בסוף הפרק, כשברקע מתנגן לו השיר "A place called home" של קים ריצ'י, ואחרי שהמצלמה עוברת ומראה לנו את מיקומה העכשווי של כל אחת מהדמויות, אנו מגיעים לפרד, המעניקה לאמה חיבוק פרידה, נכנסת למכוניתה, ומתחילה את מסעה ללוס אנג'לס אל הלא נודע. לכאורה זו נראית סיטואציה אופטימית שבעצם ממשיכה את תחילת הפרק הקודם - שם היא גם היתה מתקבלת כסוג של אינפורמציה נוספת על פרד, או מקסימום כסוג של רמז לבאות - אולם כאן היא מקבלת משמעות מצמררת, כשאנחנו יודעים שפרד כבר מתה. היא כבר לא תחזור לעולם ולא תוכל להגשים את כל החלומות שהיו לה. לא צריך לאהוב את דמותה של פרד במיוחד, כדי לחוש צביטה של החמצה בלב, למראה התמונות האופטימיות הללו. כי זה בעצם מה שהמוות והאובדן עושים לנו, דברים שראינו קודם באור אחד, מאבדים ממשמעותם הקודמת ומקבלים לפתע משמעות חדשה.



אפשר היה לצפות כי עיקר הפרק יהיה התמודדות עם המוות של פרד, שלבי האבל וכדומה (להתמודדות עם האבל יש כידוע שלבים שונים הלם, הכחשה, התמקחות, אשמה, כעס, דיכאון וכאב, הסתגלות והשלמה), או לחילופין שנראה בפרק, כפי שנרמז משמו, "Shells", כי לא רק מפרד נשארה עכשיו רק המעטפת, ואפשר אפילו להגיד שכולם איבדו משהו עם מותה, הפכו לאנשים חלולים, ריקים מבפנים, כשמה שנותר בהם זו בעיקר המעטפת שלהם - מי פחות ומי יותר. אלא שלמרות הימצאותם גם של אלמנטים אלה בפרק, הרי שעיקרו הוא חיפוש משמעות: משמעות לחיים, משמעות למוות, משמעות למעשים שלנו, משמעות לשמות שלנו, משמעות לעולם ומשמעות למי שאנחנו.

פרד מתה, אבל הגוף של פרד, המעטפת שלה, קיבלה תוכן חדש - את אילירייה, אלה ולוחמת מתקופת השדים העתיקה. מה זאת אומרת שפרד מתה? מה אבד? התוכן שלה? הנשמה?

מושג הנשמה בוורס אף פעם לא היה ברור ומוחלט, אבל בפרק הזה אנו למדים כי נשמות גם הן יכולות להתכלות כמו כל דבר אחר. מוזר, כי זה מייחס לנשמה תכונות פיזיות כלשהן, ומעלה גם סימני שאלה לגבי הרבה מהאירועים הקודמים בסדרה. אבל אני לא אכנס לשאלות אלה, מהסיבה הפשוטה, שנראה שיותר מכל דבר אחר, כיליון נשמתה של פרד הוא הדרך הפשוטה ביותר שהכותבים מצאו להפוך את המוות של פרד לסופי. כי בעולם שיש בו הישארות הגוף אחרי המוות (ערפדים, אילירייה) מחד והישארות הנשמה או החזרתה לגוף (אנג'ל, ספייק) מאידך, כמו גם האפשרות להחיות את המתים (באפי), הרעיון שפרד מתה אך ניתן להחיותה עם סדרת פעולות כזו או אחרת - לא נשמע כזה מופרך.

ועד שאין לנו את המידע המוצק (ולמה הוא בעצם מידע מוצק? כי כך הרופא אמר?) שנשמתה של פרד אינה ניתנת להשבה, קשה לדעת אם האופן שבו הדמויות מתמודדות והחיפוש שלהן אחר דרכים להשיב את פרד לקדמותה, הוא פשוט חלק משלבי האבל הידועים - הכחשה והתמקחות, שמיוחס בדרך כלל למצבים שאי אפשר לשנות - או בעצם הדבר הכי הגיוני לעשות בנסיבות הקיימות. ואולי בכלל מדובר בשניהם.



