אעסוק כאן בווילו, בספייק ובאניה, אבל אני רוצה לפתוח דווקא בקורדיליה: זוכרים מה קורדיליה שרה במופע הכשרונות בתיכון?
"Learning to love yourself is the greatest love of all". למה זה כל כך הצחיק אותנו? אולי כי לא נראה שלקורדיליה חסרה אהבה עצמית. אם חושבים על זה לרגע, היא מאוד יוצאת דופן בבאפיוורס מהבחינה הזאת: אנחנו רגילים ב"באפי" לדמויות שקשה להן לאהוב את עצמן - החל בבאפי שיש לה תסביך נחיתות על תסביך העליונות שלה, וכלה בזאנדר שלא מזהה את האני החזק שלו בפרק "המחליף", ולא רק שקשה להן לאהוב את עצמן, לפעמים לא כל כך ברור להן מי העצמי הזה שהן יכולות לאהוב או לא לאהוב.



הדרמה של הילד המחונן
את מי אנחנו אוהבים כשאנחנו אוהבים את עצמנו? בפסיכואנליזה ובפסיכולוגיה, וגם בחיים בכלל, משתמשים הרבה במילה "נרקיסיזם" כדי לדבר על אהבה עצמית. למילה הזאת יש כל מיני פירושים וקונוטציות. אני רוצה להשתמש כאן בהגדרות של הפסיכואנליטיקאית אליס מילר, כפי שהן מופיעות בספרה "הדרמה של הילד המחונן".

אליס מילר עושה הבחנה בין נרקיסיזם בריא לבין הפרעת אישיות נרקיסיסטית. מילר טוענת שכל ילד זקוק לכבוד, לתשומת לב ולהבנה מצד ההורה שלו; הוא זקוק לכך שההורה ישים אותו, את הילד, במרכז, ויתייחס לצרכים שלו. לכל ילד יש גם צורך בהשתקפות. יש לו צורך להביט בעיניים של ההורה ולראות שם את עצמו. ילד שכל צרכיו אלו מסופקים יפתח את מה שאליס מילר קוראת לו נרקיסיזם בריא או הרגשה עצמית בריאה - ודאות שמה שאני חושב ומרגיש זה אכן מה שאני חושב ומרגיש. הוודאות הזאת פשוט יש?נה, אומרת מילר, כמו דופק הלב. (ומעניין - הרי עוד מעט נעבור ל"באפי קוטלת הערפדים" - שהשתקפות ודופק הם בדיוק שני דברים שחסרים לערפדים).

אבל ילד שהוא מחונן ורגיש מאוד לצרכים של אחרים, ושההורים שלו "סוחבים" איתם צרכים לא מסופקים מהילדות - כלומר, הם עצמם לא קיבלו בילדותם כבוד, תשומת לב והבנה, ולא היו במרכז, ועכשיו הם רוצים לממש את הצרכים שלהם דרך הילד - ילד כזה יפתח את מה שאליס מילר מגדירה, בעקבות פסיכואנליטיקאי אחר - דונלד וויניקוט - "אני מזויף". האני המזויף הוא מסכה שמשקפת את מה שהאחרים - בראש ובראשונה ההורים - מצפים לו. מי שפיתח מסכה כזאת, אני מזויף כזה, לא יודע שהוא עוטה מסכה, ובעצמו לא מכיר את מה שנמצא מתחת למסכה הזאת. הוא נעשה מנוכר לעצמו, לאני האמיתי שלו, וזה גורם לדיכאון. יש תחושה של מוות - האני האמיתי הלא מפותח נקבר בעודו באיבו.

כאמור, כדי להיות מי שאנחנו, אנחנו זקוקים להשתקפות, אבל יש הורים שלא מחזירים לילד את ההשתקפות שלו, אלא את הצרכים, המצוקות והציפיות שלהם עצמם. הילד שלא מוצא את עצמו בעיני האם, אומרת אליס מילר, ימשיך כל חייו לחפש את הבבואה החסרה. זאת ההפרעה הנרקיסיסטית - על שם נרקיס, שהתאהב בבבואה שלו שבאגם אהבה נכזבת.

להפרעה הנרקיסיסטית יש שני פנים: גרנדיוזיות ודיכאון.

