יומני היקר,

אוף, ממש לא קל להיות אלילה בעולם הזה. אתה לא תאמין איזה יום משונה עבר עלי היום. ממש משונה. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. מהסוף? מהאמצע? מהאמצע ואז לקפוץ קדימה ומשם אחורה ומשם לסוף ובסוף להתחלה? מאז שנכנסתי לגוף של הפצלוחה ההיא לא היה לי יום מוזר כזה. אגב, לא מעט אנשים אומרים לי שגם היא היתה סוג של אלילה, אבל אני ממש לא מצליחה להבין למה הם מתכוונים. אני מניחה שזה סוג כזה של הומור. בכלל "הומור" היה מונח כל כך חסר משמעות בזמנים שבהם שלטתי על העולם. אוף, אני כל כך מתגעגעת לימים ההם, איך נתקעתי ביקום המעפן הזה?

לפני שאני ממשיכה - וידוי קטן. יומני היקר - לך אני מרשה לגלות צדדים שהאחרים לא מכירים. מאז שנכנסתי לגוף של המג'נונה ההיא נהייתי הרבה יותר שטחית (וגם שטוחה, למרבה הצער והאימה!). זה ממש מעצבן ומתסכל, וזה משפיע גם על התקשורת שלי עם הסביבה. בינתיים, עד שאמצא דרך לטפל בבעיה ולחזור להיות הקלישאה המהלכת שהייתי - אני עסוקה בניסיון להסוות את סגנון הדיבור האמיתי שלי, ולדבר בסיסמאות הרגילות, אבל זה לא קל. קשה לי להסתיר את השטחיות שנכפתה עלי. לך, יומני, אני מגלה את ה"אני האמיתית" השטחית והרדודה משהו, אבל חסר למי שיגלה על זה. אני אפחלץ לו את הצורה!



אבל למה אני כל כך כועסת? אני צריכה לשמוח! קרה לי משהו גדול היום - הצטרפתי לחבורה של אנג'ל! אוקיי, אז נכון שניסיתי במהלך היום להרוג אותם. את כולם. בעצם, אפילו הצלחתי! ואפילו בלי להתאמץ יותר מדי, אבל למה לתת לדברים שוליים כאלה להפריע ביום שמחתנו? העיקר שאני בפנים, ושכולם יתפוצצו!

אה, לגבי הקטע הזה עם ה"שכולם יתפוצצו" - טוב, זו קצת אשמתי. מסתבר שהעובדה שאני אלילה כל כך חזקה, וגדולה ויפה ומהממת ו... ובכן, הגוף הקטן של קייט מוס - או איך שלא קוראים לה - לא ממש יכול היה להכיל אותי (הנוקס הזה גם כן טמבל. לא יכול היה לדאוג שאני אכנס לגוף של לוציאנו פאבארוטי?), והייתי אמורה לסיים את דרכי בבאנג גדול, ולהחריב איתי את כל לוס אנג'לס (שאלתי כמה אנשים מה כל כך רע בזה, והם לא ידוע לענות לי). בסופו של דבר, ווסלי עבד על כולם ודאג לשמור אותי בחיים, אבל שאב ממני את האנרגיות. האמת? לא מתאים לי הקטע הזה. הוא קצת מפריע לתוכנית הגדולה שלי שלא ניכנס אליה לפרטי פרטים עכשיו, אבל בגדול היא אומרת "לכבוש, לכבוש ולכבוש עוד יותר!" אבל, במחשבה שנייה, עדיף להיות קיימת ככה מאשר למות.

מה שמוביל אותי, יומני היקר, למשהו חדש שלמדתי היום על עולם בני האנוש במימד הזה. משהו שנקרא "בחירה". מסתבר שאצל בני האנוש זה מונח חשוב מאוד. כל כך חשוב שהם כותבים עליו ספרים, כותבים מאמרים ארוכים ומבססים סביבו עשרות פרקים של סדרות טלוויזיה.