הידרדרות מוסרית
שאלת החזרת נשמתה של פרד בפרק היא בעיקר שאלה טכנית מעשית: האם זה אפשרי? אף אחת מהדמויות לא רואה בזה שום בעיה מוסרית. כשאמא של באפי מתה ודון ניסתה להחזיר אותה היה מי שאמר שהמעשה פסול ויש להניח למתים. כך גם היה כשבאפי מתה - גם ג'יילס וגם ספייק ראו בזה פסול. להשתמש בכשפים להחזרת ההולכים זה רע ויש לזה תופעות לוואי. כשאנג'ל ניסה להשיב את קונור ופנה לכשפים שחורים היה זה לורן שהביע את הצד המוסרי שממנו אנג'ל התעלם, וכשווילו פנתה לקסמים שחורים אחרי מותה של טארה כולם ניסו לעצור בעדה. ואילו עכשיו, למרות שזה רעיון שעולה דווקא בראשו של אנג'ל הרי שכשהוא מציע את הרעיון, אין בין חבריו מי שיגיד לו שהרעיון הזה מפוקפק מוסרית, וכולם משתפים עמו פעולה. ווסלי הוא זה שזוכר הפעם שלווילו יש כוחות, וכולם מנסים לעשות כמיטב יכולתם כדי לגלות את הדרך להשבת נשמתה של פרד. האם זה מפני שהם מתייחסים להיעלמות נשמתה של פרד כמו להיעלמות נשמתו של אנג'ל והפיכתו לאנג'לוס כאל משהו מקולקל הדורש תיקון? האם הם בוטחים בכוחה של ווילו, שאם היא תוכל לעשות זאת לא יהיו לדבר תופעות לוואי? האם ניסיון העבר של באפי לימד אותם שלפעמים תופעות הלוואי שוות את זה? או שאולי ג'יילס צודק בכך שהוא מסרב לשתף אתם פעולה, ועצם הימצאותם בחברה כמו "וולפראם והארט" כבר השפיעה על תחושת המוסר שלהם באופן שהם אפילו אינם מודעים לו?

ההידרדרות המוסרית אינה מסתיימת באופן בו הם מתייחסים לסוגיית החזרת נשמתה של פרד. שני עניינים נוספים שאולי הם אותו עניין מועלים בפרק: סוגיית הנקמה וסוגיית הריגת בני אדם ובמיוחד הריגת בני אדם לעומת הריגתם של יצורים אחרים.

מעניין שדווקא אנג'ל, שהוא עצמו אינו אדם, ושתמיד ראה חשיבות בעזרה לנזקקים באשר הם (עיין ערך הזירה) ולא נרתע מהריגת אנשים כשחשב ש"מגיע" להם, אומר לאילירייה שאם הוא יצטרך לבחור בין להגן על חייו של נוקס (שכבר הוכיח את אופיו השפל) לבין בחירה בחייה שלה (שעדיין לא ברור מה היא) הוא יבחר בנוקס, כי נוקס הוא אדם.

אבל זה הטיעון המוסרי העיקרי שניתן בפרק כנגד הריגת אדם. אם פעם היו מדברים על צעדים שאין מהם חזרה, או צעדים שהם לא בתחום הסמכות שלנו, הרי שבפרק זה, מיד לאחר הריגתו של נוקס, ספייק פוסק שהגיע לו (ובינינו - הגיע לו. אבל גם לעורכי הדין ב"וולפראם והארט" ב"איחוד מחדש" "הגיע") ואנג'ל אפילו לא ממש כועס על זה שווסלי לא "הקשיב" לו, וכשאילירייה פוסקת שמטריד אותה שהם חושבים שנוקס חשוב בכלל, אנג'ל מסכים שהוא לא. יש חיים שאין להם ערך. ויש חיים שערכם רב עד מאוד.



"משהו מת בנו"
מותה של פרד השפיע על הרבה אנשים. כל הדמויות בסדרה אהבו אותה במידה זו או אחרת, החל מווסלי שהיה אהובה הנוכחי, וכלה בהרמוני שהלכה איתה לבלות הרבה פעמים... כלומר, פעם אחת. "וכשאחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו ומשהו נשאר איתו" אומר השיר, ואי אפשר לדעת מה בדיוק מת בנו, ואי אפשר לכמת את האובדן, אבל אפשר לנסות לראות איזו משמעות נותנת כל דמות לפרד ולמותה ממעשיה ומתחושותיה, ואולי אפשר ללמוד מכך גם על הדמות עצמה.

