הפרק נפתח באנג'ל המזנק דרך להבות אש. הוא חולף דרכן כאילו לא היו שם כלל. ואכן, המעבר האמיתי, הצורב והמסוכן, אינו כרוך רק בלהבות הפיזיות, אלא בשתיית דם ובהריגת קורבן ששק מכסה על ראשו, הבאות מייד בעקבותיה. ממש כמו ב"תכריכי רמון", העלילה נפתחת בשתיית דם קורבן חף-מפשע. אך לעומת העבר, אנג'ל הולך כעת כברת דרך נוספת, והורג בפועל ממש את קורבנו. אז הוא העמיד פנים, משחק שנועד להציל את קייט. איזה משחק יש כאן הפעם?

לפני שאנחנו מצליחים להבין מי-נגד-מי, התמונה הבאה היא של אנג'ל עירום במיטתו, בחדר שטוף שמש, בלונדינית יפה לצידו, בבוקר אותו יום. אבל לא, אין כאן שום רגע מושלם של אושר, שום איבוד נשמה או חיפוש משמעות, שהובילו לתמונה הרצחנית שמקודם. רק שני אנשים שנהנים זה מחברתו של זו: אנג'ל ונינה. הם אפילו מתבדחים על המשמעות שאנג'ל חשב שיש ליחסי-מין עבורו, מכונסים בעצמם ובהנאתם, כאילו אין דבר מלבדם בעולם.

לראשונה, אנג'ל יכול לומר "אני בסדר", ולא לטעון את מצבו במשמעות הטוב-נגד-הרע הגדולים, הנתונים במלחמה נצחית. לראשונה, אנג'ל נראה כמרגיש שהוא יכול לשכב עם אישה ללא השלכות חמורות, ללא משמעות נוספת, דבר שעשה בלי סוף כאנג'לוס, ולא עשה מעולם כאנג'ל. האם יש כאן צעד בריא, המשך של הקשרים החברתיים שניסה לפתח כל השנים? או אולי יש כבר כאן רמז לרצח העתיד לבוא? האם אנג'ל, בעקבות שהותו הארוכה ב"וולפראם והארט", מתחיל להתחבר לצד של אנג'לוס שבו?

לפחות בדבר אחד, נראה כי זהו אנג'ל, ולא אנג'לוס, המשוחח עם נינה. קימוט המצח המהורהר נעדר מפניו לזמן קצר בלבד, והוא שוב חוזר אל עגמומיותו הרגילה. הפקפוק בעצמו, בהיותו גיבור, כפי שנינה מכנה אותו, לא עזב אותו מעולם. אנו כבר ראינו את מה שהוא עומד לבצע בעוד שעות מספר, אנו יודעים שאכן יש מקום לשאלה. ועם זאת, אם אנג'ל מעונה בספקות פנימיים, מנסה להימנע מדמות המפלצת שנשקפת אליו בעיני רוחו, שאינה יכולה להשתקף אליו במראה, האם אין זה שסתום בטחון מספיק כדי לבטוח בו שיעשה את הדבר הנכון?



מי שכבר עברה שינוי ברור היא אילירייה, שלאחר איבוד כוחותיה בפרק הקודם כבר אינה זוכה אפילו למבט מעובדי החברה. ספייק מתאר את מצבה העגום, אך למעשה מתאר גם את מצבו שלו עצמו - שניהם תקועים במשרד עורכי הדין, לא יודעים מה לעשות עם עצמם לאחר שכל מה שחשבו על עצמם התנפץ בהדרגה בפניהם. המשמעויות שהם מצאו בעבר בעולם כבר אינן מספיקות בשבילם, והם לא מצאו חדשות במקומן.

שניהם מעמידים פני חזקים, שאינם זקוקים ולו למבט או למילה טובה משאר שוכני הבניין, כשבעצם יש לשניהם עוצמה שהם עצמם מזלזלים בה. ספייק, שמרגיש כבול, אבוד וזנוח, הוא עדיין אותו ערפד-בעל-נשמה שהציל את העולם. כוחה הגדול ביותר של אילירייה, לפחות בנוגע לחברי צוותו של אנג'ל, הוא דבר שהיא תופסת כחולשה, הכרח או משחק: יכולתה להיראות כמו פרד בכל עת שהיא חפצה בכך.

