בספר "גאווה ודעה קדומה", כשמגלה גב' בנט ששארלוט לוקאס, חברתה המכוערת של ליזי, נישאת למר קולינס, שחיזר קודם אחרי ליזי, בתה, מצוין כי במשך תקופה ארוכה לא יכולה היתה להזכיר את הלוקאסים מבלי לחרף אותם.

תחושה דומה הייתה לי בסוף אנג'ל. "איך הם עשו לי את זה? איך הם הרסו לי את הדמות הכי אהובה עליי בכל העולם הטלוויזיוני?" שאלתי שוב ושוב.

אודה ולא אבוש, כגברת בנט בשעתה אף השתמשתי באי אילו נאצות, חרפות וגידופים. תחושת השבר והבגידה היתה כה רבה עד כי לקח לי זמן רב להבין ש"אנג'ל" הסתיימה באופן שמתאים לדמות כפי שאנו מכירים אותה, ושמשאיר לנו תקווה.

אנג'ל כבש את ליבי מרגע שהופיע על מסך הטלוויזיה בפרק הראשון של "באפי". בחור יפה תואר, שתקן, שאיכשהו מהרגע הראשון ברור לך שהוא מסתיר משהו ושלמרות שהוא אומר שהוא מפחד (בפרק "הקציר") הוא לא ממש מתכוון לזה. אם להודות על האמת, הרי שבתחילה נלחמתי בהתלהבות שלי ממנו. כמה כבר אפשר להתלהב מגיבורים של רומן רומנטי שלא ברור מה עובר להם בראש ושלובשים מעילי עור?

אבל אנג'ל זכה באהבת האמת שלי דווקא כשהתגלה כגיבור מאוד לא רומנטי. את אהבותיו הוא הניח מאחוריו כדי להציל את נשמתו. או יותר נכון - כדי להמשיך לייסר אותה. אי אפשר היה להתעלם מהקסם שלו, מטוב הלב, מהעובדה שלמרות שהוא רוב הזמן שותק, עדיין כשהוא כן מדבר הוא יודע להגיד את המילים הנכונות שיתנו למי שאיתו הרגשה טובה. הוא מכיר את נקודות החולשה של אנשים, ומחבב אותם.

התנודות שלו בין אנג'ל לאנג'לוס, בין מי שאוהב את הבריות ועוזר להם, לבין מי ששולח אותם לעזאזל, גרמו לי להיות מרותקת יותר ויותר לדמותו. העובדה שאנשים סביבו ניסו למרר את חייו בכל דרך אפשרית ולגרום לו להשתגע, לאבד את נשמתו, להיכנע לשטן, והעובדה שזה לא פעם הצליח להם, הפכה את הדמות שלו לאמינה יותר בעיני.



כי הפחד מאנג'ל שהופך לאנג'לוס הוא פחד ברור, אבל הפחד מאנג'ל שמפסיק להאמין במטרות של אנג'ל - הוא הפחד האמיתי שהוצג לנו לאורך הסדרה. איזושהי מקבילה לפחד האנושי שמלווה את בני האדם, שמא יום אחד יאבדו את ה"ניצוץ", את המטרה שלהם בחיים. מה שבאמת מפחיד זה אנג'ל שמאבד כיוון. ששונא את בני האדם. שרוצה לנקום במי ששיגע אותו ופגע בו.

זו היתה ההתמודדות האמיתית של אנג'ל בעיני. ואהבתי אותו על כך שלמרות שמעד, תמיד הבין את טעותו וחזר בו מהתנהגותו. הוא לא היה הגיבור שאתה יודע שתמיד יתעשת ויציל את המצב. הוא היה הגיבור שאף פעם לא לגמרי ידענו מה יהיה הצעד הבא שלו. בכל פעם שנראה לנו שלמד לקח, שהבין שצריך לעזור לאנשים, להשתנות, קרה משהו שכאילו מחק את התובנה הזו ממנו.

הוא השאיר אורחי מלון שלם להיאכל על ידי שד הפארנויה, אבל הוא חזר לאותה אישה שהסגירה אותו בזמנו ואיפשר לה מוות שליו, של סליחה ("האם אתה עכשיו או אי פעם היית").

הוא נתן לעורכי הדין של "וולפראם והארט" להיאכל על ידי דרלה ודרוסילה. אמר לאן ב"כסף דמים", שלו, בניגוד אליה, כבר לא איכפת, רק כדי לגלות כמה פרקים אחר כך שדווקא מאוד איכפת לו.