מה זו ה"בחירה" הזו? ולמה היא כל כך חשובה? נראה לי שבני האנוש אוהבים להשתעשע עם הרעיון שיש להם את היכולת לעשות מה שהם רוצים ולהכריע בעצמם מה יהיה הגורל שלהם. זה בא מתוך הרצון החופשי שעמו הם נבראו. זה משהו שאני לא ממש מכירה, כי בזמנים שלי, לפני אלפי שנים, זה היה קצת שונה - לי היתה היכולת להכריע מה יקרה לכולם. כל הזמן. בזמני היתה הסכמה פה אחד - הפה שלי - ואף אחד לא קרא עלי תיגר. צריך להפריד בין זה לבין "החלטה". נראה לי שהרעיון הוא שבכל החלטה יש סוג של בחירה, אבל בעצם הבחירה יש מחויבות. ההחלטות הרבות שבני האנוש עושים בחייהם במהלך כל יום (איזה בגד ללבוש, מה לעשות קודם וכו') הן שוליות לעומת הבחירות הגורליות שהם עושים ברגעים הגדולים בחייהם, שמעצבות את הזהות ואת המהות שלהם. כלומר הם "בוחרים" לעבוד במשרד עורכי-דין ענק ומרושע. הם "בוחרים" לחלוק עם מישהו את חייהם וכו'. הבחירות האלה מגדירות מי הם, מה הם רוצים להיות וכיצד ייראו החיים שלהם הלאה.

זה מעניין, כי זה מבדיל בין בני האנוש לבין בעלי החיים האחרים שראיתי במימד הזה, שחיים ע"פ האינסטינקטים שלהם ולא נראה שיש להם בחירה מודעת. זה הופך את בני האנוש ליצורים בעלי יכולות שונות מיתר בעלי החיים. אז יכול להיות שאני בעצם מזלזלת בהם קצת יותר מדי? לא, הם עדיין די מטומטמים, אבל היום היתה לי הזדמנות להרגיש פעם אחת כמותם. היום עשיתי בחירה חשובה מאוד, שתגדיר מי אני וכיצד החיים שלי עומדים להיראות.

כשווס כיוון עלי את המכונה ההיא בפעם השנייה יכולתי לבחור במוות. יכולתי להגיד לו שאני מעדיפה להתפוצץ, רק לא לאבד את הכוחות שלי. אבל בחרתי שלא לעשות את זה. אז נכון - עשיתי עליו קצת פלאברות עם כל הקטע הזה של "אני הכוח שלי!" וכל זה, אבל כשראיתי שאני ממש נחלשת, הבנתי שעדיף לקחת את ה"הצעה" שלו. הבנתי שהגורל שלי הוא להתפוצץ ולמות, כשאני לוקחת את כולם איתי. אבל הבנתי גם שיש לי את האפשרות לשנות את הגורל שלי. יש לי את היכולת לבחור אם למות או לחיות בלי הכוחות. ואני בחרתי. בחרתי לחיות. כי הבנתי שעדיף להתפשר ולחיות, כשאני שומרת על זכותי להשתלט על העולם בהמשך, מאשר למות. או כמו שבני האנוש המשונים האלה אוהבים להגיד: עדיף לחיות מכוערת מאשר למות יפה. טוב, במקרה שלי הבעיה לא קיימת מלכתחילה, אז אין מה לדאוג...



אבל לא רק אני עשיתי בחירה חשובה היום. למעשה, כל החבורה של אנג'ל עשתה, בדרך זו או אחרת, בחירה כלשהי. כולם עשו בחירה שתעצב את חייהם ותקבע את זהותם.

הנה, תראו את עורך הדין הקירח הזה. ההוא עם השם של הנשק. בתחילת היום, גאן היה בכלל במימד אחר, חווה את אותה חוויה משונה שוב ושוב (נשמע מוכר מאיזה מקום) ומרגיש את הלב שלו נתלש בכוח מגופו פעם אחרי פעם. עד שבאתי-ראיתי-כיסחתי לשד ההוא את הצורה וחילצתי אותו משם. אגב, אני לא מבינה איך מישהו מחבורת הלא יוצלחים האלה לא חשב בעצמו על הרעיון הזה לשים את הקמיע ההוא על השד כדי שהוא זה שיוציא לעצמו את הלב, ולמה הגאן הזה התנדב להיות שם בעצמו למרות כל הסבל שמעשה כזה עלול לגרום לו? נו, אני מניחה שעורכי-דין במימד הזה הם פשוט אנשים אלטרואיסטים מטבעם שמתנדבים להקריב את עצמם למען הזולת. כל הכבוד להם.