שינוי שממשיך כבר מ"פצצת זמן" ניכר באנג'ל: הערפד שמלווה את הסנטורית, הלקוחה הנוכחית של "וולפראם והארט", מבקש דם אנושי. כולם - מלבד המילטון - בטוחים שבהתאם למדיניות החברה הנוכחית, אנג'ל יסרב. אך אנג'ל מפתיע ומוצא דרך להיענות לבקשתו, ועם זאת להמשיך להימנע מהריגת חפים-מפשע, ומציע לבדוק בבנק הדם.

כמו במשחק שחמט, בו כל אחד מהצדדים חושב שהוא טומן ליריב מלכודת שלא יוכל להיחלץ ממנה, רק כדי לראות את היריב נוקט באפשרות שנעלמה מעיניו, כך מופיעות אפשרויות שלא נצפו קודם גם אצל אנג'ל. אלא שבניגוד למשחק-לוח, האפשרות שהעלה עתה נראית כנוגדת את חוקי המשחק הקודמים. היא מטשטשת את הגבולות החדים אותם הנהיג במהלך החודשים בהם ניהל את W&H בנוגע לפגיעה בבני אנוש. אנג'ל עדיין אינו סלחן לגבי הריגת בני אדם, עדיין אינו מתיר להרמוני המשתוקקת אפילו לגימה אחת, אבל דם אנושי כבר מוגש ככיבוד בישיבה.

ווסלי ניתק בסוף הפרק הקודם את הקשר שלו עם אילירייה, ובכך איבד את השריד האחרון שנותר לו מפרד. הוא מנסה לחזור למה שתמיד ניסה לעשות: לסייע לחסרי הישע, תוך חקירת מקרי השתוללות שדים ברחבי העיר, ממש בהתאם להגדרת המשימה של אנג'ל וצוותו במהלך הסדרה כולה. הוא חתם את אירועי הפרק הקודם, ומסרב להתייחס אליהם ולו במבט אחד אל אילירייה שעומדת מולו.

ווסלי מנסה כעת לחזור לפעולה מבלי שבאמת התמודד עם כל מה שעבר עליו מאז מותה של פרד והשבת זכרונותיו. הוא מנסה להחזיק את רסיסי ליבו המנופץ מודבקים יחדיו, מנסה להישאר חזק ובהיר-מחשבה, המשענת שכולם פונים אליה לשם עצת-מומחה. הוא שייך לאנשים החושבים שאסור להם להישבר, שהם אינם יכולים להניח לעצמם לשקוע ברגשות או בחוסר-מעש. זו יכולה להיות שיטה יעילה לטווח קצר, אך בטווח הארוך היא עלולה לעכב את הריפוי, שאינו יכול להתחיל בלי התמודדות אמיתית עם רגשות האבל והשלכותיו.



נדמה כי אפילו ניסיון ההדחקה של ווסלי אינו עולה יפה. אנג'ל מזלזל בבעיה שהוא מציג בפניו, מכנה את מותה של נערה בשם "הדברים הקטנים". לא רק שהוא מסרב לעזור לווסלי לבצע את העבודה שהוא עצמו ניסה לעשות כל השנים, הוא אף דוחה אותו מעל פניו עבור שיחה עם לקוחה של חברת עורכי-הדין, נציגת כל מה שנלחמו בו בעבר. באופן בוטה, אנג'ל סוגר את הדלת בפרצופו של ווסלי (ושל אנושיותו שלו עצמו?) באופן שמהדהד את סגירת דלת המרתף בפרצופו של הולנד ב"איחוד מחדש" (אותו הולנד שהביא לקוחה זו אל החברה).

במהלך הישיבה עם הסנטורית, השינוי באנג'ל מחריף ונראה לא רק כזה של הליכה עקלקלה בין ראוי לאסור, אלא סתירה חדה לכל מה שחבריו מצפים ממנו. הוא אפילו אינו מנסה להצדיק או לעמעם את החלטותיו מול גאן או ווסלי. כמו טריקת הדלת, הוא קוטע את דבריו של גאן וסותר אותו בפרצופו, כאילו זה האחרון לא אמר דבר, כאילו הוא אינו יושב איתם בחדר, כאילו הוא רק משחק בעריכת-דין.

