצמו פתאום כחלק מ"הקבוצה". אבל האם הוא באמת השתנה? נראה שאף אחד לא מאמין לו, לרבות הוא עצמו. אנג'ל, איב, ולורן - כולם בטוחים שמקומו לא לצד אנג'ל אלא כנגדו, וכי הוא יבין זאת מהר מאוד לאחר שיתפזר העשן.

נראה שדווקא ברגע שאולי הפך לחלק מן הקבוצה, ומצא את הדרך אל הגאולה, הוא מחוסל סופית. לעולם לא נדע אם המהפך שלו היה סתם התלהבות זמנית, או - כמו שכולם טרחו להזכיר - רק סטייה צדדית במסלול של תאווה לעוצמה.

המעניין הוא לשאול מה באמת מניע את לינדזי? ולמה חשב אנג'ל שחייבים לסלק אותו מן הדרך? כי מה שאמר אנג'ל נשמע מאוד הגיוני: אם המהפכה שלו תצליח, ייווצר ואקום שלינדזי ישמח למלא. ואנג'ל יעדיף לגלות את לינדזי מולו מאשר כל אחד מהמועמדים האחרים. קודם כל כי הוא באמת "השטן שאתה מכיר", ושנית כי לינדזי נראה הרבה פחות שטני מאנשי W&H הממוצעים.



תשובה אחת היא שהוא מניח כי לינדזי, שגם ככה מונע ע"י הרצון לעוצמה, יתחבר ל"צד האפל של הכוח" בקלות ברגע שהכוח יהיה בידו. סיבה אפשרית אחרת? אנג'ל אולי מכיר את לינדזי, אבל הוא לא חושב שהוא עצמו יישאר בחיים, וזו אחריות רבה מדי להשאיר למי שאולי ימשיכו את דרכו להילחם באיש הזה שיעמוד בראש הפירמידה.

אבל הרמז הכי חשוב נאמר בדבריו של לורן. “אתה לא חלק מן הפתרון", אומר לורן, ובאופן לא מודע תלוי באוויר חלקו השני של המשפט "אתה חלק מן הבעיה". אנג'ל יוצא למלחמת חורמה לא רק ב"וולפראם והארט", אלא גם בכל מי שהם מייצגים, כל מי שדומה להם, וכל מי שיכול לתפוס את מקומם. בזעם העיוור הזה הוא כנראה לא מבדיל בין השותפים הבכירים, שדים עתיקים ושטניים, לבין איש עם נשמה שאולי מונע ע"י התאווה לכוח אך מראה סימני שיפור. וזה בא אולי יותר מכל להצביע על השינוי באנג'ל עצמו הרבה יותר מאשר בלינדזי.

בדיקה לעומק של הדיאלוגים של לינדזי בפרק מגלה פן אחר שלו, שאולי לא ראינו עד היום. לינדזי, שתמיד נהנה מן המשחק ומן התיאטרליות מסתכל על כל העסק כאילו זה סיפור, והוא כותב את עצמו לתפקיד הגיבור. אם יש אקשן שמעולם לא נראה כמותו - הוא חייב להיות בפנים - והוא מכנה את הצטרפותו "הטוויסט בעלילה". כך גם את ההקרבה של האלמוות על-ידי איב הוא מגדיר בשמחה "זה כמו משהו מסיפור אגדה", והדבר נמשך עד רגע מותו. מעניין לשים לב שבעבר לינדזי חזר לא-פעם כדי לנקום (באנג'ל, או בשותפים הבכירים) כאשר הוא נהג להאשים את אותם גופים אחרים בכל הדברים שקרו לו, בלי להכיר באחריותו לבחירותיו ולתוצאותיהן. שתי תכונות אלה - ההסתכלות על החיים כסיפור והתחמקות מאחריות - מזכירות באופן מפתיע דמות שבכל פרמטר אחר היא ההפך מלינדזי - אנדרו של "מספר הסיפורים”.

וכמו כמעט כל הדמויות בסדרה , גם לינדזי הוא דמות טראגית. וסופו - שבא עליו במפתיע תוך שהוא רוחץ את ידיו מדם - רק הופך את דמותו למעניינת יותר.



"אתה הורג אותי? המשרת העלוב? אני לא סתם... אנג'ל הורג אותי! לא אתה! אנג'ל!”

כל-כך הרבה מתבטא במונולוג הזה. לינדזי שרואה עצמו כשווה לאנג'ל. לינדזי שהפך הכל לסיפור וכבר חישב איך הסיפור יגמר. ואולי לינדזי שבתוכו ידע כי בסופו של דבר לא היה משתנה, אלא פונה שוב כנגד אנג'ל ומפסיד בקרב כרגיל.

וכך, סופה של דמות מן המעניינות בסדרה, הפך להיות אולי המוות המפתיע והמעניין ביותר בה.


חזרה אל הספיישל
אל הדמות השמינית: לורן
חזרה אל הדמות השישית: קונור