איפה הייתי? אה, כן - החילוץ של גאן. למה חילצתי אותו, יהיה מי שישאל? כי ידעתי שאם אעשה את זה החבורה תהיה חייבת לי טובה גדולה, וכרגע אני צריכה אותם. אני לא ממש יודעת מה קורה איתי, והם הגורם היחידי שנראה היה שיכול לעזור לי להבין מה הולך ומי נגד מי. חשבתי שמה שלא יהיה, אח"כ אני כבר אנקנק אותם. ואהנה מזה.

מה שרציתי להגיד זה שגאן, רגע אחרי שהסרתי מעליו את הקמיע המשונה ההוא - קרא לי "פרד". כמו השם של הביאפרה ההיא שנכנסתי לה לגוף. אחרי כמה שניות הוא התעשת והבין שזו אני. האם זה היה בגלל ההשפעה של אובדן הזיכרון שלו, ופשוט לקח לו זמן להיזכר במה שקרה? או שאולי השאלה שלו ביטאה תקווה נסתרת בלב שהפחזניה ההיא תחזור לחיים? אני באמת לא יודעת, אבל עובדה היא שבסופו של דבר הוא כן הצליח לזהות אותי ולקרוא לי בשמי. לקח לו זמן לחזור ולהסתגל למציאות הכואבת, אבל הוא עשה את זה. ונראה לי שכל החוויה השפיעה עליו.

מאז שחזר ליקום שלנו, הגאן הזה נראה כמו אדם עם שליחות. הוא דיבר על זה שהחיים במימד הזה הם גיהינום גרוע יותר מאשר במימד ההוא, כי כאן החיים של בני האנוש הם רק כיסוי לאימה שמתחת לפני השטח, בעוד שבמימד ההוא האימה היתה גלויה והכל היה ברור. חוץ מזה הוא ממשיך ללבוש את בגדי הרחוב האלה, וגם נראה כאילו הוא בא מהרחוב. אבל המוח שלו מתפקד בדיוק כמו שתפקד קודם. מה שאני לא מבינה זה למה הוא כל כך לחוץ להגן על הילד ההוא מפני השדים ההם? נדמה לי שהוא מנסה לעשות שימוש בכוחות שהוא קיבל, אלה שנתנו לו ידע משפטי יוצא דופן, על מנת לסייע לחלשים והנזקקים. מישהי מהארכיב סיפרה לי שמאז שנכנסתי לגוף של החצילה הזאת הוא התחיל להתנהג מוזר, אפילו יותר מווס, ולהאשים את עצמו בכל דבר רע שקרה בעולם (מישהו יודע מה זה "Gigli"?). אז כנראה שהוא החליט להשתנות. נראה לי שהוא החליט להגדיר את עצמו מחדש, כמי שזכה שוב במצפון שלו, שאכפת לו שוב מהמטרה הגדולה, ומוכן לעשות הכל כדי לקדם אותה. הוא בחר בדרך שבה הוא רוצה ללכת. חבל רק שאנג'ל קצת דפק לו את התוכניות והחליט לא לעזור לבחורה ההיא. מסכן גאן, עכשיו הוא כבר באמת לא יודע מה לעשות עם עצמו.



אבל הוא עוד נראה לי נורמלי ליד ווסלי הזה. מה הוא רוצה ממני? כל הזמן מסתכל עלי במבט מוזר כזה. נכון, אני אלילה ושמעתי שזה עושה משהו לגברים, אבל חלאס, בן אדם. זה כבר ממש סוטה, הקטע הזה! אני ממש מפחדת ממנו. מצד שני, הוא כל כך מסכן שאני מרחמת עליו. אין לי מושג מה הציפלונית ההיא עשתה לו, אבל מאז שהיא נעלמה ואני הופעתי, הבן אדם ממוטט לגמרי. הוא במצב איום ונורא. כמו שהיצור הירוק המוזר ההוא אמר לגאן בזמן שהוא חשב שאני לא יודעת שהוא עוקב אחרי - רגע אחד הוא קטטוני, רגע אחר הוא אובססיבי לגמרי בכל מה שקשור אלי. הוא לא נראה לי ממש מאוזן, לא מוצא את מקומו. אני כל כך מזדהה איתו!

