הכל כל כך שקט, כאילו באמת, מתחת לפני השטח (משינה)

שלושים שניות על גאולוגיה:
השכבה החיצונית של כדור הארץ נקראת הקרום. ומה יש מתחת לזה? המעטפת. ומתחת לזה? קדימה, אתם יודעים את התשובה... הליבה החיצונית, ומתחת לזה? הליבה הפנימית, ומתחת לזה?

אלה היו שלושים שניות על גאולוגיה.

אנלוגית שכבות כדור הארץ החוזרת על עצמה פעמיים בפרק, מבססת לנו את הרעיון המרכזי שלו. זה הידוע גם כ"שרק והבצל". שכבות, והמתחבא תחתיהן. לא רק השכבות על גבי שכבות של "וולפראם והארט" שאנג'ל לעולם לא יוכל להבין (עליהן מדברת איב), ולא רק מה שמסתתר תחת החזות השלווה של הפרברים, אלא השכבות של כל אחת מהדמויות, מה שנמצא על פני השטח, ומה שמסתתר שם למטה. ההתמודדות האמיתית עם החיים בכלל, ועם אובדנה של פרד בפרט.

הפרק נפתח בחזרה קצרה על אירועי הפרקים הקודמים, אותם מציגה הרמוני שמסבירה לאנג'ל מה שהוא כבר יודע, כשספייק בא להקשיב, עם בירה. מהר מאוד מתברר לנו שמתחת לחזות ה"בוא נמשיך בעבודה כרגיל, איפה כולם?" של אנג'ל, הוא עדיין לא מסוגל להפסיק לחשוב על מה שקרה לפרד.

האשמה מכה באנג'ל בשעה שהוא נזכר במילותיה הראשונות אליו. האם הוא באמת אשם חלקית במה שקרה לה? אחרי הכל, כפי שספייק אומר, היא רצתה להיות שם. ואז מה אם "דברים רעים תמיד קורים פה"? (פרד אמרה על פייליאה בדיוק אותן מילים), דברים רעים קורים בכל מקום. מסר זה בדיוק, יחד עם דברי אנג'ל בהתחלה על כך שהוא שיקר לעצמו יום יום בנוגע ליכולת שלו לשנות את המערכת מבפנים, יחזור על עצמו בסיום הפרק, עם שיחת האפוקליפסה של לינדסי. אותה שיחה שניהל אנג'ל עם הולנד, שלוש שנים קודם לכן ב"התחלה מחדש".

כל הלבטים, כל המאבק העצמי של אנג'ל לגבי המעבר ל"וולפראם והארט", כל מה שעשה במהלך העונה - הכל מתפוצץ לו בפנים באופן שאפשר לומר שהוא די ציפה לו. האפוקליפסה היתה פה כל הזמן, מתחת. העולם מתדרדר לשחיתות ורקבון, ואנג'ל? אנג'ל חותם על צ'קים, נאבק בעצמו בחיפוש המטרה שלו מחדש. גיבורים לא מקבלים את העולם כפי שהוא, הם נלחמים בו. וכמו שאמר אדם חכם: "כל מה שצריך כדי שהרשע ינצח, הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר". מה קרה לאנג'ל שהכרנו? הוא בעצמו לא בטוח. המלחמה כבר פה, ואנג'ל כבר "איבד שני חיילים" לפי לינדסי. שניים? אני ספרתי ארבעה.



אבל אנחנו קופצים לסוף. הרבה לפני כן, דבריו של ספייק בפתיח, והכאב של לורן בפאב, כולם עוסקים בדיוק באותו הדבר. צביעות. ואין משהו שמייצג יותר מכל את עניין השכבות ומה שתחתיהן מאשר צביעות. כולנו שמים על עצמנו את הפרצופים המחייכים, וחיים את חיינו ה"מאושרים" כשבעצם כל מה שאנחנו חושבים עליו הוא איך להשיג עוד כסף, את האישה של השכן ממול, ומתעלמים משליש מהעולם שגווע ברעב. זה עצוב להגיד לאנשים את האמת, אז רק אומרים להם את מה שהם רוצים לשמוע, ולמרות הכל אנחנו חיים את החיים בהעמדת פנים כאילו אפשר לעזור, וכאילו הכול יהיה יותר טוב.

יש משהו מאוד עגמומי באמירות האלה. אמיתיות ככל שיהיו, אין הן מאפיינות את המסר הרגיל של הוורס כפי שאנו מכירים אותו. נראה שככל שהעונה מתקדמת, האווירה המלנכולית מחלחלת לכל אחת ואחת מהדמויות ונדמה כי אף אחת מהן אינה בדרך למציאת אושר אמיתי.