המשחק באנשים אינו מתמצה בנוכחים בלבד. הסנטורית אינה דורשת שילכלכו על היריב שלה כדי למנוע את נצחונו, אלא שגם ישכנעו אותו עצמו בשמועות המרושעות שהוא פדופיל. היא רוצה לשטוף את מוחו, לשנות אותו מבפנים, לא רק את הדרך החיצונית בה אחרים רואים אותו. למרות שרכילות יכולה בקלות להביא לה את הניצחון בבחירות, היא אינה מסתפקת בכך, אלא מציעה לשחק בחיי אדם כאילו אין להם כל משמעות מלבד מה שהם יכולים להבטיח בעבורה.

אנג'ל, אם כך, נראה כאילו נכנס ראשו ורובו למשחק העסקי. לא רק בעבודה, אלא גם במשמעות הפשוטה ביותר של "משחק" - סקווש עם מי שנראה כמו גירסת שעת-כושר של השטן (אותו אחד איתו קבע לשחק כבר ב"בבקשה" מול קורדליה הנדהמת). הוא אפילו נראה כאילו הוא מרמה קצת, לא משחק במלוא כושרו, כדי שניתן יהיה לנהל שיחה: הלא גורלן של העסקאות החשובות ביותר יכול להיחרץ על המגרש. ואם כבר משחקים, מישהו משחק עם ווסלי ב"חפשו את המטמון" או ב"מחבואים", טומן סמלים מסתוריים בספריו ומעלים אותם במהירות.



דווקא ספייק ואילירייה הם אלו שיוצאים בשליחותו של ווסלי להילחם בשד. שני המנודים מן הקבוצה הם-הם אלה שנראים כממשיכים את שליחותה המקורית. אילירייה חושדת בניקיון כפיו של אנג'ל, אך ספייק מסרב להאמין בכך. הוא העניק את אמונו לאנג'ל, ובמלוא להט ליבו הוא מסרב לקרוא את העובדות הקרות בדרכה של אילירייה. למרות עימותיו התמידיים עם אנג'ל, למרות הקנטותיהם ההדדיות, אפילו שהוא מכחיש זאת בזעף, ממש כפי שנלחמו זה לצד זה בתיאום מושלם ב"חור במרכז העולם", הוא מוסיף לעמוד לצידו.

כמובן, כשאילירייה מנבאת שאנג'ל יפנה כנגד הקרובים לו, ספייק ממהר לציין שלא נשקפת לו עצמו כל סכנה, כיוון שהוא ואנג'ל מעולם לא היו קרובים (טוב, חוץ אולי מפעם אחת, לשמחתם של הסלאשרים ברחבי תבל). אך מסתבר שלא היה לו כל צורך לנסות להגן על עצמו, אפילו במילים. דרוגין, השומר של קברי הקדמונים מהם נמלטה אילירייה, מופיע לפתע, חבול ומרוט, וטוען שאנג'ל כבר בגד באחד מחבריו.

בניגוד לפגישתם הקודמת, אז הכריח אותם לשחק לפי הכללים שלו וסירב לענות לשאלות, דרוגין משיב כעת לתמיהותיו של ספייק. תוך כדי החלפת מהלומות עם השד, שלא היה יותר מצעצוע משחק לאגרופיה של אילירייה, הוא טוען שאנג'ל שלח מישהו להרוג אותו.



אנג'ל נדמה כמנסה לפגוע כמה שרק אפשר בכל אחד מחבריו. לאחר זלזולו המופגן בגאן הוא משלח בקור את ווסלי מעל פניו לטובת שיחה ידידותית עם המילטון, מבלי להעמיד פנים אפילו שיש משמעות כלשהי לבעיה שווסלי ניסה להעלות בפניו. לורן טוען שאנג'ל מזיק ללקוחותיו, מבלי לטרוח לספר לו אפילו, ומותיר אותו לנקות את השיירים אחריו.

הן גאן והן לורן פונים לווסלי בבעיה זו. הוא זה שמנסה לגשת לאנג'ל ולברר איתו מה קורה. הוא זה שספייק מתקשר אליו עם החדשות שמביא דרוגין. ווסלי מנסה למנוע מעצמו להתפרק כי הוא חושב ששאר חברי הצוות זקוקים לו, וגם הם נוהגים כך כלפיו. הוא אולי העוגן החדש של הקבוצה, אך משמעות הדבר היא גם שהקבוצה, בעת צרה, כאשר נוצר משבר אמון במנהיגם המוצהר, הגיבה כצוות. הם לא שמרו את דאגותיהם איש לעצמו, אלא שיתפו זה את זה וניסו להגיע ביחד לפתרון הבעיה.