הוא אמר לי היום משהו שמאוד סקרן אותי. הוא אמר לי שהוא לא מסוגל להסתכל עליי מבלי לראות את "הבעלים הקודמים של גופי". הוא פשוט לא מסוגל להגיד את השם של הגויאבה ההיא. נראה לי שזה משקף את ההבדל בין הצד הרציונלי שלו לבין הצד הרגשי שלו. מבחינה רציונלית הוא יודע לזהות את המצב ואת העובדה שההיא איננה, אבל העובדה שהוא בכלל לא מסוגל להגיד את השם שלה, מעידה על זה שהוא לא מסוגל להתמודד רגשית עם ההבדל.

בכלל, ההתנהגות שלו היום מאוד סקרנה אותי. מצד אחד, הוא שמע על דרך להרוג אותי מהשליח ההוא של W&H, וישב להכין מכונה מיוחדת בעמל רב, ושכנע אפילו אותי ברצינות הכוונות שלו. מצד שני, בסוף התברר שהוא עבד על כולנו, ושהוא בכלל לא התכוון להרוג אותי, אלא לשאוב ממני את האנרגיה ולהשאיר אותי בחיים. למה? אל תשאלו אותי, זאת הסטייה שלו! אבל הוא אמר שהוא זקוק לי, וממה שראיתי ממנו, טמבל הוא לא. אני בכל זאת אלילה, ויש לי כוחות חזקים, ועובדה שאנג'ל הסכים איתו בסופו של דבר. אבל מה שהכי עניין אותי בכל העסק הזה זו העובדה שאפילו אנג'ל לא ידע שהמכונה הזאת לא אמורה להרוג אותי בכלל. משונה, חשבתי שאנג'ל הוא המנהיג. איך יכול להיות שהוא לא יודע? איזה מן מנהיג מעפן הוא? איך הוא נותן לווס הזה לפעול ככה מאחורי הגב שלו בלי להגיד לו כלום? אם נתין שלי היה עושה לי דבר כזה הייתי חונקת אותו עם כרית!

מה שלא יהיה, ברור שזו לא הפעם הראשונה שווס עושה תרגיל כזה לאנג'ל. עד לפני שבוע הוא בכלל לא זכר את מה שהוא עשה קודם, כי עשו לו איזה קסם (?), אבל עכשיו הוא כן זוכר, כי עשו עליו עוד קסם (?!) (וואלק, במחשבה שניה, אני לא כל כך בטוחה שדווקא האנשים המשונים האלה יוכלו לעזור לי למצוא את עצמי פה). אני לא ממש יודעת מה ווס זוכר או לא, אבל נראה לי שהמעשים שלו מגדירים טוב מאוד מיהו ומה הוא בחר להיות - הוא בדיוק מי שהוא היה קודם. ויכול להיות שזה שהוא נזכר במה שהוא עשה הניע אותו לפעול שוב כמו שהוא פעל בעבר. כלומר: לקבל החלטות לבד, בלי ליידע את האחרים, כי הוא מאמין שהוא יודע מה טוב ומה נכון. מעניין אם הוא היה מחליט לפעול ככה גם אם הוא לא היה מקבל את הזיכרונות שלו בחזרה. ולא פחות מעניין - אנג'ל קיבל את העובדה שווס החליט לבד ולא התעמת איתו על זה. למה? אני מניחה שזה יכול להיות חומר למחשבה - בין תוכנית אחת להשתלט על העולם לאחרת, כמובן...