האבל, הדיכאון, הייאוש מהעולם. האם הוא שם רק בעקבות מה שקרה לפרד? האם הוא שם בשל חוסר האונים במלחמה ברשע מתוך "וולפראם והארט"? או שאולי יש עוד משהו מתחת לדברים? זעקה פנימית של ג'וס אולי?

לפני שנגיע לג'וס, ומאחר שהפרק מתנהל בכמה מישורים שונים, נפתח בכמה ענייני שטחים ושכבות, ובראשן העלילה המרכזית של הפרק: למה דוורים יורים באנשים.

גיהינום הפרברים של לינדסי
החלום האמריקאי. בית בפרברים (אפילו כזה שמגיעים אליו דרך מנהרת הלוניטונס), אישה בלונדינית יפה, שניים וחצי ילדים, החיים הנוחים והפשוטים. אבל כמו באמריקן ביוטי, או וויסטריה ליין, אשר גם בהם הצביעות היא מוטיב עיקרי, גם כאן מה שמסתתר מתחת לפרברים השקטים והאנשים המאושרים הוא גיהינום שכולו שקר אחד גדול, והרבה כאב לב.



וכמובן שגם בלי עינויים ועקירת הלב יש לא מעט שימצאו את הפרברים כסיוט. סיוט הנובע מהפחד המוכר מהתברגנות. זהו למעשה הפחד מלהפוך לאישיות משעממת וחד-גונית, כזו הניתנת לתיאור במשפט אחד. זה הפחד מלהיות כמו כולם, ולאבד את האדם האחד והמיוחד שהוא אתה - האינדיווידואליות. לאבד את האנושיות שלך כאדם שונה. זהו הפחד מאיבוד מאפיינים אישיים, וגם איבוד כלשהו של עניין בחיים, המופק מכל החיכוכים והקשיים. הפחד מהתמסדות, מלהפוך להורים שלך, מהכניסה לשגרה, לעשות כל יום בדיוק אותו דבר, בדיוק באותה הדרך, להדחיק רגשות ואת הצורך לברוח מכל זה, להתעורר יום אחד ולהגיד לעצמך: "איך לעזאזל הגעתי לפה? מי האישה הזאת שלצידי? של מי הילד הזה? מה קרה לי?". ובמקרה שלנו, "מי האישה הזאת שלצידי? של מי הילד הזה? ולמה שניהם מחזיקים רובי עוזי?"

אפשר גם לראות את המפלצת שהורגת במרתף כמטאפורה למה שהורג מבפנים אדם שלא מתאים לחיי הפרברים. כל יום הוא עינוי מתמשך.

מעניין להבחין בגישה השונה של אנג'ל וספייק לפרברים. ספייק רואה את זה כגיהינום, ואילו אנג'ל חושב שזה פרס. אנג'ל כבר בורגני במהותו, מנהל חברה, משלם חשבונות, דואג לעובדים ולקוחות, בעוד ספייק עושה פחות או יותר מה שמתחשק לו. אנג'ל יותר בוגר מספייק מהבחינה הזאת, התמסדות היא לפחות אופציה מבחינתו, לא שזה אומר שהוא היה מחזיק מעמד כאדם מהשורה בפרברים בלי להשתגע, אבל כנראה שלעולם לא נדע.

עבור לינדסי, זהו בהחלט סיוט. לינדסי אותו אנו מכירים הוא לא אדם של התברגנות. סביר להניח שסגנון החיים הזה ישבור אותו עוד לפני העינויים, אך אם היינו מצפים שזה ישפיע עליו באיזשהו אופן, לא כך המצב. כפי שהוא אומר לאנג'ל: הם בקושי גירדו את פני השטח. כנראה שיש שכבות שקשה יותר לקלף. הסיבה לכך, או לפחות כך לינדסי טוען, היא שאדם מתענה רק במידה בה הוא חושב שמגיע לו להתענות - טיעון פילוסופי מענין ביותר - ואם כך הדבר, מה מצפה לגאן המסכן?



גאן והימים הנוראים
קשה היא דרך הכפרה העצמית. יש אנשים שצמים פעם בשנה ומסובבים תרנגולת מעל הראש, יש כאלה שהולכים לכומר שאומר להם להגיד מאה פעם "אווה מריה". ויש כאלה שמקריבים את עצמם לטקס עינויים ועקירת לב יומיומית.

כשאנו פוגשים את גאן בתחילת הפרק הוא נמצא במצב השטחי ביותר בו אמריקאי ממוצע יכול להיות - קורא על טריסטה וריאן. אבל מתחת לשטחיות הזו גאן פצוע וכואב, ולא במובן של פציעת הסכין. האשמה אוכלת אותו מבפנים.