דרוגין חוזר על סיפורו בפני כולם: אנג'ל שלח שד להתנקש בחייו. אמנם הוא אינו בדיוק ה"אחד מאיתנו" שאילירייה ניבאה את מותו, אבל הוא עדיין שייך לצד של הטובים. עם המשך דבריו מסתבר שמותו היה רק צעד במהלך מורכב של הטעיה: אנג'ל רצה להרגו כדי למנוע את גילוי המעורבות שלו בהחזרה של אילירייה.

מרכז הכובד של טענתו של דרוגין, מסתבר, לא היה האיום עליו עצמו, לא פעולה המתרחשת בהווה ובוודאי לא אפשרות עתידית, אלא פרשנות מחודשת של אירועי העבר. כפי ששחקן שחמט מגלה פתאום את הרשת שנטווית סביבו בכלים פרושים, נודע לפתע כי שובה של אילירייה לא היה "מנובא מראש" אלא מאורע שאנג'ל חולל ביוזמתו, בהיחבא. ומעבר לכך: הוא לא היווה מטרה לכשעצמו, אלא אמצעי בלבד. המטרה האמיתית של אנג'ל, מסתבר, היתה מה שנחשב עד עתה כקורבן התמים: מותה של פרד.



בתחילה הם אינם מאמינים, הם מנסים כל תירוץ שעולה על דעתם. לאחר שדרוגין הודף את כל נסיונותיהם, לא נותרת להם כל ברירה אלא להתמודד עם הגילוי הנורא. הם בוחרים לעשות זאת בפניה ישירה אל אנג'ל לברר איתו את הדברים. הוא טוען לחוסר מעורבות, ומשלח אותם לחזור "לעסקים". לא משנה מהו העסק, הוא טוען, מה שחשוב הוא המשחק - להיות הטוב ביותר, לנצח, להיות מעל כולם. אנג'ל הפך את עורו, אך הוא מבטא היפוך זה בצורה האופיינית לו. הצהרתו זו בו בזמן דומה והפוכה ל"התגלות" שלו: לתוכן העסק אין משמעות, הדבר היחיד שיש לו משמעות הוא מה שאנחנו עושים. המשחק.

אנג'ל מרוקן את המעשים עצמם מכל תוכן ממשי, וכל מה שנותר הוא היכולת לבצע מהלכים, להזיז את הכלים, להערים על שאר המשתתפים. הוא טוען כי בני האדם - הכלים? - הם נמלים, וכל מאמציהם ונסיונותיהם זעירים מכדי לשאת פרי ממשי. אנג'ל טוען כי הדבר היחיד שיכול להתוות דרך הוא כוח, והוא-הוא הפך להיות מטרתו המוצהרת, מבלי לטרוח במושגים המיושנים של טוב ורע עליהם התייסר כל השנים. מילותיו בנושא מהדהדות את דבריו של הרוע הראשון ב"שיעורים".

חברי הקבוצה מגיבים על השינוי החד, כל אחד בדרכו שלו: לורן מנסה להבין, לעקוב אחר המניעים שהובילו את אנג'ל למקומו הרגשי הנוכחי. ווסלי רוצה לנסות לעזור לאנג'ל, להחזיר אותו אל דרכו הקודמת, לקבל אותו בחזרה לקרבם. הוא רוצה להשיב לאנג'ל את הטובה שגמל לו לאחר שהצליח לסלוח לו על חטיפת בנו. גם בעבר, עם מותה של ליילה - בידיו של אנג'לוס, כפי שחשב אז - הוא פנה אל פיית' לנסות למצוא דרך להציל את אנג'ל, לא לנקום בו. גאן - שחווה את הפיתוי העצום על בשרו - מסרב להאמין שהשותפים הבכירים השפיעו על אנג'ל. ספייק - היחיד שמבין את עול הנשמה על ערפד - רוצה להרביץ למישהו. לינדסי, כדרכו, מצוי עמוק בסבכי מה שקורה, והוא היחיד שמזהה את הסימן שהופיע בספרו של ווסלי: אגודת הקוץ השחור.