חוץ מזה, יש גם את הערפד הבלונדיני ההוא. ספייק. אוי, הוא כזה חמוד כשהוא עף על הקיר (אגב, מה יש להם פה עם הקטע הזה של לעוף על הקיר? מה, הם נהנים מזה?) בכלל, בימים האחרונים ממש עשיתי חיים איתו בחדר הזה. הבנתי שהחדר הזה הוקצה במיוחד לצורך כיסוח הצורה שלו (אגב, שמתי לב שלאנג'ל היה חיוך קצת משונה כשהוא נתן את ההוראה להקצות אותו, מעניין למה). בכל אופן, שמתי לב, וגם אמרתי לו את זה, שלמרות שברור לי שהוא חש חיבה כלפי המלעונה הזאת שנכנסתי לגוף שלה, הוא יודע לעשות את ההפרדה ולהרביץ לי (טוב, יותר נכון - לדגדג אותי, אבל הוא משתדל). למה הוא מצליח לעשות את האבחנה בינינו, בניגוד לאחד כמו ווס?

נראה לי שזה נובע מאדישות לעצם המוות. נראה לי שהמוות הזה השפיע עליו, טלטל את העולם שלו וגרם לו לפעול. הוא גם חווה את הכאב שבעקבות המוות, כמו שאר החברים, אבל הוא התמודד אתו בדרך שלו. הוא - לפחות כלפי חוץ - יודע לשים את ההיגיון מעל הרגש.

נראה לי שהוא פשוט טיפוס כזה, כמו שמכנים אותו ביקום הזה: "פרגמטי". הוא יודע להתאים את עצמו למציאות במהירות. הוא מבין שאני לא ההיא, שאני אלילה ושכשצובטים אותי ממש לא כואב לי. אגב, הבנתי מהבחורה מהארכיב שזה תואם לדפוס ההתנהגות שלו בעבר. הוא תמיד ידע היטב להתמודד עם המוות, ועם החיים בכלל. הוא ידע לתת כבוד למת ולפעול מתוך ידיעה שמה שהוא עושה זה מה שהמת היה רוצה שיעשה, ושככה הוא מכבד את זכרו, למעשה. הנה, למשל, שמעתי שהיתה איזו "קוטלת ערפדים" שהוא היה מאוהב בה (ערפד? מאוהב בקוטלת?! זה ממש פואטי!) ואחרי שהיא מתה הוא שמר על אחותה, והיה מוכן לעשות הכל כדי להגן עליה רק למען זכרה של אחותה. הוא באמת טיפוס מעניין הספייק הזה. אבל למרות זאת, לא נראה לי שאפשר להשוות בין הרגשות שלו כלפי הכוניפה ההיא לבין מה שווס חש כלפיה שנראה לי הרבה יותר עמוק. מעניין איך הספייק הזה היה מתנהג אם הוא היה מרגיש כלפיה רגשות דומים לאלה של ווס. הממ... הוא לא נראה לי מהטיפוסים הללו שיכול להיות שוטה של האהבה... מצד שני, ההיא מהארכיב סיפרה לי שאחרי שהקוטלת ההיא מתה היה איזה רובוט בצורת הקוטלת (מה הולך פה?!) שספייק לא יכול היה להסתכל עליו מרוב צער, כי הוא הזכיר לו את הקוטלת, אז כנראה שהאהבה כן גורמת לאנשים להתנהג אחרת, במקרים מסוימים (ואם כבר הרובוט - כבר הזכרתי שאנג'ל והחברים שלו הם סוטים ברמות מפחידות? אז אני אזכיר שוב!).

אבל חוץ מלדגדג אותי ספייק עשה עוד כמה דברים היום. קודם כל, הוא כן למד לאט לאט איך להתמודד איתי. נכון, זה עלה לו בכמה צלעות שבורות והגומות שלו נראות יותר כמו אבו-נפחא, אבל הוא באמת התאמץ למען החבורה. חוץ מזה, הוא עזר לווס לבנות את המכונה המפורסמת, וזה מראה על הנכונות שלו לעזור ועל זה שהאחרים סומכים עליו, כי הבנתי שהוא לא ממש חבר שלהם. אבל יותר מזה, כשהמילטון, איש הקשר של W&H, בא להתעמת עם אנג'ל, ספייק ניצב לימינו של אנג'ל, תמך בו בשקט, ואפילו הביע בקול רם את עמדתו באיזה צד של האפוקליפסה הוא נמצא. למעשה, גם ספייק עשה בחירה היום. הוא בחר להצטרף לחבורה לא רק במובן הפיסי של העזרה בלחימה, אלא - חשוב יותר - במובן המנטלי. הוא בעצם הצהיר לא רק באיזה צד הוא נמצא, אלא יותר מזה - באיזה צד הוא רוצה להיות. ספייק הפך לחלק בלתי נפרד מן החבורה.