לורן
מותה של פרד עבור לורן הוא מוות של מי שהיתה חברה טובה שלו, עד כדי כך שבפרק הקודם הרצון להצילה הוציא ממנו מעשי אלימות, שבדרך כלל לא קיימים בו. כישלון הניסיונות מבחינתו של לורן, משמעותו איבוד חלק מביטחונו העצמי. חלק חשוב מזהותו של לורן היה היכולת שלו לקרוא אנשים בעת שהם שרים. בזה הוא בטח. והנה נוקס שר בשבילו, והוא לא קרא בו כלום. ביטחונו ביכולתו נעלם, משאיר אחריו פקפוק עצמי ותחושת אשמה. אם רק היה מתרכז...

מעניין להבחין איך ספייק ואנג'ל מפרשים באופן שונה את דבריו. אנג'ל שיודע דבר או שניים על רגשות אשם, רוצה שלורן יעזוב את רגשות האשמה בצד ויתרכז במשימה, כי אחרי הכל לכולם יש חלק באשמה, ומי יודע איך הדברים היו משתנים אם הם היו נוהגים אחרת, אם לא היו מצטרפים ל"וולפראם והארט" למשל. אבל לורן לא רוצה לעזוב את רגשות האשמה, כי אם זו לא אשמתו שהוא לא הצליח לקרוא את נוקס, זה אומר כנראה שמשהו ביכולת שלו באמת השתבש. ואת הפחד הזה, ספייק מזהה: "תניח לו. אם הוא מפקפק בעצמו, הוא לא יביא לנו תועלת", הוא אומר לאנג'ל כשלורן קם ללכת. האם כשלורן ייצא משלב ההאשמה העצמית שלו, יחזרו אליו גם ביטחונו העצמי, יכולות הקריאה שלו ושמחת החיים? פרקים יגידו.

ספייק
לא היינו צריכים את הפרק הזה כדי לדעת שלספייק יש כשרון לחיים יותר מלכל חבריו, אבל אפשר לראות זאת גם בפרק. יהיו שיגידו שזו לא חוכמה, שהרי היכרותו של ספייק עם פרד היתה שטחית או קצרת ימים מזו של האחרים ולכן ברור שיהיה לו "קל" יותר להתאושש, אולם ההתמודדות של ספייק אינה של אדם שהיה אדיש לקיומו של מי שמת, אלא של מי שבאמת ובתמים היה אכפת לו.

בתחילת הפרק, במטוס חזרה משליחותו המשותפת והכושלת עם אנג'ל, הוא מנסה להשתכר. השתכרות היא דרך ידועה של בריחה מהמציאות, וחוסר רצון להתמודד עם מה שאתה חווה, ואם הדמות המשתכרת אינה אלכוהוליסטית, הרי שאפשר לראות בניסיון בריחה שכזה סימן לכך שהדמות חווה כאב, שהיא רוצה להעלים. הכאב של ספייק על כך שפרד כנראה כבר אינה, משולב בכאב של רגשות האשם על חלקו במותה, אבל הוא מצליח לראות את ההיגיון שבהחלטה המשותפת שלו ושל אנג'ל שלא לקבל את חייה של פרד תמורת חייהם של אנשים אחרים ולהצדיק זאת ב"היא לא היתה רוצה בכך".



בסופו של הפרק הוא מחליט להישאר ב"וולפראם והארט" ולהילחם לצד אנג'ל באפוקליפסה המתקרבת, שהוא כבר יכול להרגיש אותה. המוות גרם לו לשקול שוב את סדרי העדיפויות שלו ועכשיו "מאבקיו" עם אנג'ל נראים לו קטנים לעומת התמונה הגדולה. ושוב הוא אומר שהוא חושב שזה מה שפרד היתה רוצה.

המחשבה שהוא מקיים את רצונה של פרד נותנת למעשיו משמעות חדשה. ההישארות ב"וולפראם והארט" והלחימה מבפנים חשובות, כי פרד נתנה את חייה למטרה זו. הוא מעניק למותה את המשמעות הזו, וזו מעניקה חשיבות למעשיו ובכך עוזרת לו להגיע להשלמה עם מותה. והוא היחידי שמגיע להשלמה הזו כבר בסוף הפרק.