זהו אנג'ל של עונה שתיים של "אנג'ל", ואנג'ל של עונה שלוש, אחרי שבנו נלקח ממנו, שמוכן לכשפים אפלים וחונק את ווסלי בכרית - וזהו גם אנג'ל של עונה חמש בפרקיה האחרונים. הוא פועל לבד, בוגד במשימה אליה התחייב פעם, מוותר על עקרונות ברזל שהיו לו, ונראה כי חוץ מרעיון הנקם שנכנס לו לראש דבר לא מעניין אותו.



בעונה חמש אנג'ל כבר איננו הבחור הגבעולי שהיה בעונה הראשונה של "באפי". הוא גם לא הבחור שבגדים יושבים עליו טוב ולכן יכול להרשות לעצמו להיות בדיכאון (כמו שאומרת קורדיליה לדויל ב"מסיבת רווקים"), אבל הוא עדיין חידתי, ועדיין לא ברור לנו מה עובר לו בראש.

כבר כמה פרקים שאנחנו לא מבינים מדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, והתוכנית שלו לחדור לתוככי הרשע ולהכות בהם מבפנים, יכולה היתה להיות תוכנית לא רעה בכלל, לולא המחיר שהוא היה צריך לשלם. המחיר הזה, של הריגת דרוגן, של הקרבת יצור חי אחר למען המטרה, היכה אותי בתדהמה.

הזהו אנג'ל שבעונה 1 היה מוכן למות כדי לא לאפשר לשדים ללחום זה בזה ("הזירה")? הזהו אנג'ל שידע תמיד מה נכון ונלחם עבור זה, גם כשכולם אמרו לו שהוא יכול? הריגתו של דרוגן נוגדת את כל מה שאנג'ל מאמין בו, אבל זהו ה"מחיר" שהוא מוכן לשלם עבור מטרה שהכניס לעצמו לראש, שהיא הכרחית כאן ועכשיו.

מעבר להריגתו של דרוגן, הוא מוכן גם להקריב את עצמו ואת כל חבריו. "קחו יום חופש ותחיו כאילו זה יומכם האחרון" הוא אומר להם "כי מן הסתם זה יהיה...".

הזהו אנג'ל, שלא איכפת לו למות במהלך הקרב למרות שהוא יודע היטב שהמעגל הזה, של "הקוץ השחור", יתחדש מהר מאוד ושאי אפשר יהיה למגר אותו אף פעם? המוכנות של אנג'ל להקריב את עצמו קיימת לאורך הסדרה כולה. אבל ממתי הוא מוכן לסכן את חייהם של החברים שלו?

אנג'ל יודע שהכניסה למלחמה עם כוחות הרשע מצריכה ממנו הקרבה טוטאלית, ויכולה לעלות לו בחיים נוספים שיצטרך ליטול אם "יתבקש להוכיח את נאמנותו". ולכן הוא מבקש לקחת את ההחלטה על יום המוות לידיו. לא יהיו יותר מבחנים, לא יהיו יותר "פיגועים קטנים" ברשע הכלל עולמי. אנג'ל הולך על כל הקופה. אבל האם מתאים לאנג'ל ללכת על כל הקופה כאשר ברור לו שהוא יפסיד?

מה קרה ללקח שלו מתחילת עונה 4, לאמירה שהצ'מפיונס נשארים פה כי הם צריכים להראות לעולם איך הוא יכול להיות, גם כשהם יודעים שאין להם סיכוי לנצח במלחמה? מה קרה ל"אם שום דבר שאתה עושה לא משנה, מה שמשנה זה מה שאתה עושה"? מה קרה "לצריך לעזור לבני אדם, כי הם לא צריכים לסבול?" האם הוא שכח את מה שאמר? הרי הריגתו והריגת כל הצ'מפיונס המלווים אותו לא יוכלו לעזור לעולם.

סקירה מפוכחת מוכיחה כי זה איננו מקרה של שיכחה. זהו פשוט הדפוס של אנג'ל. והסיבות שהוא מגיע למקומות הקשים הללו, קשורות כולן לאופיו. כשמשחקים באנג'ל יותר מדי, כושר האיפוק הידוע שלו יוצא לחופשה והוא משיב מלחמה. גם אם אחר כך הוא כועס על עצמו, גם אם אחר כך הוא מצטער ומבין שהיתה לו אלטרנטיבה. באנג'ל קיים שילוב של מי שצריך לשלוט בחייו, ושיש לו יכולת שליטה עצמית גבוהה, לבין מישהו שיודע שהוא איננו יודע הכל, ולכן צריך לתת לכוחות כאלה או אחרים להכתיב את צעדיו ופעילותיו.

