An Ode / עידו f. כהן / 03/12/2005
אני רוצה לומר כל כך הרבה אבל מרוב התרגשות שעוברת בי אני לא מצליח להשלים משפטים, בראש רצות לי כל מיני מילים כמו "מסר", "כאב" או "תודה" ואני רוצה לבטא את כל מה שאני חושב על הסיומת הזו ואני לא יודע איך. כל כך הרבה קרה בכל כך מעט זמן, וכל ההתרחשויות הללו הובילו לבום אחד גדול. בעצם, זה לא בום, זה לפני-בום. זו הרמת הגרזן שאתה רואה ואתה כבר מדמיין את צליל החבטה שלו בראש הביש-מזל של מישהו. בהנפת גרזן אחת נגמר הוורס והצופים פשוט יושבים שם, מסתכלים על הקרדיטים רצים עם המוזיקה אבל בלב הם מחכים לראות את הגרזן נוחת על מישהו...
כל מה שאני רוצה לומר על אנג`ל, ספייק, ווסלי ואלייריה, קונור שסוף סוף מקבל את הכבוד האבוד שלו ממני, גאן ולורן. הפאנג-גנג במלוא הדרה. אני רוצה לומר ולא יכול, מאיפה אפשר להתחיל בכלל?
"מסר"
"אם מה שאנחנו עושים לא משנה, אז כל מה שמשנה הוא מה שאנחנו עושים" במשפט הזה, ובדיוק ממנו אפשר להבין מה עושה את "אנג`ל" לסדרה טובה, היא סדרה שלא מנסה למכור גיבורים, מציאות טובה של תקווה או סוף טוב.
אבל מה, היא גורמת לעולם להראות יותר טוב כי היא מלמדת משהו על הגיבורים האמיתיים שכן מסתובבים בסמטאות. אנשים שעושים דברים קטנים וגדולים כאחד רק כדי לדעת שהם עשו אותם, דברים טובים כמובן. אן וגאן לדוגמא, הם הגיבורים שהסדרה מייחצנת באמת - אנשים שיודעים בבירור שאין פרס בסוף הסרט ובכל זאת עושים את מה שהם עושים כי הם יכולים, הם הtrue champions.
אנג`ל ושות` היו מטאפורה, בדיוק כמו באפי והסקוביז, רק שבצד של אנג`ל עשו לנו הצופים המחשה יותר חזקה למצב בו אנו עומדים, לנו יש את הבחירה לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל לא משנה מה מחליט, זה לא יסכם את הסיפור והעולם ימשיך לנוע. הקביעה של לינדזי כי אנג`ל הוא זה שחייב להרוג אותו מדברת בדיוק על זה. לא, אנג`ל לא היה חייב להרוג אותך, אולי לא היו צריכים להרוג אותך בכלל, אבל המציאות הכתיבה את דבריה, ולך לינדזי לא נותר אלא למות בבוש הידיעה שמי שהרג אותך הוא שד ירוק עם אקדח.
וזה היה ונשאר המסר "אם מה שאנחנו עושים לא משנה, אז כל מה שמשנה הוא מה שאנחנו עושים"
"כאב"
לחלקכם ידוע שאני לא חובב אנג`ל, תמיד הייתי ספאפי ובכללי אוהד את הסדרה של באפי יותר מאנג`ל. הסימבוליות אני מניח. באנג`ל אפילו דילגתי על עונות 3 ו4 (אל תסקלו אותי עדיין, זה עוד משתפר) וישר קפצתי מהעונה השנייה אל החמישית, היו לא מעט כאלה ששמעו כמה אני מעדיף את ספייק על-פני אנג`ל וכמה שאני מחזיק מספייק יותר מציאותי מאנג`ל. כן, נפלתי עמוק לקרב בין הסטאר-קרוס לאברים והספאפים, היום אני גאה לומר שכל זה נגמר.
מהיום אני לא ספאפי יותר, בטח שלא סטאר-קרוס לאבר. מהיום אני "פרסלי", אני מאמין באהבה היחידה שהרוויחה את עצם היותה ונקטעה טרם זמנה, פרד וווסלי.