גרנדיוזיות: אחרי שהצורך הבסיסי בתשומת לב ואהבה לא סופק בילדות, בהמשך החיים תשומת לב והערכה כבר לא מספיקות: דרושה הערצה תמידית, והרצון לזכות באותה הערצה לא יודע שובע, כי הפצע מהילדות עדיין פעור. האהבה וההערצה של ההווה לא מרפאות את הפצע של העבר. עוד בעיה עם האהבה וההערצה האלה היא שהן מכוונות לאני המזויף ולא לאני האמיתי. כולנו שואפים לאהבה ללא תנאי, שיאהבו אותנו גם אם לא נהיה חכמים ויפים ולא נצליח, וכשאנחנו גורפים הערצה על הישגים, זה רק מחזק את תחושתנו שבלי ההישגים האלה לא מגיע לנו. וכך נוצר מין מלכוד 22.

הדיכאון מגיע כשאנחנו לא מצליחים להיות הכי הכי, כשההערצה לא מספיקה. אבל גם הדיכאון הוא עדיין חלק מהאשליה. האני המזויף הוא אשליה - כי, כמו שאמר ג'יילס, בסופו של דבר אנחנו מי שאנחנו. האני המזויף גם משרת אשליה: את האשליה שעוד נוכל לקבל את מה שלא קיבלנו בילדות, את האהבה הבלתי מותנית, את תשומת הלב ואת ההבנה; שאם רק נצליח מספיק, נהיה הכי הכי, או במילותיה של ווילו נהיה a bigger badder badass than the source of all badness, נשיג סוף סוף את האהבה שמעולם לא קיבלנו. צריך להדגיש שכשנרקיס מסתכל בבבואה שלו באגם, הוא רואה רק את החלק הקדמי שלו - לא את הגב ולא את הצל, כלומר באופן מטאפורי הוא רואה רק את החלק האידיאלי, את הגרנדיוזי, ואת זה הוא אף פעם לא יוכל להשיג, כי אמנם זה הוא, זה משהו שיש בו - בסופו של דבר אנחנו מי שאנחנו - אבל יש בו גם דברים אחרים, ואותם הוא לא מוכן לאהוב. המקבילה המציאותית היא שלאנשים גרנדיוזיים מאוד קשה להתחבר לרגשות "שליליים", כמו כעס או קנאה. והמלכוד הוא שככל שנרקיס יותר מאוהב באני המזויף שלו, ככה הוא יותר מתנכר לאני האמיתי שלו.

לכאורה הגישה הזאת שבה אי אפשר לתקן בדיעבד את הפצעים של הילדות היא מאוד פסימית וחד-משמעית. אבל מילר מדגישה שאי אפשר לעשות את זה רק כל עוד הם אפופים באשליה. כל עוד אנחנו אוחזים באשליה שלא אהבו אותנו כי לא מספיק הצלחנו, ואם רק נהיה עוד יותר מדהימים - אז יאהבו אותנו, אנחנו נשארים בתוך המעגל של גרנדיוזיות ודיכאון. אבל כשאנחנו מכירים בזה שלא קיבלנו את מה שהיינו צריכים ואת מה שהגיע לנו, ומתאבלים על זה, אנחנו יכולים להושיט יד לאני האמיתי ולהעלות אותו מהקבר שלו ולחוות את הרגשות שלנו באופן ספונטני ואמיתי, כלומר ליהנות מנרקיסיזם בריא.



ווילו
אחרי ההקדמה הארוכה, בואו נדבר על ווילו. ילדה מחוננת בלי שום ספק מצד אחד, אך מאידך די ברור שתשומת הלב שקיבלה מהוריה היתה מעטה מאוד. ראינו ב-"Gingerbread" עד כמה אמה של ווילו לא רואה אותה, אלא את מה שנוח לה לראות - קבוצת גיל, למשל. מאוד ברור שווילו עוברת את החיים שלה במסכה, ואפילו היא לא יודעת מה יש מתחתיה. ב"רסטלס" טארה מזהירה את ווילו שיודעים עליה, ובאפי מקלפת ממנה את התחפושת (לא לפני שהיא מודיעה על נוכחותה של המשפחה הכועסת בשורה הראשונה - המשפחה, שבגללה נלבשה התחפושת מלכתחילה). באפי מקלפת מווילו את התחפושת של תלמידת הקולג', אבל גם מה שיש מתחת - ווילו החנונית של התיכון - הוא מסכה: ווילו התלמידה הטובה והמר?צה גם היא לא ווילו האמיתית; ווילו האמיתית היא ישות בלתי ידועה לאחרים או לעצמה, היא עוד קבורה איפשהו, עמוק עמוק. לא בכדי הדרך שבה הקוטלת הראשונה מנסה להרוג את ווילו בחלומה היא באמצעות חנק: נורא חונק לר?צות את כולם כל הזמן, ולבלוע את כל הכעס ואת כל הרצונות שלך עצמך.