ווסלי איבד את אהבתו הגדולה. בניסיון לנחמו מציינת הרמוני בפניו שהוא איבד דבר שרוב האנשים לעולם לא זוכים בו - הוא זכה להיות נאהב על ידי אשת חלומותיו. אבל ווסלי יודע זאת, וזה אינו מספיק לו. ואנחנו מבינים, כי מבחינות מסוימות, עוד לפני שמעלים את השאלה מה עדיף - לאהוב ולאבד, או לא לאהוב בכלל - דווקא העובדה שהוא זכה לכך, אך לרגע כל כך קצר, יש בה משהו שמעצים את הכאב. וייתכן שיום אחד הוא יצליח למצוא בידיעה הזו נחמה, אבל כמו שראינו בסדרה, לאנשים שחזרו מגן העדן היה הרבה יותר קשה להסתגל לעולם מחדש, מאשר לאלו שחזרו מהגיהינום.

מה המשמעות של אשת החלומות עבור ווסלי? ב"שעת חיוך" הוא מדבר על זו שאוהבים כעל מי שנמצאת במחשבותיך חלק גדול מהיום, וכמי שמייצגת בעינייך אפילו חלק ממה ששווה להילחם עבורו בעולם. ולמרות שהוא לא מדבר באופן מפורש על פרד באותו קטע, אין ספק שהוא מתכוון אליה, ואין ספק שקיומה של פרד בעולם ייצג עבורו הרבה ממה ששווה להילחם עבורו בעולם, ואולי אפילו את הדבר הכי טוב שיש לעולם להציע ("היא היתה האדם הכי טוב שהכרתי", הוא אומר). התחושה שלו שהאובדן שלו הוא אובדן של הרבה יותר מאשר מישהי אהובה בלבד, נעשית ברורה מהאופן שבו הוא מתייחס לתחושות של השאר שאיבדו אותה גם.

בתחילת הפרק כשגאן אומר לו שהוא יודע איך הוא מרגיש, הוא מסרב לקבל זאת. גאן לא ראה אותה מתה, לא ראה את האומץ שלה בשעותיה האחרונות והוא לא יודע מה הוא מרגיש, כי הוא לא חווה אותה כמוהו. כשנוקס מתאר את "אהבתו" לפרד, רואים על פניו של ווסלי שמתחשק לו להרוג אותו רק על השימוש במילים האלה, שבהם הוא חוטא בעיניו לכל מושג האהבה. והנה כאשר אילירייה רואה את מקדשה העזוב ואומרת שכל עולמה הלך לבלי שוב, דווקא לזרה הזו, שלא ממש אכפת לה מפרד (אפילו שהיא לובשת את דמותה), הוא אומר "עכשיו את יודעת כיצד אני מרגיש".

אבל ווסלי מזכיר עוד כמה דברים שהוא איבד עם מותה - היגיון ("לא נהגתי בהיגיון, כי למעשה איבדתי כל היגיון") ותקווה ("שום דבר לא בסדר, שום דבר אף פעם לא יהיה בסדר" הוא אומר לאנג'ל, ובסיום כשהוא עונה לאילרייה על שאלתה מה יש בעולם חוץ מצער, הוא מונה את התקווה בין הדברים הקיימים, אך מסייג "עבור אחדים", כאילו אומר שלו כבר אין).



מעניין לבדוק כיצד באות לידי ביטוי התחושות הפנימיות של ווסלי לגבי הדברים שאיבד:

1. היגיון: האם אדם יכול לדעת מה הוא עושה מבלי לדעת מה הוא עושה?

ווסלי תמיד היה אדם, שההיגיון היה צד חזק שלו. הוא הרי ייצג את המוח שבחבורה, וניתן לראות שעדיין מתייחסים אליו ככזה. בסוף הפרק הם מציעים לשלוח את גאן למשרה בחו"ל כדי להגן עליו מפני ווסלי, בין היתר (האם לא יותר חכם לשלוח את הגורם המהווה סכנה?). את ווסלי הם רוצים איתם. עוד לפני כן, הם מוותרים על עזרתו של לורן ונותנים לו להתבוסס ברגשות אשמה, כי הוא לא יועיל להם, אבל הם מצפים מווסלי שיתפקד ושיעזור - ווסלי לא מקבל זמן לאיחוי לבו השבור.