ויש גם את הירוק הזה. השד המשונה הזה שקורא לעצמו לורן. מעניין, ההיא מהארכיב אמרה לי שמאז שהחבורה הזאת הגיעה למשרדים של W&H דווקא הוא נראה היה כמי שהשתלב הכי מהר. האחרים כל הזמן עשו פרצופים של סובלים, שיחקו אותה אדישים וזהירים, אבל הוא? הוא לא טרח בכלל להסתיר את ההנאה שלו מהמקום. ו... לא יודעת, עכשיו דברים כנראה השתנו. הוא נראה לי כאילו הוא לא ממש משתלב בעניינים. הנה, אנג'ל שלח אותו לעקוב אחרי. אתם קולטים? את היצור הירוק עם הקרניים הוא שלח לעקוב אחרי! כמה טמבלית הוא חושב שאני? והמסכנצ'יק הזה עשה את כל מה שהוא היה יכול, ואפילו ניסה להזהיר את אנג'ל ממני, אבל אנג'ל התעלם ממנו באופן ממש בוטה. לא יפה! הוא אמנם קצת דביל לפעמים, אבל יש לו יכולת מרשימה לגלות אמפטיה כלפי הזולת ולהבין בדיוק מה עובר עליהם ולייעץ להם איך להתמודד עם זה (לא פלא שהוא זה שאבחן באופן הכי מדויק את המצב של ווס לאחרונה), אז דווקא אחד כזה שולחים למשימת מעקב התאבדותית? לא הבנתי את זה, אבל אני חייבת להודות שהיבחוש הזה הגדיר את עצמו יפה באמצעות ההתנהגות שלו - הוא עשה את מה שצריך היה לעשות, גם במחיר של לחטוף השפלות מהאיש ששלח אותו - אנג'ל - כי זה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. לעזור. מה שיתנו לו לעשות הוא יעשה. הוא בחר להיות כזה וכנראה שהוא תמיד יהיה כזה.

אנג'ל. מה הקטע שלו? טוב, אני מניחה שאני לא היחידה שהיה לה יום מוזר היום. בתחילת היום הוא חשד בי ובכוונות שלי, אח"כ הוא רצה להרוג אותי, ובסוף הוא עשה ממני הפסיכולוגית שלו וצירף אותי לחבורה. כבר הזכרתי שהיה לי יום משונה היום?

טוב, אז כמו שאמרתי, בתחילת היום הוא חשד בי. הוא לא הבין למה אני מוכנה לסכן את עצמי בשביל להציל את גאן. אבל מהר מאוד, ובעזרתו של ווס - ששוב לא היסס להביע עמדה מנוגדת לזו של המנהיג - הוא הבין שבחרתי לשרוץ דווקא באזור שלהם ו"לעזור" להם, כי שם נמצא הכוח, וכי עכשיו הם חייבים לי אחד. בכלל, אנג'ל לא טיפש. הוא הבין היטב שהכוח העצום והנפלא שלי מהווה עליו איום ממשי ולכן הציע לחברים שלו לחסל אותי. מעניין שהוא רצה לחסל אותי עוד לפני שהוא למד על הבעיה שלי עם ההתפוצצות וכל זה, למרות שבפועל, לא עשיתי שום דבר שיכול להעיד על זה שאני מהווה סיכון כלשהו. כנראה שהוא הבין שבמקרה שלי, בגלל שאני כל כך חזקה ומוכשרת וחכמה הוא צריך לתקוף אותי במה שבני האנוש קוראים "מתקפת מנע", ולהיפטר ממני עוד לפני שאני אצליח לגרום לו לנזק. אחרי שהוא קיבל את המידע על ההתפוצצות הצפויה בקרוב שלי, זה כבר היה ברור. אבל אני חייבת לציין שלמדתי להכיר את אנג'ל טוב במיוחד במהלך המסע המשותף שלנו בזמן. האמת? בהתחלה הייתי בטוחה שהוא בכלל אחראי למסע הזה. זה די הצחיק אותי, ואפילו אמרתי לו, בדרכי שלי - נסיעה בזמן? זו הדרך שלך להיפטר ממני, יא ליצן? הלו! מקפליי! אני אלילה, כאילו?