נכון לפרק האחרון של "אנג'ל", אנו רואים כי הוא לא מוכן לתת למציאות לשחק בו גם הלאה. בעונה האחרונה הוא היה יותר מדי פעמים כלי משחק בידי כוחות שלא הבין. פיון שלהם. אבל אנג'ל איננו בובה (בדרך כלל). הוא מחליט לפעול, וההחלטה שלו מסמלת במובן מסוים את חזרתו להיות אנג'ל של פעם. זה שלוקח את המושכות לידיו. במשך עונה שלמה הוא איפשר לשותפים הבכירים לעשות בו ככל העולה על רוחם. לא עוד.



אבל לא רק אופיו של אנג'ל תרם להחלטתו לצאת לקרב. אני מאמינה שגם לעובדה שהנשים ש"עטפו" אותו עד היום כבר לא שם, או ליתר דיוק לעובדה שהאישה שהוא אוהב לא לצידו יש חלק בהתערערות שלו.

כל כמה שהוא זאב בודד במהותו, הוא צריך את באפי או את קורדיליה, שיתנו לו כיוון. בפרק "יום הולדת" הראה סקיפ לקורדיליה כי אנג'ל ישתגע אם תעזוב אותו והוא יקבל את חזיונותיה. אנו יודעים שסקיפ לא אמר את כל האמת ורק את האמת באותו יום, אבל ספק אם טעה הרבה לגבי אנג'ל.

כשבאה קורדי לביקורה האחרון ("בבקשה") היא אמרה לו שידעה שהוא יהיה אבוד בלעדיה, אבל לא ידעה עד כמה. והוא הודה בכך שהוא אכן אבוד. ליד קורדי הוא נזכר מי הוא ("אני אנג'ל, אני מנצח את הרעים"), אבל רגע לאחר שהלכה הוא חוזר להיות אבוד ומבולבל ("מדוע אנחנו נלחמים"), והכוחות שהינם לא דואגים לו לתחליף ראוי. ניסיונותיו ליצור קשר עם באפי עלו בתוהו, והוא נשאר בודד עם החזיונות שהובאו אליו. והפעם, זוהי בדידות שנכפתה עליו. בעבר יכול היה להתייעץ עם פרד, ווסלי וגאן. וכיום?

פרד איננה. במקומה הגיע יצור שאנג'ל לא מראה שום רצון להתחבר אליו. ווסלי, אחרי מותה של פרד, כבר רחוק מרחק שנות אור מהאדם שהיה. גאן עסוק כל כך בעצמו, בבדיקת מי הוא היה ובהתמודדות עם מה שהפך להיות, שגם הוא בבחינת משענת קנה רצוץ. היחידי בחבורה שנשאר כשהיה הוא ספייק, אבל ספייק מעולם לא היה איש סודו ואמונו של אנג'ל. הוא מעולם לא פנה אליו לנחמה.

ובכל זאת, ברגע האמת, כולם מתייצבים לצידו. מוכנים ללכת אחר תוכנית "ההתאבדות" שיזם בעיניים פקוחות לרווחה. ואנג'ל מתגלה במלוא גאוניותו בתוכנית שהוא רקם. כאנג'לוס בשעתו הוא צופה את התנהגותם של ה"קורבנות" ותופר לכל אחד מהם את "חליפת המוות" המתאימה לו. הוא מרעיל את הדוכס על ידי "הרעלת המשקה שלו", הוא מצליח לתמרן את הרמוני כדי שתשלח את המילטון אליו, הוא מצליח לתמרן את לינדזי לעזור לו, ואפילו מצליח לגרום ללורן לעשות עוד דבר אחרון בשבילו. להרוג את לינדזי.

מדוע הוא מבקש מלורן לרצוח את לינדזי? האם הוא חושש שלינדזי שוב יעבור צד? האם הוא רוצה למחוק את האפשרות שלינדזי ישתלט על "וולפראם והארט" ויהפוך אותה שוב לחברה משגשגת, או שאולי זה חיסול של חשבונות ישנים? ואולי אחרי שהרג את דרוגן, אביר שלא ידע לשקר, כבר אין להריגת לינדזי משמעות מיוחדת. אחרי שעברת קו אדום אחד, קל יותר לעבור עליו שוב. אין לי תשובה ברורה לכך. אבל אפשר להבין מדוע גידפתי את אנג'ל על שהפך לרוצח והכריח גם את לורן להפוך לכזה.