במהלך הפרק ישנו קטע בו ווסלי הולם בחוזקה בארון הקבורה שהביא למותה של פרד. "עצור, ווס, אני מבינה את הדחף להרוס, אבל זה לא עוזר", אומרת לו הרמוני שרואה את מעשיו וחוששת לו. אולם אז מתברר כי ווסלי לא הכה מתוך דחף סתמי להרוס, אלא כדי לשחרר את אחת מאבני הקריסטל שהיו מחוברות לארון, כיוון שייתכן שלאבן הזו יש תכונות שתעזורנה להם כנגד תרגילי שינויי הזמן שאילירייה מבצעת. הסצנה הזו מדגימה יותר מכל את הדואליות שבהתנהגותו של ווסלי, שמצד אחד טוען שאיבד כל היגיון, ונראה שהוא נכנע לכעס שבו ולתאוות הנקם, ומצד שני יש בפעולותיו משהו מאוד מחושב שגורם לך לפקפק בכך שהוא אכן איבד כל היגיון.

דוגמא נוספת לכך היא התנהלותו עם גאן בפרק. הוא דוקר אותו בסכין, שזה נראה איבוד עשתונות מוחלט מצדו מצד אחד, אולם מצד שני, הוא הרי איים עליו לפני רגע בכלי ירייה. הוא טורח להחליף את כלי הנשק בסכין, וגם דואג שלא לפגוע בכל האיברים החיוניים כאילו הוא מחשב את מעשיו. גם ההצדקה שלו לתקיעת הסכין בגאן, נשמעת קצת חסרת היגיון, כי לדבריו הוא מבין את רצונו של גאן לא לחזור להיות מי שהוא היה, כלומר הוא מבין את מה שגרם לגאן לחתום על הנייר ששחרר את הארון מהמכס, אבל הוא לא סולח לו על כך שהוא לא סיפר את האמת כשהחל לחשוד במה שקרה. "הוא הניח לה למות", הוא מסכם. חוסר ההיגיון נעוץ בכך, שהחטא המשמעותי ביותר לקביעת גורלה של פרד הוא חטא החתימה עצמה, ואילו ווסלי טוען שהוא לא סולח לו דווקא על ההתנהגות שלו אחר כך, שממילא לא היתה משנה הרבה לגבי גורלה של פרד. איפה ההיגיון בכך? אבל כשחושבים על זה, ההיגיון נעוץ בעובדה, שאם אפשר לתת לגאן ליהנות מהספק לגבי החתימה, שמעשיו היו בשגגה, הרי שאת הניסיון לחפות אחר כך על מעשיו, אי אפשר לתרץ באותו שוגג. זוהי פעולה אנוכית שנעשית מתוך כוונה, ולכן גם לא משנה לווסלי מה גאן ידע ומתי.



2. האם העולם עדיין מקום ששווה להיאבק עבורו?

עבור ווסלי נראה תמיד העולם כדבר ששווה להילחם עבורו. עוד לפני שפרד נכנסה לתמונה, הוא נפרד מוירג'יניה, כיוון שהיא לא היתה יכולה לשאת את הסכנות שיש במאבק למען העולם, והוא לא היה מוכן לוותר על המאבק. אם הוא למד לתלות אחר כך את כל מה שכבר קיים בו בקיומה של פרד, הרי שעם מותה, מעשיו נעים בין זהותו הקודמת לבין תפיסתו שלו את האדם שהוא הפך להיות, או שהוא סבור שהוא היה צריך להפוך להיות עם מותה.

כשאנג'ל שואל אותו מה עשה לגאן, הוא עונה "What I had to”, והתירוץ שלו לכך שירה בנוקס בניגוד להוראותיו של אנג'ל הוא שנוקס "רצח את האישה שאני אוהב". זה נראה כאילו ווסלי סבור שאם האישה שהוא אוהב מתה, אז אין כבר חשיבות לכלום. לא לצדק, לא לחברות, ולא להנהגה. ווסלי מרגיש שבמובן מסוים ככל שאתה משתגע יותר אחרי המוות אתה כאילו מוכיח את אהבתך יותר, ועכשיו כשעולמו שלו חרב, "לעזאזל עם העולם" כמו שאמר אנג'ל בפרק הקודם.