אבל אז הבנתי שכמה שהוא נראה מטומטם עם הג'ל שלו והמבט המהורהר הזה, הוא לא עד כדי כך טיפש, ובעצם מישהו אחר אחראי. אבל אז הוא שוב הביא לי את הקריזה כשהוא התחיל לקשקש לי ש"פה זאת הטריטוריה שלו" וש"אני מפריעה לו", ואז הבנתי שאולי הוא בעצם כן רוצה להיפטר ממני, וכנראה שהוא בטעות - או שאיזה כוח אחר גרם לזה - נתקע אתי במסע הזה. בקטע הזה הוא כל כך הביא לי את הג'ננה שהחלטתי להגיד לו בדיוק מה אני חושבת על יצורים כמוהו - שהוא בסך הכל פיון של עורכי הדין האלה. בובה קטנה וחמודה. והוא חושב שהוא מנהל פה איזו מלחמה גדולה, אבל אין לו מושג איך מנהלים מלחמה כזו, כי מי שיודע להיות מלך אמיתי ולנהל מלחמות גדולות - כמוני כמובן - צריך לתת רק לדבר אחד לנהל אותו בזמן המלחמה - האמביציות האישיות שלו. כל דבר אחר מהווה הסחת דעת שעלולה להרוס את כל הניסיון להגשים את המטרה הגדולה.

נראה לי שהדברים שלי די השפיעו עליו. לא נראה לי שהוא נעלב. נראה לי שהוא ממש לקח את הדברים ברצינות והתחיל ליישם אותם בשטח. ההחלטה שלו לא לעזור לבחורה ההיא די מנוגדת לדרך שבה הוא פעל עד עכשיו. הוא הודיע לגאן, בדרמטיות מוגזמת אופיינית, שמעכשיו הוא מתכוון לעשות את מה שהוא אמור לעשות - לשרת את הלקוחות שלו. הממ... חשבתי שהוא נכנס למשרד עוה"ד הזה בשביל לעזור לחלשים ולנזקקים בעזרת האמצעים המוגברים שהוא יקבל. אז מה גרם לו לשנות את דעתו ככה? ממתי הוא רוצה לשרת את הלקוחות של החבר'ה האלה? נראה לי שיש שתי אפשרויות: או שההשפעה של העבודה בתאגיד גדול גברה עליו סוף סוף, או שהוא החליט שאם הוא רוצה לנהל את המלחמה הגדולה נגד השותפים הבכירים, הוא צריך להפסיק לנהל את הקרבות הקטנים ולהתמקד בעיקר.

נראה לי שהוא הולך על האופציה השניה. הוא הבין כנראה שאם הוא ימשיך לנהל את המאבקים הקטנים האלה הוא אולי יזכה, ואולי יהיו לו כמה סיפוקים רגעיים, נקודתיים, קטנים, אבל הוא עלול להפסיד את המלחמה הגדולה, בגלל שהוא יזניח את העיסוק במאבקים האסטרטגיים, שהם אלה שיכריעו אותה.

אבל יש כאלה שיגידו שאולי הוא טועה. אולי דווקא הניצחונות בקרבות הקטנים הם אלה החשובים באמת. אולי דווקא הסיפוק שבלעזור לאדם אחד הוא מה שאנג'ל צריך, שהרי אמרו חז"ל (כן, הם היו קיימים בתקופה שלי): "כל המציל נפש אחת - כאילו הציל עולם ומלואו". אני חושבת שאנג'ל החליט שהוא ינסה להציל את העולם השלם גם במחיר של הצלת אותה נפש אחת. נדמה לי שאנג'ל בחר מי הוא רוצה להיות ומה הוא רוצה לעשות מעכשיו באמצעות המעשה שלו. האם הבחירה שלו היא הנכונה? אין לי מושג, אני אלילה, לא נביאה!