זוהי אגודה סודית (מה שמסביר את העובדה שלא שמענו עליה אפילו פעם אחת עד עכשיו, ממש כמו הנשים ב"סוף הימים"). הם אלה שגורמים לסוף-העולם, לרוע, להתרחש בעולם הזה. השותפים הבכירים אולי מנהלים את העניינים מהמימד בו הם מצויים, אך חברי "הקוץ השחור" הם הכלי שלהם עלי אדמות, בעולם הזה. ככלי משחק אלו, הם בעלי העוצמה הרבה ביותר מכל מי שמצוי במימד זה, ושולטים בנעשה בו. לינדסי - העצמאי, המרדן לכאורה - ניסה להפוך לאחד הכלים הללו ולהשיג גישה לאגודה הסודית בנסיונו לפגוע באנג'ל. כדרכו, הוא מסרב בתחילה להאמין שאנג'ל הצליח לחדור אל מעוז נוסף שנותר חסום בפניו.

אנג'ל אף הוא מגיב בדרכו האופיינית: מרחיק מעליו את האישה אליה הוא קשור, ושוב הסיבה המוצהרת שלו היא מניעה מפגיעה בה. כשדרלה הובילה אותו אל פי-פחת, כאשר נסיונות ההסוואה כשלו והאיום נראה מרחף קרוב מתמיד, הוא הרחיק בבת אחת את ווסלי, גאן וקורדליה, בפיטורין קרים ומפתיעים. הפעם הוא נותן לנינה ולמשפחתה כרטיסי טיסה אל יעד מרוחק. אנג'ל תמיד נטה להרחיק את מי שיכול להיפגע ממעשיו, להשתתף ברגשותיו, או שניהם. נינה, מצידה, למרות שהיא טוענת שהוא שקרן גרוע, מקבלת עליה את הדין ומסכימה לפעול כפי שהורה לה.



לאורך השנים, המטאפורה הבסיסית של הסדרה היתה השד המבעבע מתחת לכסות האנושית, אך כעת מי שמבצע את ההחלטות השנויות-במחלוקת הללו הוא החלק האנושי של אנג'ל, בעל הנשמה. אותו אנג'ל שפיטר את צוותו וניסה לאבד את נפשו לדעת בזרועותיה של דרלה. אותו אנג'ל שאמר: "זה לא השד שבתוכי שזקוק להרג. זה האדם". והלא, אחרי הכל, בני האדם עורכי הדין, עוד הרבה לפני לקוחותיהם בני המימדים האחרים, היו מושחתים לא פחות. כפי שהולנד אמר במעלית לגיהנום, בעולם יש רוע. והוא חלק מאיתנו, מכל אחד, ואין קיום לעולם האדם מבלעדיו. כך מתנהל המשחק.

ומשחק המחשב שהשאיר ספייק לאילירייה ולדרוגין, שני היצורים אפופי המסתורין והעוצמה, משמש בעצמו תיאור לעולם. אילירייה טוענת שהוא חסר טעם, מעצבן, ובכל זאת היא מרגישה צורך להמשיך לשחק (דבריה מזכירים במידה מסויימת את אלה של אניה ב"סוף הימים"). באמצע דבריה, אילירייה הופסקה על ידי כניסתו של המילטון ואלימות מיידית. אירוע זה הוא חלק בלתי נפרד מתיאור המשחק, העולם, הסדרה: ממשיכים לשחק ולדבר ולנסות למצוא משמעות למרות פרצי האלימות ההרסניים והבלתי פוסקים.

המילטון מוחץ בקלות את אילירייה, שמדממת דם אדום, כמו אנושי. במקביל, אנו חוזרים אל התמונה מתחילת הפרק, אלא שכרגע אנו יודעים מיהו הקורבן, דרוגין, מדוע נאחז בתקווה למראה אנג'ל, ידידו משכבר הימים, ובאיזו אכזריות מחץ אנג'ל, אותו אנג'ל שליווינו שנים רבות כל כך, אותו אנג'ל שאנשיו מפקפקים לגביו ומודאגים ונאמנים, את תקוותו זו. היה זה האיש בעל הנשמה שהרג את דרוגין, עוטה את פניו של השד.