מה קורה לווילו בעונה השישית? למה דווקא כשהכל הולך כל כך טוב, כשיש לה בת-זוג שכן מעניקה לה אהבה, הערכה ותשומת לב, היא מתמכרת לקסמים עד כדי כך שהיא מוכנה אפילו להפסיד את האהבה הזאת?

ווילו הצליחה מאוד בקסמים, עובדה שללא ספק שירתה את הגרנדיוזיות שלה. אני חושבת שכשווילו והסקוביז העלו את באפי מהקבר, התעוררה אצל ווילו באופן לא מודע תשוקה להעלות את האני האמיתי שלה מהקבר שלו, אבל היא חשבה לעשות את זה בדרך מוטעית: במקום א?בל על העבר ועבודה הדרגתית על עצמה, היא רוצה לעשות את זה דווקא על-ידי הגדלת הגרנדיוזיות שלה, הגדלת העוצמה שלה כמכשפה. כמו אצל נרקיס, שככל שהוא אוהב יותר את ההשתקפות האידיאלית שלו כך הוא פחות אוהב את האני האמיתי שלו, ככה ווילו מתרחקת יותר ויותר מעצמה, מהאני האמיתי שלה ולכן גם ממי שבאמת אוהבת אותה - טארה. מאוד קשה לאהוב אדם שלא מחובר לעצמו ולא אוהב את עצמו, וממילא ווילו לא מסוגלת להאמין שטארה אוהבת אותה באמת, את האני האמיתי שלה ולא את האני הגרנדיוזי שלה. בשיחה של ווילו עם באפי בסוף הפרק "הרוסה", כשווילו מבינה שהיא מוכרחה להיגמל מהקסמים, היא די משוכנעת שטארה לא תאהב אותה כשהיא תהיה "סתם ווילו". מבחינתה כשטארה דורשת ממנה להפסיק עם הקסמים, זהו סוג של עינוי: הרי היא בטוחה שגם אם היא תיגמל, אם היא תהיה ווילו האמיתית ולא ווילו הגרנדיוזית, גם אז טארה תעזוב - ואז זה יכאב הרבה יותר, כי היא תהיה הרבה יותר פגיעה.



כמו שההורים של ווילו לא התייחסו לצרכים שלה, גם לווילו המכורה לקסמים קשה לראות את הצרכים של האחרים: היא מייבשת את דון בחדר ההמתנה של ראק, היא רוצה שטארה תסתום את הפה, והיא מפעילה את זאנדר שנוהג במכונית כאילו הוא בובה. כשהיא מחזירה את איימי לצורתה האנושית, ברור שהיא עושה את זה כדי שתהיה לה חברת-מחמד, אחת שהיא יכולה לתמרן אותה לצרכיה.

כמו שהעלאתה של באפי מהקבר אולי עוררה באופן לא מודע פנטזיות על החייאת האני האמיתי, המוות של טארה משחזר בצורה כואבת ונוראה את המוות של האני האמיתי. ווילו מאבדת בדיוק את הדבר שהיה כל כך חסר לה בילדות שלה - את ההשתקפות שלה בעיניים של מישהי שאוהבת אותה ומתייחסת לצרכים שלה.

כשווילו מאבדת את טארה היא מאבדת את עצמה, ולא אכפת לה. ב"שניים נותרו" ווילו מתעמתת עם באפי אצל ראק. היא כל כך מנותקת מעצמה, שהיא מדברת על עצמה בגוף שלישי:
"Let me tell you something about Willow. She's a loser and she always has been".
אין לה שום אמפתיה כלפי עצמה, כלפי ווילו, והיא גם מצדיקה את האנשים שהציקו לה "because of her stupid mousy ways". אבל ברגע שהיא מדברת על טארה, היא חוזרת לגוף ראשון:
"The only thing Willow was ever good for… The only thing I had going for me was just moments when Tara would look at me and I was wonderful."
בדיוק כמו שאליס מילר טוענת, מה שאנחנו צריכים כדי להיות אנחנו הוא מישהו שיסתכל עלינו ויראה אותנו ויחשוב שאנחנו נפלאים כמו שאנחנו, ולא בגלל שאנחנו רק מתאימים לציפיות שלו. ווילו מעולם לא בנתה לעצמה נרקיסיזם בריא, ולכן כשהמרא?ה נשברת, גם היא נשברת: כשהיא לא משתקפת יותר בעיניים של טארה, אין יותר ווילו - ואז אפשר גם להרוס את העולם; זה ממילא לא משנה.

