מאבק, מלחמה. לא המטרה כי אם הדרך. שוב ושוב במהלך הגראנד פינאלה של הסדרה נאמר לנו כי הדבר החשוב ביותר הוא לדעת מה חשוב ביותר. לא לנסות ולפלס את דרכנו עבור מטרה מסוימת, אלא להילחם בגלל שזה טוב, להיאבק בגלל שזה נכון. ניצחון? הפסד? לסמנטיקה אין כלל משמעות כשאתה עושה את הדבר הנכון.

אן, אותה דמות שלמדנו להכיר כשאנטל כבר בעונה השניה של באפי, ושיכולה להוות דוגמא קלאסית למעבר שבין הבלבול ואיבוד הדרך לבין המאבק ומציאתה, אומרת את זה לגאן, בדרך הטובה ביותר ומסכמת את עיקר הפרק, אולי גם עיקר הסדרה, אולי גם עיקר הוורס כולו. כן, יתכן שהערפדים יכנסו אל תוך המעון שלה, אבל מה שחשוב הרבה יותר הוא לארוז את כל הדברים, לעשות טוב. להילחם.

אבל מה קורה כשהמאבק הוא הדרך הבטוחה ביותר לאבדון, כשהדרך היחידה להתקיים היא לחדול? מה קורה כשהמשקעים שלך, ההיסטוריה שלך, כל מה שקשור בך מצביע על כך שאם תיאבק תפסיק להתקיים? לא רק תמות, אלא גם תהרוג, תעשה רע, תאיים לפוצץ סופרמרקט מלא קונים. מה קורה אם המאבק עבור טובת הכלל עתיד להסתיים באיבוד העצמי? מה קורה כאשר אתה קונור (זאת אומרת, חוץ מלעצבן חלק גדול מחובבי הוורס, כמובן)?

קונור היה ילד עצבני ומעוצבן. הוא שנא את כל העולם, ובעיקר את אבא שלו. לא, לא ההוא, הזה. (טוב, בעצם גם את ההוא), מאז גיל ינקות הוא היווה חלק ממאבקי כוחות שהרסו לו את האישיות, שגרמו לו לשנוא את כל העולם. קונור לא יכול להיאבק, כי המאבק האולטימטיבי עצמו בין הטוב והרע יצר אותו ואחר כך גם הרס אותו. הדרך היחידה שבה קונור יכול לשרוד היא דווקא הרגיעה והשקט.

כך, לקונור דווקא כן יש מטרה, בניגוד לאביו ולחבריו, האלטרואיסטים שמבינים שהדרך היחידה להגשמת העצמי ולהצלת העולם היא דרך המוות הפיזי שלהם עצמם (או שלא, במקרה שהם ישרדו). לקונור יש רעיונות אחרים, למשל כתיבת קו"ח (2001 - נולדתי. 2002 - הייתי בן 20, 2003 - הצלתי את העולם). רגיעה, שקט ושגרה.

אך בדרך לשגרה, בדרך לשלווה הסופית הוא צריך לעשות עוד מעשה אחד קטן. להילחם פעם אחת אחרונה לצד אביו. לסגור קצוות ישנים, ולפנות בדרך בטוחה ונטולת משקעים אל העתיד הורוד המצפה לו. הדרך היחידה לעשות את זה היא להרביץ קצת, ואולי גם לשתות קפה בדרך. כי גם אם המאבק הוא לא הדרך עבור כולם, וגם אם המלחמה היא הדרך הבטוחה לאבדון אישי, זה עדיין לא אומר שאי אפשר להילחם מדי פעם, ובניגוד לאחרים - לעשות את זה בשביל מטרה קונקרטית.



אבל המטרה הזאת לא מסתכמת רק בקונור עצמו, בשלווה שלו ובדרך שלו. היא מהווה מטרת-על עבור עוד אדם אחד. האיש שעל שמו נקראה הסדרה. אנג'ל. כי גם אם אנג'ל עצמו לא נלחם מעולם עבור אף מטרה אמיתית, מלבד עשיית הטוב והמלחמה עצמה, הרי שעדיין מגיעה לו מטרה, עדיין מגיעה לו תכלית. גם אם הוא מוותר על השאנשו עבור עצמו, זה עדיין לא אומר שהגורל שלו, שמציאת השקט שלו סוף סוף לא יכולה להתגשם עבור עצמו, על ידי אחרים. בדיוק כפי שאנג'ל אומר לקונור בפעם האחרונה, מיד לפני שדרכיהם נפרדות. "כל עוד אתה בסדר, הם לא יכולים להרוס אותי". כל עוד קונור קיים בשלווה וללא מאבקים מיותרים, ניתן לומר כי גם אנג'ל מצא לעצמו תכלית אחת בעולם, כזאת שלא מסתכמת רק במאבקים עצמם. כזאת שבה סוף סוף יש קצת שקט ורגיעה.

וכך, מיד עם חיסול החשבונות עם המעגל של הקוץ השחור, סטייל הסנדק, מיד לפני שאנג'ל צריך לשסף את הגרון של דרקון אימתני במיוחד, הוא יכול סוף סוף להרשות לעצמו ולומר בשלווה מוחלטת כי מה שהם עושים זה - "אנחנו נלחמים", כי הוא יודע שבמקום כלשהו בעולם, שוקד על מציאת עבודה ומטרה בחיים, נמצא לו קונור. ואיתו, גם השקט הסופי שלו עצמו, הידיעה כי הוא סוף סוף מצא מטרה בחיים.


חזרה אל הספיישל
אל הדמות השביעית: לינדזי
חזרה אל הדמות החמישית: אילירייה