וזהו האיש, אנג'ל, שמתקבל אל "הקוץ השחור", במסיבת תאגיד רגילה לכל דבר. ואלו מכרים מן העבר, שממלאים את שורותיו. אנג'ל עשה את דרכו פנימה אל האגודה הסודית מזה זמן רב, כל לקוח מרוצה של W&H מהווה עוד שלב בסולם: השטן מ"בבקשה", הדוכס מ"הרוח החיה במסיבה", המכשף מ"מקור", השדים שקיבלו את התינוק ב"פצצת זמן", הסנטורית שהופיעה בפרק זה. כל חברי האגודה הגיעו אל מסיבת קבלת הפנים לחבר החדש, ואנג'ל מתבונן היטב בכולם.



כאשר הוא שב אל משרדו, חברי הצוות שלו ממתינים לו. הם מתעמתים איתו, וכשהמצב מסלים עד אלימות ממש, אנג'ל מפעיל את הקסם שהכין, והבלבול נפתר. השינוי החד שהתחולל בו לא היה אלא תחבולה, תכסיס כדי לשכנע את חברי "הקוץ השחור" לקבל אותו אל בין שורותיהם. כולם עומדים בחדר, כלי נשק בידיהם, מוכנים לזנק אליו בכל רגע, הקסם מחזיק מעמד לזמן קצר בלבד, ואנג'ל סומך על חבריו. הוא יודע שברגע שיתחיל להסביר, הצוות שרק לפני רגע התנפל עליו, יאמין לו.

הוא הכין את הקרקע, פרש את כליו: שתל את הרמז בספרו של ווסלי, ניסה להבטיח את עמידתו של דרוגין מול מתנקש שלא יכול לו בכוחו, ולפיכך להשתכנע בכך שאנג'ל שלח אותו, גרם לאנשיו שלו להאמין ביכולתו לרצוח אחד משלהם. הוא ידע לאן הוא הולך, שכן קיבל חזיון שעבר בנשיקה, חזיון בודד ב"בבקשה" (בניגוד לדויל שהעביר ב"גיבור" לקורדיליה לחלוטין את סגולתו). בדרך זו, הנשיקה בין אנג'ל וקורדיליה לא רק הפכה את קורדיליה לחלק מן הקרב האחרון והמכריע, אלא, דרכה, גם את דויל. ובמקום אנג'ל המעורער מ"יום הולדת", כפי שהוצג לקורדיליה על ידי סקיפ, כעת החזיון העלה אותו על המסלול. אותו רעיון שהוביל את קורדיליה לנתיב שהסתיים במותה (ובג'סמין), מוביל עכשיו אל דרך חדשה לגמרי, ומעניק למותה משמעות.

מוות נוסף שכעת הוענקה לו משמעות הוא מותה של פרד. אנג'ל השתמש בו כדי להילחם בדיוק במה שקודם-לכן ייצג: פרד מתה ככלי משחק בידיהם של כוחות קדמונים. אמנם אנג'ל הופך אותה לכאורה לכלי משחק חסר-אונים אף יותר, בידיו שלו עצמו, כדי לחדור אל "הקוץ השחור", אך למעשה הוא עושה זאת כדי להעניק משמעות חדשה למשחק כולו. אנג'ל נוטל אירוע אקראי ונורא באקראיותו ודרך המשמעות השקרית שהוא יוצק בו, כאילו התכוון אליו מלכתחילה, הוא מצליח לבצע את הצעד החשוב ביותר בדרכו אל מטרתו האמיתית ורכישת אמונם של "הקוץ השחור". מותה של פרד, אם כך, בהיותו חלק בלתי נפרד מן המלחמה באחראים על הבאת קצי-העולם, לא היה לשווא.

ובשם המטרה הזאת, אנג'ל - כזכור, בעל הנשמה, לא השד - הקריב את דרוגין, ידידו משכבר, החף-מפשע. לנוכח מותה של פרד, לא ניתן היה למנוע מדרוגין להפוך מעורב. אנג'ל אמנם עשה ככל יכולתו כדי למנוע את מותו, אך בסופו של חשבון, ניביו הם אלה ששפכו את דמו. כיצד הצדיק אנג'ל לעצמו את הריגתו של דרוגין? בכך שרוב הסיכויים שלא היה שורד את הקרב העתידי? בכך שממילא היה בלב מחנה האויב? בכך שהקרב גדול כל כך וסיכויי השרידה של כל אחד ואחד מהם נמוכים כל כך עד שיש להקריב חייל על לוח השחמט לשם לכידת המלך?