בפרק "קבר" ווילו מצביעה על הפנים שלה ואומרת "This is nothing". אם אין השתקפות בחוץ, אין כלום בפנים; זאת בדיוק הדרמה של הילד המחונן.



לכן גם הדרך לרפא את ווילו כוללת כמה שלבים: קודם כל, ג'יילס מחבר אותה לכאב. אמרנו כבר שהדרך היחידה לגאול את האני האמיתי היא להרפות מהאשליה שלא אהבו אותנו באשמתנו, ושאם נהיה מספיק מוצלחים עוד נרוויח את האהבה הזאת. אנחנו חייבים להרפות מהגרנדיוזיות ולהתאבל באמת, לגעת באמת בכאב - לא בדיכאון על זה שלא הגענו למספיק הישגים, אלא באבל על כך שלא קיבלנו אהבה בלתי מותנית ושקברנו את האני האמיתי שלנו.

השלב הראשון, אם כן, הוא לחבר את ווילו לכאב, והשלב הבא הוא לתת לה בדיוק את מה שהיא צריכה - אהבה. אהבה ממישהו שרואה אותה ומכיר אותה כמו שהיא באמת, לא מעריץ אותה או מפחד ממנה או משליך עליה ציפיות משלו. זה בדיוק מה שזאנדר עושה. הוא מראה לווילו שכל הווילו-איו?ת שבה - זאת ששברה את העיפרון בגן וזאת שהורסת את העולם - כולן היא, ואת כולן הוא אוהב. הוא מסוגל לעמוד גם בצדדים הלא יפים שלה, גם בכעס שלה, והוא ממשיך לאהוב אותה. האהבה הזאת מחזירה לווילו את עצמה, ובפתח העונה השביעית, בפרק "שיעורים", היא אומרת לג'יילס את הדבר הכי מרגש שהיא יכולה להגיד אחרי כל מה שעבר עליה: "אני רוצה להיות ווילו". אחרי כל מסע ההרס העצמי והאבל שבא בעקבותיו, היא יכולה סוף סוף להתחיל לבנות את עצמה, את האני האמיתי שלה - אולי היא לא תהיה סופר-ווילו, לא הכי רעה או הכי חזקה בעולם, אבל היא תהיה היא.

כאלגוריה מסכמת לעניין כולו, נוצר ב"אותה שעה, אותו מקום" שד הנארל המאיים על ווילו בדבר שהכי מפחיד אותה: שהיא תהיה all alone - לבד, כי אם חבריה יכירו אותה כמו שהיא באמת, הם לא יאהבו אותה, הם ינטשו אותה. שכבות העור שהוא מקלף ממנה הן מטאפורה לשכבות האני המזויף שעליה לקלף מעצמה כדי להתחיל לבנות את עצמה מחדש, תהליך שהוא קשה ומייגע כמו תהליך הצמחת העור מחדש. אבל כמו שווילו אומרת לבאפי, It hurts too much not to try. נוכחותה של באפי שאוחזת בידה של ווילו מראה שאף שווילו חייבת לעשות את העבודה הזאת בעצמה, והיא לא יכולה לסמוך על השתקפויות או על קסמים, נוכחותה של חברה טובה ותומכת בהחלט יכולה לעזור.



ספייק
עוד דמות שאפשר לייחס לה את הצורך בהשתקפות - מישהו שבמבט ראשון לא כל כך דומה לווילו, וגם לא משתקף במראה, הוא ספייק. קשה לא לשים לב שספייק מאוד רגיש לאחרים ומבין את הצרכים שלהם. אמנם הוא בדרך כלל משתמש ביכולת הזאת לרעה, אבל אי אפשר להכחיש שהוא מחונן מהבחינה הזאת. בעונה החמישית היה פרק שהגדיר את ספייק כ"שוטה של האהבה", וספייק באמת מכור לאהבה. האהובות שלו מעצבות אותו ומגדירות אותו: אמא שלו מעצבת אותו כ??ילד הטוב והתלותי שכותב שירים גרועים ומתאהב רק במי שהוא לא יכול להשיג (כי אם יתאהב במישהי שאפשר להשיג, הוא יצטרך לעזוב את אמו); דרוסילה יולדת אותו מחדש ומעניקה לו שם חדש, זהות חדשה ומשפחה חדשה, ומעצבת אותו כערפד אכזרי שנהנה מאלימות ומהרג; ובאפי הופכת אותו למי שמנסה להיות איש טוב. הערפדות של ספייק והעדר הנשמה שלו הן מטאפורה יפה למישהו שאין לו את עצמו - כמו שאין לו נשמה - ואין לו השתקפות. לכן הוא נאלץ להשתקף באהובה שלו. לכן הוא כל כך אובססיבי לאהובות שלו: הוא באמת תלוי בהן, הוא לא קיים בלעדיהן.