קשה שלא להשוות בין מצבו הנוכחי למצב בו ווסלי היה בעונה השלישית, אך בעוד השאלה - האם ווסלי עשה את הדבר הנכון, וראוי ליחס אותו קיבל, נתונה במחלוקת (מחלוקת, מלחמת עולם, כל אחד והפרשנות שלו), ברור לכולנו וגם לגאן שהוא אשם. ההחלטה שלו לשדרג את מוחו באופן קבוע, על חשבון תוצאות לא ידועות, שהן לבטח הרסניות, היתה יכולה להיות מספיק קשה עבורו גם אם זה היה סתם אדם זר שנפגע כתוצאה ממעשיו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בפרד. לא מפתיע אם כך שכאשר אנג'ל בא ומראה לו את הדרך לכפרה גאן מיד קופץ עליה. הוא לבטח הרגיש את הצורך לעקור לעצמו את הלב.

נאום הכפרה של אנג'ל כבר מוכר לנו פחות או יותר. הוא עשה דבר דומה עם אנשים אחרים אותם ניסה לגאול, במיוחד פיית'. ויש כאן גם אלמנט מעורר הזדהות בין אנג'ל לגאן - ייסורי חרטה וצורך לכפר בשארית חייך על המעשים שעשית. בהתאם לשינוי המתרחש בגאן פנימית, אנו מקבלים גם שינוי חיצוני. הוא חוזר לבגדי הרחוב הישנים שלו, משיל מעליו את שכבת חליפת עורך הדין, המסמלת עבורו את העסקה עם הרוע, ובהתאם גם חוזר לשפת הגוף של הרחוב. זהו גאן הישן והטוב.



הוא יודע מראש מה עליו לעשות ומה המחיר אותו ישלם אבל נכנס לשם באומץ וגבורה ראויים להערכה. ואנג'ל אכן מעריך זאת. הוא מבין יותר מכולם את מה שעובר על גאן, הוא יודע שגאן חייב זאת לעצמו, להרגיש שהוא מכפר אפילו בקצת על מעשיו, ולכן משאיר אותו מאחור, מה שאולי לא היה קורה בנסיבות אחרות.

"אולי" בניגוד ל"בטוח" של פעם, כי עדיין כפי שלורן אומר: "אנחנו לא משאירים אנשים. או שכן, זה מה שאנחנו עושים עכשיו". השארנו מאחור את פרד, השארנו מאחור את גאן... אפילו ווסלי במידה מסוימת, במיוחד בפרק הנוכחי, נשאר מאחור.

השיכור והדרדסית
"שני אנשים נכנסים לבר, הראשון מזמין סקוטש וסודה. השני נזכר במשהו שהוא שכח וזה גורם לו להתקפל מכאב. הוא נופל רועד לרצפה ואז דרך הרצפה אל תוך האדמה. הוא מסתכל חזרה למעלה אל האדם הראשון, אך לא קורא אליו. הם לא כאלה קרובים".

הבדיחה העצובה הזו מייצגת בעצם את כל הקטעים השנונים (ומבריקים, כתובים בידי ג'וס עצמו) אך גם כה טראגיים בין ווסלי ואילריה. כל כך הרבה הומור מוצלח, ווסלי שעושה קולות מהאף וקורא לה דרדסית, העולם עם השרימפס וכו'. ועם זאת, אף אחד לא צוחק. הטרגדיה שמסתתרת מתחת לפני השטח, המלנכוליה חזקה מהצחוק.



ווסלי ממשיך להיות קליפה. האבל שלו מבוצע בבידוד מהאחרים. הוא חולם על פרד, מה שעבורו נחשב כסיוט, מטביע את יגונו בבקבוק, ובעיקר מרגיש... כלום. הוא ריק לגמרי. חוסר האמון שלו בחיים והאכזבה שלו מהעולם זהים לזה של אילירייה. היא מצידה חיה בטרגדיה אחרת, התעוררה לעולם שהוא לא עולמה, בו כל מה שהיא מכירה אבד, בגוף שהוא לא הגוף שלה, והיא מוקפת זרות ואטימות. הקירות סוגרים עליה מכל כיוון והיא אינה מסוגלת למצוא את מקומה בעולם. קצת כמו אניה של "ווילו הכפולה", רק כחולה יותר.

ווסלי מתפכח זמנית ברגע שמבריקה במוחו האפשרות להיפטר מאילירייה, מהנטל שבקיומה, התזכורת התמידית למה שקרה לפרד. הוא מנסה לשכנע אותה לעזוב, אך משהו בטרגיות המשותפת שלהם גורם לו לרצות דווקא לעזור לה. הוא לעולם לא יסגוד לה, היא לא יכולה לעזוב כשהיא נראית כפי שהיא נראית, והיגון המשותף מאחד אותם. הם אומרים כל כך מעט, אך בעצם אומרים הרבה. שוב חוזר מוטיב הפרברים ומשתלט על השיחה. על איך בני האדם כולאים את עצמם בשגרות, בחדרים קטנים, במקום אחד מתוך אינסוף מקומות. ועל כמה שכולנו בעצם, מתחת לכל שכבות ה"הכל בסדר", כל כך חלשים.