תהיה בחירתו של אנג'ל שנויה במחלוקת כאשר תהיה, היא מילאה את מטרתה והביאה אותו אל לב ליבה של מכונת הרוע, אל מוקד המשחק, אל מרכז הכוח. שם, אם לדברים אין משמעות, הרי שבחירת צד, תוצאות, השלכות, סיבות - הכל בעצם חלק ממערך של משחק, בעל חוקי משחק, שאין להם ולו מאומה עם החיים האמיתיים. אבל אם אפשר לבחור, באופן חופשי, ולו לרגע הקצר ביותר, הרי שמעצם הבחירה, לדברים אין ברירה אלא להיטען במשמעות, לצאת מגדר כלי-משחק.

ג'סמין ייצגה את שלילת הבחירה מאנשים. ניצחונם עליה בעונה הקודמת, שהחזיר כאב, מלחמה וקטנוניות לעולם, היה בשם אותו עקרון בחירה. אנג'ל לא בחר לקבל את הנשמה. הוא קולל בה, חסר אונים. אבל הוא בוחר מה לעשות איתה. איש מאיתנו אינו יכול לבחור לאן יטילו אותו החיים. הדבר היחיד הנתון לבחירתנו הוא מה לעשות בנסיבות בהן אנו מצויים. מה שמגדיר את האנושיות שלו הן הבחירות שאנו מבצעים.

מתוך טיעון הבחירה החופשית, אנג'ל נותן לאנשיו לבחור האם להצטרף אליו. אנג'ל נוטה לגונן על האנשים החשובים לו, להחליט בשבילם, אפילו אם הוא חושב שהוא עושה זאת לטובתם. הדגל אותו הוא נושא כעת מכריח אותו להתעמת עם אחת מחולשותיו הבולטות ביותר, והוא יוצא מנצח, ומעמיד את העניין להצבעה. הוא אינו יכול לכפות על מישהו להילחם בשם הבחירה החופשית. אחד אחד הם מרימים את ידיהם.

ספייק מרים את ידו ראשון. למרות ההקנטות ההדדיות וחוסר האיכפתיות המופגן, הוא נמצא מייד לימינו של אנג'ל כאשר יש בכך צורך. ספייק כבר מסר את נפשו פעם אחת לשם הצלת העולם, והגבורה שבדבר מדברת אליו, קוסמת לו ההזדמנות הנוספת "לעלות באש השמיימה". גאן, שניסה לכפר על חלקו במותה של פרד בסבל שהתנדב לעבור, בתפיסת מקום בגיהנום של ענישה, רואה בהצעתו של אנג'ל אפשרות לתיקון ולכפרה במעשה פעיל של ממש.



ווסלי בחר באנג'ל על פני עברו כצופה ב"חמש-חמש", ולמרות זאת לא הצליח לבטוח בו בנוגע לקונור התינוק ולזכרונותיו המזוייפים, וסמך על עצמו בלבד. לאחר שסבל רבות כל-כך כתוצאה מבחירה זו, ווסלי הצליח לבצע את מה שהוא אולי המשימה הקשה ביותר לאדם: להתגבר על חולשתו, לנצח את נטיית אופיו ולשפר אותו, במו ידיו. הוא מצא בעצמו את היכולת לצאת מקליפת בדידותו ולתת אמון, ובחר להעניק אותו לאנג'ל.

דווקא התקדמות זו מובילה אל משימה שהסיכויים של אף אחד מהם לצאת ממנה אינם טובים (אם כי נדמה שאפשרות המוות, המנוחה, נראתה לווסלי כטיעון חיובי בזכות תוכניתו של אנג'ל). כמו כן, לאחר האובדנים ושברי-הלב, אנג'ל מעניק לו אפשרות ליצוק משמעות עשירה לתוך כל הכאב והחסר. ווסלי, הלוחם העייף והמפוכח, שומע שוב את הקריאה אל הקרב, ומגלה שהמנהיג אליו נשבע אמונים אכן עדיין ראוי למסירותו והמשמעות אותה הוא מנסה למצוא עדיין שרירה וקיימת.

אז אם הכל משחק, איזון של מהלכים, איזון של כוחות, ערמומיות, תחזית לטווח רחוק, חסימה של היריב, העמדת פנים ומשיכת הקלפים ברגע המתאים לכסות את ההפסדים - מה קורה אם שוברים את הכלים?