דוגמה לכך שההגדרות של האהובות של ספייק הופכות להגדרות שלו אפשר לראות למשל בפרק "מנופצת": באפי אומרת לספייק "אתה יצור מרושע ומגעיל", ומיד ספייק הולך ומנסה לנשוך מישהי, ומצהיר על עצמו שהוא רע.



אבל ספייק הוא אדם - סליחה, יצור - שמתעקש להגדיר את עצמו בעצמו למרות הכל. השבב ששמו לו במוח והאהבה שלו לבאפי אולי השפיעו עליו וכיוונו אותו, אבל ספייק רוצה את הנשמה שלו בחזרה; הוא רוצה להתחבר לאני האמיתי שלו. מתוך שלא לשמה בא לשמה: אולי הוא רצה את הנשמה כדי להשיג את באפי, אבל כשהוא חוזר עם הנשמה בתחילת העונה השביעית, לא רק שהוא לא מספר לבאפי, הוא אפילו מנסה להסתיר. האני האמיתי הוא שברירי וחלש - a bit worse for lack of use - הוא נקבר כשהיה קטן ולא מפותח, ועכשיו מאוד מפחיד לחשוף אותו לעולם. אבל כמו ווילו ב"רסטלס", ספייק מרגיש שאי אפשר להסתיר, והוא משתמש באותה מילה שהשתמשו בה שם לגבי וילו - Costume: תלבושת של שחקן בהצגה, תחפושת. בפרק השני של העונה השביעית, "ממתחת", הוא אומר: "Costume didn't work. Couldn't hide…".

כמו ווילו, שלא מאמינה שטארה היתה יכולה לאהוב את האני האמיתי שלה, כך ב"לעולם אל תעזביני" ספייק אומר לבאפי: "You've never met the real me". גם ספייק הערפד האכזרי וגם ווילו המכשפה הנוראה הם ביטוי מטאפורי לפחד של ילד מהאני האמיתי שלו: אם אני אתן לכעס שלי לצאת, אני אהרוס את העולם, כולם ימותו. זאת ראייה גרנדיוזית מאוד (בניגוד לראייה ריאלית יותר שמעוררת פחד אחר מהאני האמיתי: הפחד להיות "סתם", להיות nobody, כמו שאניה אומרת. ואולי הפחד להרוס את העולם הוא עצמו הגנה מפני הפחד להיות "סתם"). ספייק מבטא את הפחד שלו מהאני האמיתי ואת השנאה העצמית שלו כשהוא אומר לבאפי: "This is me, Buffy. Kill me before I get out". אבל באפי לא נעתרת, והיא נותנת לספייק משהו שונה מאוד ממה שקיבל מאמו, מססילי, מדרוסילה, ואף ממנה עצמה בעבר: לא הערצה או תיעוב או פחד, לא תגובה קיצונית לאני הגרנדיוזי, אלא אמון בו - השתקפות בריאה:
I believe in you, Spike.

כפי שווילו צריכה את האהבה של זאנדר, אהבה גם לווילו שוברת העפרונות וגם לווילו המפחידה, ספייק צריך את האמון הזה בו כדי להתחיל לעבוד על עצמו.



בפרק "שקרים שסיפרו לי הוריי" אנחנו מקבלים את הרקע להפרעה הנרקיסיסטית של ספייק. אנחנו רואים את אימו מקשיבה לו בהערצה - הערצה, לא אהבה - כשהוא קורא את שירי האהבה שלו לססילי. היא אמנם אומרת שהוא זקוק לאישה בחייו, אבל מאוד נהנית מהפלירטוט שלו. השיר שהיא שרה לו - Never leave me - הוא הבקשה הסמויה שלה ממנו: אל תממש את הצרכים הטבעיים שלך, אל תתבגר; תמשיך למלא את הצרכים שלי.

