מדוע אנחנו נלחמים?
ב\"אי שם\" מגיש סטיבן בוצ`קו את חייהם של חיילי צבא ארה\"ב במלחמה בעירק על מגש של כסף. והוא לא חוסך בפרטים
מאת: עידו f. כהן
פורסם: 02-12-2005
21 תגובות
בעוד שבארץ, צבא הוא דבר מובן מאליו וצורך קיומי לביטחון המדינה, בארה"ב צבא זה בעיקר ג'וב. אתה יכול להחליט אם אתה נותן את חייך למען הגנה על המולדת או לא. רק שלפעמים האינטרסים יותר "אפורים" מפטריוטיות, מה שנותן לחייל, עם הרובה ביד והמטרה מולו, רגע של ספק לגבי מה לכל הרוחות הוא עושה "שם".
Look at your young men fighting
Look at your women crying
Look at your young men dying
The way they've always done before
ביצירותיו הקודמות, היטיב סטיבן בוצ'קו להציג את החיים שמעבר לתפקידים שהדמויות בסדרותיו מתקיימות על פיהם. "בלוז לכחולי המדים" נחשבה למהפכנית בשל התעסקותה בחיים שיש לשוטרים אחרי שהם תולים את התג והאלה והולכים הביתה. "NYPD" הלכה אפילו למחוזות רחוקים יותר בהצגת הנפשות הפועלות בתחנת משטרה בניו-יורק. ב"אי שם" בוצ'קו מגיש את חייהם של חיילי צבא ארה"ב על מגש של כסף והוא לא חוסך בפרטים.
בניגוד לרוב האנשים בשוק העבודה, אצל חיילים כשהמשמרת נגמרת הם לא הולכים הביתה, במקרה הטוב הם הולכים לאוהל, במקרה הרע המשמרת שלהם לא נגמרת. אצל סמל כריס סיילס (אריק פאלדינו, המוכר לכם מ"אי.אר") המשמרת כבר עמדה להסתיים והוא היה מיועד לחזור לאדמת הפטריוטים, אולם שינוי של הרגע אחרון בתוכניות הוביל שכעת "Sgt. Scream", כך הוא ידוע בכינויו, נאלץ לבלות 90 יום נוספים במדבר העירקי ובנוסף עליו לפקד על מחלקה חדשה של חיילים.
המחלקה כוללת שבעה טוראים, כל אחד נמצא בצבא מסיבותיו שלו, אך "אי שם" לא בוחרת להתעסק רק בחיילים ובעבודה שלהם. כיאה לסדרה של בוצ'קו, חלק נרחב מהסדרה מוקדש גם להשפעות הקריירה של גיבורינו על החיים שלהם. אבל מה עושים כשבין העבודה והבית מפרידים אלפי קילומטרים ואיזה אוקיינוס? הפיתרון של הסדרה הוא להציג מצד אחד את המלחמה בעירק והשפעותיה של החיילים, ומצד שני את השפעת הריחוק של החיילים ממשפחותיהן חזרה במולדת. המשפחות של כל חייל וחייל לוקחות חלק פעיל בעלילות של "אי שם" ובקידום העלילה הראשית.
בוצ'קו ושאר יוצרי הסדרה בחרו להציג את המלחמה בגוון מציאותי ככל האפשר, מה שנותן לסדרה נופך מאוד קשה. בין תמונות של מטעני צד מתפוצצים וחיילים שמאבדים את חייהם ואת גופם, בין גזענות בריאה בין חיילים וים של קללות נוצרת דרמה. כך לדוגמה אנו עדים לחיילי המחלקה יורים בלית ברירה ברכב שנחשד כרכב של מחבלים לאחר שסירב לעצור לפי ההנחיות הברורות ולאחר בדיקה מתברר להם כי ה"מחבלים" ברכב היו לא יותר מסבא מזדקן וילדה קטנה שמתה בשקט מול העיניים שלהם ושלנו. דם, אש ותימרות עשן, מלחמה היא דבר שקשה לעכל מבחינה ויזואלית.
ופה המקום לציין לטובה את הנקודה הכי טובה של הסדרה - עבודת הצילום של הצלם ריק בוטה, שמצליח להעביר ים של רגש בפריים בודד. התמונות ב"אי שם" מצליחות להמחיש את הריחוק, את הניכור, ואת הניתוק שנוכחות האמריקנים בעירק יוצרת, לכל הצדדים המשתתפים. הנוף, הצבעים, האווירה, כולם הופכים לחלק מהעלילה, כשהם עוזרים להעביר את המסר שמלחמה היא משחק מלוכלך ומחוספס.