קטעי ווסלי-אילירייה קצרים במיוחד בפרק, לאור הסצנות תופסות-הזמן המאוד חשובות של קרבות ירי עם דוורים חמושים. לאן ממשיכים מכאן? כמה עמוק עוד אפשר ללכת? רק הזמן יגיד, אבל מה שברור הוא שעוד לא ראינו כלום ממה שיש לשכבות של אילירייה להציע.

אדם בולדווין בשליחות קטלנית
כנראה קו העלילה הכי שטחי בפרק, שכביכול לא מסתיר שום דבר מיוחד תחתיו. או שמא?

יש לנו את הבחור הלבוש היטב בחליפה (הממ.. הוא מוכר לי מאיפשהו.. נראה לי שהוא שיחק בסטארגייט בכמה פרקים, כן, משם הוא מוכר), שמשחק אותה מושל קליפורניה ורודף אחרי איב, תוך כדי הפגנת כוח והפקת צעקות מלורן והרמוני (שראויים להרבה יותר מזה), רק כדי לגלות בסוף שכל הפגנת הכוח היתה מיותרת. המילטון, מתחת לשוורצנגר, הוא בכלל נציג של "וולפראם והארט", האיב החדש שבא להחליף אותה. למה הוא הרגיש צורך להכניס יד דרך שומר בבניין בו הוא עובד? הממ...



אז כן, איב תמות יום אחד ולכן חששה לחייה (כנראה שהעט חזקה מהחרב אחרי הכל), אבל גם היא הפגינה לא מעט צביעות במאבק הזה לחיים ומוות שלה וגרירת החבורה להגנתה. טוב, לפחות עכשיו יש לנו דמות חדשה ומגניבה שסביר להניח שתגרום לא מעט בעיות לאנג'ל.

קל לראות גם שמתחת למילות הברכה הידידותיות של המילטון לאנג'ל וספייק מסתתרות כוונות לא ידידותיות כלל וכלל, מפגן של צביעות במיטבה. אך האם בזה נגמר המסר של כל סיפור המילטון? האיש בחליפה הבא לטרוף את הקלפים, הקרב הגדול הממשמש ובא, נאומו של לינדסי לגבי מה שהיה שם מתחת לפני השטח כל הזמן, האבל של לורן בפאב, אפילו שינויי כתוביות הפתיחה (הוספת מרסדס מקנב, איימי אקר כאילירייה), לכל אלה יש סיבה אחרת, טראגית ונוראית מכפי שכולנו יכולנו לשער.

הרשו לי לקחת אתכם רגע אל מאחורי הקלעים של הפקת הפרק (שחזור משוער בלבד). היה זה יום ככל הימים. ג'וס בדיוק סיים לבקר את סקיפ בסט וניגש לשוחח עם ג'יימס ודיוויד המשועשעים. היתה אווירה טובה, פרחים לבלבו, ציפורים צייצו... ואז! לפתע, כמו משום מקום, נכנס פנימה בחור בחליפה. הוא צעד בצעד בטוח לעבר ג'וס, לאט לאט כולם הפסיקו לחייך. בדיוק כמו הבדיחה הטראגית של ווסלי, בדיוק כמו האגרוף שהמילטון מכניס לתוך השומר, מלווה בצעקות האנשים מסביב, בדיוק כפי שליבו של לינדסי נעקר מחזהו, כך נעקר ליבו של ג'וס באותו יום. כך זועזעו השחקנים ואנשי הצוות האחרים וכן, גם אנחנו.

במהלך צילומי הפרק ה-17 של העונה החמישית של אנג'ל, הודיעו אנשי ה WB כי הסדרה מבוטלת, משאירים לג'וס רק חמישה פרקים, וקצת ממה שנשאר לו מהפרק הזה לסגור את הסדרה. מספיק לקרוא כמה מהתגובות שלנו מאותה תקופה ולהיזכר איך הרגשנו כדי שאולי נתקרב להבין איך ג'וס והאחרים הרגישו.



צפו עכשיו שוב בקטע של לורן בפאב למשל ותגידו לי שהוא לא מדבר על הכאב שבאובדן הסדרה. עוד שכבה של הפרק מתגלה, כזו הפורצת מעבר לעלילה ודמויות, אל שחקנים ובמאים ומפיקים.

כולנו היינו רוצים לדעת מה עוד מסתתר מתחת לדמויות והעלילות, וכמו שפרד אמרה: זו רק השכבה הראשונה. כמה עמוק עוד אפשר להגיע. אבל במעט שנותר אפשר רק לגרד את פני השטח. להגיע ל"Soft chewy center" כבר אין סיכוי.