ב"איחוד מחדש", אחרי שאנג'ל סוגר את הדלת על עורכי הדין של "וולפראם והארט", היה זה ווסלי שאמר לאנג'ל שהם מה שמפריד בינו לבין אפלה מוחלטת. עכשיו נראה ווסלי כאילו הוא היה רוצה בעצמו להתמסר לאותה אפלה. אבל מי שראה איך התנהגו ווילו אחרי מותה של טארה, ואנג'ל אחרי שקונור נלקח ממנו למימד אחר, רואה שאין בהתנהגותו של ווסלי את אותה כניעה לרעיון של "לא אכפת לי מכלום" (שמתבטא בעיקר בהתנהגות של "כדאי לכם לשמור מרחק ממני עכשיו, כי מי שיעמוד בדרכי יספוג, אשם או לא אשם"). הוא טורח להתנצל בפני גאן כשהוא חושב שהוא הוציא עליו כעסים שלא בצדק; כשפונים אליו באמירות של "לא עכשיו ווסלי, עכשיו צריך אותך ל...", הוא זונח את כוונותיו לפגוע במי שזה לא יהיה באותו רגע, ומצטרף לאלו שחושבים על התמונה הכללית, ולא רק על הכאב הנקודתי שלו; במאבק למניעת בניית הצבא של אילירייה, ויצירת העולם החדש-ישן שלה, שיביא למותם של חפים מפשע, למשמע הצהרתה על כך שזהו מבחינתם מאבק שהם לא יוכלו לנצח בו, ווסלי הוא זה שמשיב לה "אז נמות תוך כדי הניסיון", כי גם כשהוא רוצה להרגיש "לעזאזל העולם" ווסלי לא באמת מרגיש את זה, ועדיין חושב שהמאבק לטובת העולם הוא ראוי.

אפשר אולי לראות באמירה הזו שלו משאלת מוות, אך אי אפשר לטעות בתנאי שהוא מעמיד בפני אילירייה כדי שהוא יסכים לעזור לה. "אסור לך להרוג", הוא אומר לה, לפני שהוא מודה שאם היא תציית לו הוא יהיה מוכן לעזור לה, כי היא נראית כמו פרד. כלומר הגנה על העולם מגיעה לפני הצורך שלו בהיצמדות לעבר.

ואם לפני אותה שיחה עם אילירייה הוא מצטייר כמי שחלק ממנו כמה אל אותה תחושת "לעזאזל העולם", וזה האדם שהוא חושב שהוא צריך להיות עם מותה, הרי שאחרי השיחה, נראה כי הוא מבין שזה לא האדם שהוא צריך להיות, ושאין בזה צדק, אבל מבחינתו עם פגיעתו בגאן והריגתו של נוקס, זה האדם שהוא כבר הפך להיות: "האדם האחרון בעולם שיכול ללמד מישהו אחר לגבי מה נכון ומה לא נכון".



3. תקווה.

"חוץ מצער, יש בעולם תקווה. תקווה שתמצא משהו ראוי, תקווה שהחיים יובילו אותך לאושר כלשהו ותקווה לכך שאחרי הכל, עדיין תוכל להיות מופתע" - אלו מילותיו האחרונות של ווסלי בפרק, ומהן נראה כאילו הוא רואה בהפתעות דבר טוב. וזה נכון רק אם אתה מצפה לכך שדברים רעים יקרו. לעומתו, אנג'ל אומר לקראת סוף הפרק "אנחנו לא רוצים עוד הפתעות", כי אצלו ההפתעה היא במשמעות שלילית. התחושה שלו היא שהמצב טוב כל עוד יש לו שליטה על הדברים, אבל כשמתרחשת הפתעה, ברגע של חוסר שליטה, אזי קורים דברים לא טובים.