Look at the hate we're breeding
Look at the fear we're feeding
Look at the life we're leaving
The way we've always done before
עוד גוון של מציאות הוא הטיפול באופי הגיבורים של הסדרה, למרות שמעטים החלקים בהם מתעסקים החיילים בשאלה של הצדקת המלחמה, דילמות מוסריות אחרות צצות להם מדי פרק ופרק. מתח עדתי הוא בהחלט מאפיין פעיל בתוכנית, ולא רק בין לבנים ואפרו-אמריקנים אלא גם בין מזרח ומערב בהתייחסות לעירקים אל מול האמריקנים. המתח מחריף כשלמחלקה מצטרף טאריק נאסירי, חייל אמריקאי ממוצא ערבי.
בסך הכל צבא ארצות הברית אולי שונה בתכליתו מצה"ל, אך בהווי ישנו דמיון בהרבה בחינות. למעט הבדל בתקציבים, החיילים של שני הצבאות מתעסקים עם אותם שדים ומחפשים את אותן אתנחתאות. בצה"ל אם אתה צעיר אתה "צ'ונג". אם אתה צעיר שם אתה "Virgin". ובפלוגה של סיילס, כולן בתולות. אולם הכינוי לא נדבק לדמויות בגלל הפז"מ שלהן אלא יותר עקב השבלוניות שהן מציגות, כמעט כלל החיילים במחלקה לא מתפתחים מעבר לאבטיפוס המוכר של הדמות שלהם.
כל אחד מהחיילים מייצג פלג אחר באידיאולוגיה החברתית שאפשר לתרץ ביציאה לקרב. יש את זה שעושה זאת למען המדינה, אחר התגייס בשביל המשכורת, שניים עשו זאת בשביל לנקום את 11/9, אחרים עושים את זה כדי להוכיח משהו על עצמם או על עדתם, יש חיילת שנלחמת כדי שהילדים שלה יהיו גאים בה וכמובן שיש את החייל שנמצא בכל העסק במעין אקט של הפוך-על-הפוך סתם כי לא היה לו מה לעשות בעיירה ממנה בא.
עד כמה שמלחמה היא דבר שגורם לאהוד צד ספציפי, קשה מאוד להתחבר אל הדמויות כי ההתפתחות שלהן מאוד מועטה. אצל חלק ניתן לזהות עומק כי ניחן שהשקיעו בהן, דוגמת הסמל סיילס שמקריב למען החיילים שלו או טוראי בו ריידר בתהליך השיקום שהוא עובר, אך שאר החיילים במחלקה לא מתרוממים עם העלילות שלהן לרמה דומה.
על הבעייתיות ביצירת הדמויות מחפה האקשן הבלתי פוסק שמוגש לצופים פרק אחרי פרק, סצנה אחרי סצנה. כבר בפרק הראשון אנו חוזים כיצד ריידר מאבד את רגלו לאחר שהרכב בו נסעו החיילים עולה על מטען צד. פרקים אחרים מציגים סוגים שונים של אקשן כגון חקירות עצורים, חטיפות עיתונאים זרים, סיוע לאזרחים ופאניקה מוחלטת באמצע מארב אויב.
הרעיון של סדרה על חיילים במלחמה כלל אינו חדש, לפני בוצ'קו ו"אי שם" היו אלו האנשים הטובים ב"M.A.S.H" שהשתמשו במלחמת קוריאה כדרך להעביר ביקורת על מלחמת ויאטנם שהתרחשה באותם ימים. נציגות נוספת למלחמות ארה"ב הוצגה גם ב"צ'יינה ביץ'" ששמה יותר דגש על הנשים הפועלות בשדות הקרב. ההבדל הוא שבסדרות הללו התייחסו למלחמות מן העבר כדרך להעביר ביקורת על המתרחש בהווה, בעוד ש"אי שם" מתעסקת בכאן ובעכשיו - נוכחות צבא ארה"ב בעירק.
למרות הקרדיט הרחב שקיבל בוצ'קו על הסדרה ועל אף שהמבקרים שיבחו את הטיפול במלחמה שעודנה מתקיימת, הסדרה לא צלחה את הרייטינג ברמה לה קיוו המנהלים ברשת FX והסדרה בוטלה לאחר 13 פרקי העונה הראשונה. למרות הביטול הצורם, קשה לתפוס את בוצ'קו ללא חיוך על הפנים, שכן מאז שהתפנה לו הלו"ז כבר הספיקו לקטוף אותו לטובת ההפקה ב"Commander In Chief" המצליחה של רשת ABC.
בסופו של דבר, "אי שם" מנסה להראות את החיים לצד הלחימה, את האנשים שעומדים בחזית יום יום, ואת הקרב בין הכוח הפיזי לבין התרבות והמוסר בקרב. אולם בפועל היא יותר מצליחה להמחיש את הרגשת הבזבוז הנוראה שמלחמה מביאה עימה ועוזרת לחזק את כוחה של השאלה המוחצת, מדוע אנחנו נלחמים?
"?What's so civil about war anyway"
(אקסל רוז שואל על טיבה של המלחמה ב-"Civil War")
"אי שם", ימי חמישי ב-22:00, +yes