ועדיין, למרות הזוועה שבמעשה, ולמרות התכנון המופתי הראוי לאנג'לוס - זהו איננו אנג'לוס. אנג'לוס הפיק הנאה מכאבם של הקורבנות שלו, ובאנג'ל לא ניכרת שמחת הניצחון וההנאה מההרג שהתקיימו באנג'לוס, אבל גם לא העשייה מתוך להט של אמונה שזהו הדבר הנכון, שאפיינה את אנג'ל. זהו אנג'ל שאיבד את המטרה ואת המשמעות. בכלל, נראה כי תחושת השליחות שבעבעה באנג'ל בעונות הקודמות התפוגגה לחלוטין. הוא הולך למשימת ההתאבדות הזו בלי צער על החיים שהוא עוזב. וכשסוקרים את כל מה שאיבד לאורך השנים, אפשר להבין שאין לו למי להתגעגע וגם אין לו למה לצפות.

נכון, היתה פעם איזו נבואה בה נאמר שערפד עם נשמה ישחק תפקיד משמעותי באפוקליפסה. נבואה זו אולי פירנסה את תקוותיו של אנג'ל להפוך לאדם לזמן מה, אבל הוא זנח כבר מזמן את הרצון לגמול כזה. ובמובן מסוים ניכר כבר בפרק "גורל" כי אנג'ל לא מרגיש ראוי לגאולה.

אם קשה לו לסרב סופית לבקשה שיחתום בדמו על ויתור על הנבואה, הרי שזה לא מאוד ניכר בו. ייתכן שהחתימה שלו מהווה רק אישור רשמי למשהו שבליבו כבר מזמן ויתר עליו. כי הרצון של אנג'ל להיות אדם אמיתי נבע מכך שבמקום כלשהו זו היתה המקבילה שלו לגאולה ולכפרה שהוא מחפש. זו ההוכחה הסופית לכך שהוא כיפר על ימיו כאנג'לוס. זה ה"פרס המאשר". אך עתה אנג'ל, שספג כל כך הרבה מהלומות בשנים האחרונות, כבר לא מאמין שהוא בתור לקבלת פרס כלשהו. הוא מוותר על הגאולה שלו.

כמי שרואה את מאפייני תיאוריית ה"ויתור והקבלה" בכל מקום בוורס, אני מניחה שדווקא הויתור של אנג'ל הכרחי כדי שיוכל להפוך לאדם אחר כך, ולקבל את מה שהוא רצה. אבל בשביל שזה גם ייושם, אני צריכה להתחיל ולכתוב פיקים.

לדעתי קיים בבקשה לויתור על הנבואה עצמה משהו מגוחך. נבואות אינן תלויות ברצונו של מישהו שיתקיימו או שלא. בפרק "עזרה" בבאפי ראינו איך, למרות שנעשה ככל האפשר כדי שהנבואה לא תתקיים, הרי שהיא בכל זאת התקיימה. לרצונו של זה שמנבאים לגביו אין קשר להתגשמות או אי התגשמות הנבואה.



עוד דמות שזמן מה היוותה בעיני אנג'ל את האישור של "הכוחות שהינם" לכך שהוא ראוי למחילה, היא דמותו של קונור. בסתירות המופלאות של החיים בוורס, דווקא הילד הזה הפך את אנג'ל לחלק מכוחות הרשע הכלל עולמיים. אבל את האהבה שאנג'ל מרגיש כלפיו הוא לא מצליח להשקיט. הוא ויתר גם על בנו, בזמנו, אבל כעת, כשהוא מניח שזה יומו האחרון הוא הולך אליו. לא כאביו, אלא כמי שסתם עבר בסביבה. הוא מוצא את קונור מנסה לכתוב קורות חיים, ומציע לו את עזרתו בכתיבה, "כי יש לי כתב יפה". הרצון לעזור לילדך אף פעם לא עוזב אותך, כנראה.

קונור דומה לאביו, והחיים עם הזיכרונות שחזרו אליו מביאים איתם את החלקים היפים של הדמיון הזה. הוא מספר לו שהוא יודע שהוא אביו ושהוא זוכר ומודה לו על מה שעשה בשבילו. למחילה ולתודה כזו אנג'ל לא העז לייחל. זו פעם ראשונה שהויתור של אנג'ל זוכה להכרה ולתודה.

אבל לא רק תודה הוא מקבל מבנו. קונור, כמו אנג'ל, מבין דבר מתוך דבר ("אתה סתם קופץ לשתות קפה והעולם לא עומד להסתיים?" הוא מחייך אל אנג'ל כשהוא מופיע ועוזר לו ברגע המכריע בקרב מול המילטון). בדיוק כמו בחלומו של אנג'ל בפרק "התעוררות", נלחמים הוא ובנו כתף מול כתף ברשע. ויכולים לו. יש ביניהם אחווה, הערכה ודאגה הדדית. אבל רגע אחרי שהמילטון מנוצח (אם הרשעים של העולם הזה היו מתרברבים קצת פחות הם עדיין היו בסביבה כנראה), וקונור רוצה להמשיך לעזור, עוצר בעדו אנג'ל. אחרי הכל, אנג'ל נלחם כדי שהעולם יהיה מקום בטוח יותר עבור ילדו. הוא לא רוצה לקחת אותו למשימה הסופית.