טוב, אז דיברנו על כולם. על מי עוד נשאר לדבר? אה, כמובן! עליי. אילירייה המלכה האם.

אני חושבת שכל עניין האנושיות הזאת מתחיל להשפיע עליי. אני חייבת להודות שהשהייה במחיצתו של ווס, אם נתעלם לרגע מהדחף לקרוא לאנשים עם החלוקים הלבנים, די מעניינת. הרגשות שלו כלפי החרצית ההיא לא השאירו אותי אדישה. גם לאחרים קשה להתמודד עם זה שהיא איננה, אבל אצלו זה ברמות אחרות לגמרי. הוא לא מתפקד בכלל. הוא רוצה אותי לידו כל הזמן מצד אחד, אבל מעליב אותי בכל הזדמנות מצד שני. אני מניחה שזה המונח שבני האנוש מכנים "אהבה", אבל לא יודעים להסביר מה משמעותו בעצמם. אפשר להבין את המשמעות של המונח רק כשרואים מישהו כמו ווסלי מאבד מישהי כמו הפרד ההיא. ומה שהכי מוזר לי שאני מתחילה גם להרגיש רגשות מוזרים כלפיו. לא, זה לא נראה לי משהו חזק כמו שהיה ביניהם, אבל אני גם לא ממש אדישה כלפיו.

ה"בגידה" שלו בי, כשהוא ניסה להרוג אותי ולהחזיר אותה עשתה לי משהו. בזמנים שלי למונח הזה - "בגידה", לא היתה שום משמעות. והנה, עכשיו, אני מרגישה משהו בעקבות הבגידה שלו בי. אני מרגישה משהו כמו עלבון או כעס. וזה לא מוצא חן בעיני, כי זה מראה על חולשה אנושית, ויותר מזה - זה אומר שאני נהיית אנושית, כמו הגוף השברירי שאני נמצאת בתוכו. מילא השטחיות שבלהיות אנושית, לזה כבר התרגלתי איכשהו, אבל אני חוששת שאני אתחיל לגלות יותר ויותר חולשות נוספות של בני אנוש שטבועות בי עכשיו, ועם זה אני לא יודעת איך אוכל להתמודד.



סוגיה נוספת שאני חייבת להתייחס אליה היא W&H. המילטון שידר לחבורה שהוא רוצה לראות אותי מתה. עושה רושם שהם מפחדים ממני. מאוד (בצדק, אגב). אבל בכל זאת, אלה W&H. הם בכלל צריכים לפחד ממישהו? יכול להיות שהם לא באמת מפחדים ממני אלא רצו להסיח את דעתו של אנג'ל? יכול להיות שהם אלה שגרמו למסע שלי בזמן ולעיוות המשונה שדרכו אנג'ל "הצטרף" אליי, במטרה ללכוד אותי ב"לופ" (כמו במימד שגאן היה בו) ולמנוע את הפיצוץ, או שאולי זו בכלל היתה בסה"כ תופעת לוואי שנבעה מהמצב המעורער שלי? אני לא יודעת מה התשובה, אבל מה שאני די בטוחה בו זה שהתוצאה הסופית היא לא מה שהם רצו. כלומר שאני - המוצלחת, החזקה והנאווה שבאלילות - תצטרף לחבורה של אנג'ל ותספק עוד מימד (תרתי משמע) של עוצמה לחבורה במאבק מולם. נדמה לי שהם בנו על זה שווס ישמיד אותי ושהמהלך שלו הפתיע אותם. כנראה שלא רק אני לא מבינה מה האהבה יכולה לעשות לאנשים. כנראה שאפילו תאגיד-על כוחני ועתיר תקציבים שמכין תרחישים לכל בעיה ולכל צרה לא יכול לצפות איך אנשים יגיבו במצבים שמטלטלים את עולמם. נו, טוב. כנראה שאני לעולם לא אבין את בני האנוש האלה.


שלך,

אילירייה המלכה השולתתת!!!!!1

נ.ב. - המדים האלה גורמים לי להיראות שמנה?