אנג'ל
פעם כשאנג'ל היה אומר "לעזאזל העולם" היתה מתקבלת התחושה, שהעולם באמת צריך לדאוג. בפרק הקודם הוא אמר את זה, אבל פעל בהתאם לתמונה הגדולה (מאות אם לא יותר ימותו), ולא לפרט הקטן (פרד תחיה). אבל אולי זו הסיבה שהוא מרגיש אשם עכשיו בכך שפרד מתה. זוהי אשמה מהסוג של גאן, כזו שאין לה צידוק ("גם אני נתתי לה למות"), ולא אשמה כמו זו של ספייק ("זה מה שפרד היתה מעדיפה שנעשה").

ההתמודדות של אנג'ל לעומת זו של ספייק היא התמודדות אחרת לחלוטין. העובדה שעל המעטפת של פרד השתלטה ישות אחרת, שכדברי ווסלי “gut her from the inside out”, עושה לו דה-ז'ה-וו, לפרק בשם דומה, ולקורדיליה, שאבדה לו בדרך דומה. "לא", הוא אומר, "איבדתי את קורדיליה כי איזה משהו חילל אותה. הוא זחל לתוכה והשתמש בה. אין שום סיכוי שאני נותן לזה לקרות שוב". אנג'ל מחפש נואשות דרכים להחזרת פרד לקדמותה, מפני שזו ההזדמנות שלו לקבל חוויה מתקנת. הוא זוכר את קורדיליה אותה איבד בדרך דומה, ומן הסתם גם את כל שאר האנשים כמו דויל, דרלה, או לחילופין קונור ובאפי, אבל בסופו של דבר, במקום חוויה מתקנת הוא מקבל רק הוכחות נוספות לאובדן - הדרך לבאפי מנותקת לחלוטין, לא רק רומנטית אלא גם מעשית, עד כדי כך שאי אפשר אפילו לסמוך על העזרה שיש ביכולת חבריה לספק. גם הפעם הוא מבין שלמרות שהוא היה מוכן לעשות כמעט הכל כדי להחזיר את פרד, הדבר נמצא מחוץ ליכולתו ולשליטתו.

האם הוא באמת משלים עם כך? הוא ממליץ לווסלי לקבור את כל מה שהוא מרגיש וכל מי שהוא רוצה לפגוע בו, לשים זאת בצד ולהתרכז במה שצריך לעשות, וזו דרכו להתמודד. אבל כשמתברר שלמרות חזית ה"עסקים כרגיל" שהוא משדר, הוא עדיין לא השלים עם מותה של קורדיליה ורגשות האשמה עדיין מקננים בו, כאילו הוא נתן לדבר לקרות. כשהוא משווה את האשמה של חלקו במותה של פרד לחלקו של גאן, ואומר על החלטתו שלא להמיר את מותה במותם של קורבנות אחרים ("גם אני נתתי לה למות"), קשה לדעת האם הוא באמת מצליח להתמודד, או שהוא פשוט נעשה טוב עם השנים בלקבור את מה שהוא מרגיש, ויום אחד כל הדברים עוד יתפרצו.



גאן
מצבו של גאן הוא אחד העגומים ביותר בפרק הזה. הוא כרת עסקה עם השטן רק כדי לגלות שהפרס שקיבל לא שווה את המחיר שכולם שילמו, והוא לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור. הדבר הקשה ביותר עבור גאן הוא לדעת שזו היתה החתימה שלו שהביאה לכך שהארון שוחרר מהמכס ובסופו של דבר למותה של פרד. הוא טעה לחשוב שתהיה משמעות להיותו בעל ידע או מנת משכל גבוהה יותר. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו חוזר למי שהוא היה קודם, אבל הנה הוא גילה שאין שום רע במי שהוא היה קודם, והיה זה אובדן חייה של פרד שגרם לו להבין שיש חשיבות רבה יותר לעשיית הטוב והדבר הנכון מאשר להיות בעל מנת משכל גבוהה. הוא אפילו אומר שהוא ידע שמישהו ייפגע, כלומר הוא ידע שזה לא הדבר הנכון לעשות, אבל הוא לא חשב שזה יהיה מישהו שהוא מכיר. מותה של פרד נתן שם ופנים למי שנפגע ממעשיו, וכאילו העמיד מולו מראה המבהירה לו למי הפך להיות, וזה שוב מישהו שהוא לא אוהב, עד כדי כך שכבר לא איכפת לו להיות לצמח. הוא מעדיף לחיות חיים של קליפה, shell, כי כבר אין חשיבות למי שהוא. נכון שהוא היה שמח למצוא אחרים שאשמים יותר ממנו במצב, ולמצוא משהו שהוא יכול לעשות על מנת להחזיר אותה, אבל איך שהוא לא מסתכל על זה, פרד מתה ומותה התאפשר בגלל אנוכיותו, ועכשיו אין כבר דבר שהוא יכול לעשות חוץ מלהרגיש אשמה.