הוא הולך לסמטה, בה קבע להיפגש עם חבריו. הבחירה בסמטה איננה מקרית. הרבה מאוד מהרגעים המשמעותיים בחייו של אנג'ל התרחשו בסמטאות. בלילה אחד בסמטה באירלנד הפך מליאם לאנג'ל, בלילה אחר בסמטה בסניאדייל הפך מאנג'ל לאנג'לוס, ובלילה גשום בלוס אנג'לס, שנים אחר כך, הפך לאב. גשם תמיד מסמל טיהור, התחלה חדשה. גאולה. הגשם סימל אז את ההיטהרות של דרלה, שהפכה מערפדה צמאת דם לאם אוהבת. גשם בסמטה סימל את הצלת נשמתה של פיית' , ובסוף הפרק הנוכחי, כשכולם מתקבצים בסמטה, הגשם מתחיל לרדת.

אנג'ל מעיף מבט בשמיים המבטיחים טיהור. והוא לא לבד, בגשם הזה. לצידו יש את גאן, שחזר להיות גאן הלוחם ברחובות, את אילירייה, אלה מלאת כוח שמוכנה לקרב ושמלאה זעם על מותו של ווסלי, ואת ספייק, יריבו-אוהבו משכבר. הם שרדו, ומי שהרכיב את מעגל הרשע - "הקוץ השחור" - לא.

הקורבן היחידי שלהם בקרב בינתיים הוא ווסלי, ואנו יכולים לראות את הכאב בפניו של אנג'ל כשהוא מבין שחברו הותיק לא חזר ממשימתו. המבט בו נפרדו אמר עד כמה הם אוהבים ובוטחים זה בזה. אני חושבת שאחרי קורדיליה, ווסלי הוא האדם שהיה קרוב ביותר לאנג'ל בשנים האחרונות. אבל אם אובדנם של אנשים בעבר גרם לאנג'ל לאבד תקווה ולשקוע בייאוש, בבילבול, הרי שהפעם נראה כי הכאב מדרבן אותו. הוא מתמלא מרץ.

יתכן שזו הפגישה עם קונור, שנתנה לו את התחושה שיש לו בשביל מה לחיות, ייתכן כי זו העובדה שתוכניתו הצליחה מעל למצופה, ויתכן, שכמו בתנודות שאופייניות לחייו של אנג'ל, הוא מצא שוב את ההתגלות שלו. הוא חדל להיות יצור הכלאיים שאיננו אנג'ל וגם איננו אנג'לוס, הוא חזר להיות אנג'ל.

אם יש משהו מנחם בפרק הזה, זה שבסופו, כשכל שדי וזוועות העולם מתקבצים סביבו, וכשהאחרים אומדים את סיכויי ההישרדות שלהם בדקות, הוא אומר שהוא דווקא "מוכן לקטול את הדרקון". וכשאנג'ל מחליט שהוא יכול להרוג את הדרקון, אני יכולה לסמוך עליו שהוא יעשה את זה. אחרי הכל, זה אנג'ל. הוא כבר עשה את הבלתי אפשרי. הוא הרג לא מעט שדים שאמרו לו שזה בלתי אפשרי מבחינתו להרוג אותם. הוא ניצב בפני המוות המתקרב בחיוך, כאילו אומר: "לא מנצחים אותי כל כך מהר".



הסוף נשאר פתוח, אנחנו לא יודעים אם אנג'ל מצא את מותו בסמטה החשוכה. אני, אופטימית נצחית, מאמינה שהוא מצא בה את הגאולה שלו.





אומרים שכל דמות מייצגת את המספר באופן כלשהו. כולנו יודעים ש"אנג'ל" הסתיימה בניגוד לתוכניות של ג'וס וידון. אם אני רואה את דמותו של ג'וס באנג'ל, אני רואה כאן מעין התרסה כלפי כוחות הרשע: רציתם שזה ייגמר? בסדר. אבל אני אקבע מתי, איך ואיפה!

ועם סוף כזה פתוח, יש למישהו ספק שזה לא באמת הסוף?


חזרה אל הספיישל
אל הדמות השנייה: ווסלי