דרוסילה מציגה את עצמה בפני אמא של ספייק כ"אחרת שילדה את בנך". וזה נכון - כמו אימו של ספייק, עכשיו היא זו שמגדירה אותו ומקבלת ממנו מסירות מוחלטת והיענות מוחלטת לצרכים שלה, גם כשהם בלתי סבירים (הרי דרו, כמו שאנחנו יודעים, is not all there).

כשאמא של ספייק נהיית ערפדית, היא מעלה אל פני השטח את כל המסרים הסמויים שהעבירה לו מאז ומתמיד (ראו הסכפ"ש המצוין של זלפה על הפרק). היא מגדירה אותו כ"שוטה רגשני ועלוב", "limp sentimental fool", וספייק מקבל את ההגדרה הזאת, גם כשהוא מכסה אותה על פני השטח בהגדרה של הערפד האכזרי. מעניין שבאותו פרק גם הקוטלת ניקי משתמשת בשם התואר "limp" לגבי ספייק.

כל הפרק הזה, מבחינת ספייק, הוא מין טיפול פסיכולוגי בזעיר-אנפין. הוא עובר את שלב ההתנגדות שהוא חלק מכל טיפול כשהוא מתריס בפני ג'יילס שהכל בסדר ואמא שלו היתה אישה נחמדה ושהכל היה יופי. כשהוא אומר בסופו של דבר לרובין שאמא שלו באמת אהבה אותו, ושמי שאמר לו את הדברים הנוראים היה השד, הוא עושה בחירה של אדם בוגר, אילו מבין הדברים - האמירות, ההגדרות, האמונות - שהורישו לו הוריו, הוא לוקח אתו, ואילו לזרוק. בשלב הזה הוא כל כך מחובר לעצמו שכבר אי אפשר לעשות עליו מניפולציות כמו שעשה עליו הרוע הראשון. אי אפשר להפעיל אותו מתוך החלקים האפלים שלו, כי הם כבר לא אפלים, כבר נשפך עליהם אור - כמו בטיפול.

עכשיו ספייק אדון לעצמו. הוא אמנם עדיין אוהב את באפי, אבל זו אהבה אחרת. הוא זקוק לה, הוא רוצה אותה, אבל יש לו קיום נפרד משלה. הוא כבר לא תלוי בה להגדרה העצמית שלו.



אניה
אניה מאוד דומה לספייק בשני דברים: האחד, שגם היא נוטה להגדיר את עצמה על פי הזוגיות, והאחר, שהיותה שדה הוא מטאפורה להיותה מנותקת מהאני האמיתי שלה - selfless. בפרק הזה, "ללא-עצמי", אחרי שאולף בוגד באניה, כלומר באוד, והיא נוקמת, בא ד'הופרין ומציע לה זהות ומשפחה. עד אז היא היתה רק Odd, מוזרה - הגדרה חיצונית, לפי האופן שבו החברה רואה אותה, ולא הגדרה שלה עצמה. כמו דון הנערה המתבגרת, שהפרק נפתח בעצותיה לווילו להיות בשקט ולהתנהג כמו כולם, אניה אמנם לא מתנהגת כמו כולם אבל היא כן מתייחסת לאופן שבו החברה רואה אותה, והיא מתפתה לקבל את ההצעה של ד'הופרין במקום לבנות לה משהו משל עצמה. אניה הופכת לשדת נקמה, ואפילו לשדת נקמה וורקוהולית, כמו הרבה אנשים שלא יודעים מי הם באמת ובורחים לקריירה. כשאניה איבדה את זאנדר היא שוב איבדה גם את עצמה - כמו שקרה לה כשאיבדה את אולף, וכמו שקרה לווילו כשאיבדה את טארה - ואיזו מטאפורה טובה יותר יכולה להיות לאובדן עצמי מההפיכה לשדה?

גם סוג הנקמה שאניה מבצעת בתחילת הפרק הוא לא מקרי. היא מזמנת שד עכביש שעוקר את הלבבות של הסטודנטים. לב שנמצא מחוץ לגוף, גם זו מטאפורה יפה לאדם שההגדרה העצמית שלו נמצאת בחוץ ולא בפנים.



אבל בסוף הפרק, כשד'הופרין מפנה אל אניה את השאלה מה היא רוצה, היא מוכנה להקריב את עצמה כדי לבטל את מה שעשתה - אולי משום שכדי להתחבר לאני האמיתי צריך להקריב את האני המזויף, לוותר על אשליית הגרנדיוזיות, ולהבין שכמו שאמר ג'יילס, בסופו של דבר אנחנו מי שאנחנו.