סיפורי אהבה גדולים מהחיים נותרו וימשיכו לפעול על-פי אותו ציר "בחור פוגש בחורה, בחור מאבד בחורה, בחור משיג בחורה". ככה היה עם באפי ואנג`ל, ככה היה עם באפי וספייק, וככה זה עם ווסלי ופרד, רק שבסיפור של ווסלי ופרד היה מיתון, היה משהו יותר מוחשי ולא פומפוזי כמו סיפורי האהבה של באפי. ווסלי איבד את פרד לגא, ולא איבד אותה כי היא ערפד והוא קוטל, או בגלל שחוקים קדומים אסרו עליו. ווסלי פוגש את פרד, אבל פרד הולכת לזרועותיו של אחר, ווסלי משלים עם הגזרה וממשיך בחייו רק כדי לזכות בפרד בהפתעה, ואז הוא נאלץ לאבד אותה ולחיות עם אבל נוסף. אהבה נכזבת אצל באפי ואנג`ל? תשכחו מזה, האהבה הנכזבת האמיתית באה אצל הזוג המשני הזה.
ואם בכאב עסקינן, אז הכאב הגדול הוא ברגעי מותו של ווסלי, שלרגע אחד קטן מתוודה לעולם השקרי ורואה את פרד מולו, חי ביודעין שזה שקר אבל כל כך מאושר ממה שעיניו רואות. עוד עדות לכך שהסדרה מייצגת את המציאות, בה השקר לפעמים עדיף על האמת.
וכך, בשקט ובמעין מופת של רגשות, אנו נפרדים מווסלי, וכן - הוא יחסר.
"תודה"
כבר הספקתי לקבל כל מיני תגובות על הנוהל שלי לכתוב תגובות ארוכות על סכפ"שי העונה החמישית של "אנג`ל", גם טובות וגם רעות. אבל בעצם התגובות שלי לא אמרו הרבה מעבר למה שהיה נכתב ע"י אנשים הרבה יותר מוכשרים ממני בסכפ"שים עצמם.
אז למה כתבתי את אותן תגובות? כדיי לתת מענה לרגשות שהצטברו אצלי בנוגע לסדרה, אותה סדרה ממנה נמנעתי וכיניתי "המופע של ספייק" (אל תסקלו אותי עדיין, זה עוד משתפר) ובסתר ראיתי בחדרי חדרים.
כאמור, תמיד העדפתי את הסימבוליות של באפי על פני המסר החד של אנג`ל, אבל עם הידיים למטה אני יכול להעיד שאנג`ל הצליחה לגעת בי ולעורר בי רגשות שונים. הסדרה, במיוחד בעונתה החמישית, עזרה לי לגדול קצת (כן, אני יודע שזה קיטשי ודבילי, אבל עדיין אל תסקלו) ולהפנים כמה לקחים כלפי עצמי. ועל כך אין לי אלא לומר תודה.
ופעם הראשונה שלי אי פעם (אני חושב) אני גאה לשים את הסמל הזה ~אנגל~ בתגובה שלי. ושוב, להודות על כך שעדיין יש גיבורים בעולם הזה.
מזדהה עם עוצמת הרגשות לסיום הסדרה / לילה / 03/12/2005
גם אני למדתי לאהוב את אנג`ל כסדרה העומדת בפני עצמה והסוף הותיר אותי המומה. ככל שאני חושבת עליו הוא פשוט גאוני. הרבה בזכות הדברים הנפלאים שכתבו פה- אוסף של אנשים שונים אחד מהשני אך מוכשרים מאוד, אשר כל אחד האיר בדרכו הייחודית את הדמויות שאת חלקן אני אוהבת אהבת נפש (ספייק, אנג`ל, לורן ווסלי) ואת חלקן למדתי לאהוב עם הזמן.
זה נפלא שכל דמות קיבלה התייחסות נפרדת ותודה לכל הכותבים.
במעמד זה, נראה לי שראוי לציין את לילה כדמות נהדרת שליוותה אותנו לכל אורך הסדרה ומתה טרם זמנה ומיצויה.
כמו כן- מה לגבי הרמוני? בכל זאת, איתנו מימי סאנידייל ועד הלום... האם מוצתה בסכפ"ש על הפרק "דרכה של הארם" או שיש עוד משהו לומר עליה לאור הפרק האחרון? מישהו מתנדב? אני עדיין מתלבטת לגביה. לא יודעת...