תחושת האשמה היא כאמור חלק משלבי ההתמודדות עם האבל. המקרים הקשים יותר להתמודדות הם המקרים שבהם התחושה הזו מוצדקת, ומבחינות מסוימות אני חושבת שהיה לגאן קשה יותר לשמוע את התנצלותו של ווסלי ("לא הייתי הגיוני קודם, כיוון שאיבדתי כל היגיון, אבל לא הייתי צריך להוציא זאת עליך. אני יודע שאתה עושה את כל מה שאתה יכול, אני מצטער" - התנצלות שגאן יודע שלא מגיעה לו) מאשר לקבל את הסכין בבטן אחר כך. וכשהרמוני מבקרת אותו בבית החולים, ברור לו שהוא מקבל את עונשו, ושאיש מחבריו לא ירצה לדבר איתו יותר.



What's in a name?
השמות גם הם מתבררים כבעלי משמעות. אילירייה כועסת כשהיא שומעת את ווסלי קורא לה בשמה לראשונה. השם שלה מבטא עבורה מכלול שאין אדם רשאי להביע במילה אחת. לפי הבנתה, זהו זלזול בה, והיא מייחסת זלזול זה לעובדה שעכשיו היא בכסות אדם, כסות שהיא פחותה מהמכלול שלה. בסוף הפרק כשהיא מתייחסת לפרד כאל "קליפה", ווסלי נפגע מכך. לאישה שהיא הרגה יש שם, והשם הוא בעל חשיבות כיוון שהוא מייצג את כל המכלול. להתייחס רק לחלק מהאדם - זהו הזלזול.

האם זה מספיק?
בסוף הפרק שואלת אילירייה את ווסלי האם יש בעולם דבר מה חוץ מצער. ווסלי עונה לה שיש בעולם אהבה, ולחלק יש תקווה, תקווה שיום אחד תמצא משהו שווה, שחייך יובילו אותך לאושר כלשהו, ואחרי הכל תצליח להיות מופתע. קשה שלא לשמוע בדבריו תיאור של כל מה שהיה יקר בעיניו ומה שהוא מרגיש שהוא איבד.

אילירייה שואלת אותו "האם זה מספיק?" מכיוון שההשוואה בין העולם של אילירייה שאבד לה לבין אהבתו של ווסלי שאבדה כבר נעשתה בפרק, הרי שאם נתייחס לאהבה (או לדבר שיהפוך את הכל לשווה יום אחד, ולהפתעות הטובות הטמונות בדרך) כאל התוכן, ולחיים בלעדיהם כקליפה, נגלה שהתשובה לשאלה הזו מתקבלת בתחילת הפרק, אז בוחנת אילייריה את המעטפת שלה, דהיינו הגוף של פרד אליו פלשה, ואומרת "זה יספיק", כי כשאתה מאמין שאתה יכול לקבל את עולמך, ולהשיג מה שאתה רוצה, די בה בקליפה, ורק כשאתה מתחיל לפקפק בכך שיום אחד תשיג מה שאתה רוצה, השאלה הזו מתעוררת.



וכשאנחנו צופים בפרק ורואים איך כולם מתנהלים להם בחייהם כשאיש מהם עדיין לא מצא את מה שהוא מחפש, וכולם נושאים את צלקות אובדנם, ואופטימיים פחות מתמיד; כשאנחנו רואים שהדמות היחידה שמתפקדת בפרק על תקן מנחמת היא דמותה של הרמוני שהיא בעצמה קליפה חסרת נשמה, ומרגישים את אובדן הנשמה של כולם בפרק בהידרדרות המוסרית הכללית, ובתחושת הבדידות של כל אחת מהדמויות - גם אנחנו שואלים האם אנו מאמינים שעדיין יפתיעו אותנו לטובה בפרקים הבאים, והאם זה יספיק?