בהתחלה היתה סדרה קטנה ומשונה, מין שעטנז של פשטות ותחכום, אפקטים עתידניים ודרמות אנושיות קטנות. הסדרה רק רצתה לשוט בשלווה בין כל שאר הסדרות ביקום, כשהיא עושה את העבודה שלה ולא מפריעה לאף אחד. אבל האימפריה המרושעת "פוקס" הביטה בסדרה הקטנה ואמרה: מה זה היצור המוזר הזה? מהם המנהגים המשונים שלו? אנחנו לא מבינים אותו והוא עולה לנו הרבה כסף; בואו נרביץ לו עם מקלות.

הושיטה "פוקס" את היד האימפריאלית הגסה שלה, לחצה, נגעה, ערבבה. חשפה את כל סודות העלילה לעיני כל, ערבבה את קו הזמן עד שאף אחד לא הבין מה הולך, שמה את ההתחלה בסוף, ולקינוח זרקה את הסדרה לקבר סגור הנקרא "שיבוץ ביום שישי".

הנורא מכל קרה. האליאנס ניצחה את האינדיפנדנטס - אה, סליחה. "פוקס" ניצחה את הסלוגן "איכות היא לא מילה גסה". הסדרה הקטנה והאמיצה הפסידה בקרב וירדה מהמסך בעודה עדיין רכה בשנים (12 פרקים) והיה לה עוד כל כך הרבה לתת לאנושות (שלושה פרקים שלא שודרו, שלא לדבר על תשובות לחידות עלילתיות רבות. כגון: האם נזכה לראות את מל ואינארה מתנשקים). אכן, סיפור טראגי שבקלות אפשר היה לקרוא על שמו חג יהודי.

אך פה חלה בסיפור תפנית מפתיעה. כנגד כל הסיכויים, קם העם והתמרד. הרי אמרנו לכם שאנחנו דווקא אוהבים את היצור המוזר הזה, אמרו מאות אלפי אנשים ברחבי ה'וורס. הרי כתבנו אליכם, חתמנו על עצומות, הטרדנו אתכם בשיחות טלפון מפתיעות בארבע בבוקר על העניין. איך יכול להיות שלא הבנתם את המסר, "פוקס"? עכשיו אנחנו נלך ונקנה מאות אלפי עותקים מה-DVD המשובח של הסדרה, ונראה לכם מה כוחו של העם! מושחתים, נמאסתם!

"פוקס" עמדו בשלהם. אין עקשנית יותר מכוכבת טלוויזיה בעונה השביעית - אה, סליחה. מאימפריה מרושעת שזה עתה גילתה שאולי עשתה טעות אבל מעדיפה למות לפני שתודה בכך. זה לא משנה, גורל העולם הזה שנקרא "פיירפליי" כבר לא היה בידיהם. המעריצים והמכורים זרקו על עצמם מעיל חום, הרימו את הסדרה המבוטלת על גבם ונשאו אותה במשך שנתיים אחרי שירדה, לא מוכנים להניח לה. הם עשו המון רעש והיו צבעוניים והוציאו הרבה מאוד כסף בזמן שחיפשו לסדרה ההומלסית בית חדש.

צעקתם עלתה השמיימה... או לפחות להוליווד. אתם יודעים, איפה שיושבים אולפני יוניברסל ועושים קולנוע. "פיירפליי" בקולנוע? ופתאום היתה תקווה חדשה שמעולם לא העיז העם לטפח. בעולמנו הקשה והאכזר, סדרות קטנות שמתו לא קמות לתחייה בקולנוע! אך שכחנו כנראה מי הוא האלוהים בסיפור הזה. הוא אשר דמויותיו מתות וקמות לתחייה.

והנה אנחנו כאן היום, יושבים באולם קולנוע חשוך ומחכים ל- Big Damn Movie שיתחיל. אין כוח ביקום שיכול לעצור את הפאנדום.





האם אפשר להכניס עלילה של סדרה עם פוטנציאל לכמה עונות, לתוך סרט בן 119 דקות? האם אפשר להתייחס לכל אחת מלא פחות מ-9 דמויות ראשיות (וספינה) ושעדיין יישאר זמן לעלילה מלאת אקשן, שלא לדבר על נתינת פתרונות לכמה חידות שנותרו כשירדה הסדרה? האם הסרט עומד בפני עצמו? האם אדם שלא מכיר את העלילה יבין הכל או ירגיש כאילו הוא במסיבה של אנשים זרים?

כל מי ששמע על הסרט הזה שואל את עצמו את השאלות האלה. ג'וס ווידון שאל את עצמו אותן ללא ספק. "אפשר לספק את רצון חלק מהאנשים, חלק מהזמן, אבל אי אפשר לספק את רצון כל האנשים, כל הזמן" אומר הפתגם. ואכן, הניסיון ליצור סרט שעונה גם על צרכיהם של אנשים שבאים אליו "נקיים" וללא כל היכרות עם העולם שלו, וגם על צרכיהם (הלא מבוטלים) של אלה שמאוהבים בעולם הזה כבר כמה שנים - הוא כמעט בלתי אפשרי. האם הסרט עומד בפני עצמו? אם תשאלו אותי, התשובה היא כן ולא.

הנקודה המרכזית שפועלת לטובתו של הסרט היא שזה סרט של ג'וס ווידון. מה שמבטיח לנו (וגם מקיים) שילוב בין רגעים מורטי-עצבים אינטנסיביים לרגעי צחוק, בו-בזמן שאותו המתח שנבנה שניות קודם לכן עדיין נשמר. הצחוק והדרמה מעורבים ויש סינרגיה מושלמת ביניהם. מה גם שמדובר בסרט שעלה 40 מיליון דולר בלבד ונראה טוב יותר מסרטים רבים אחרים עליהם נשפכו סכומים גדולים פי כמה. אין כאן רגעים מביכים שבהם האפקטים מורגשים במיוחד או מגוחכים. הכל נראה מאוד הומוגני ואמיתי.

הגאונות הווידונית באה לידי ביטוי כבר בדקות הראשונות של הסרט. בדרכו האופיינית, הוא מעביר את הקהל דרך ארבע נקודות תודעה שונות, ומגיש לנו הפתעה בתוך הפתעה. נראה שהסרט מתחיל בפלאש-בק, זיכרון של ריבר כילדה. אז מתברר שאנחנו אולי בפלאש-בק, אבל אחר: היינו בתוך חלום הבלהה של ריבר הבוגרת, רגעים מספר לפני שאחיה סיימון מציל אותה מידי הברית. אך סצנת המרדף המרהיבה נעצרת בחדות, כדי לחשוף שמדובר בכלל בשיחזור דיגיטלי של המאורעות ההם.

כך מתנהל הסרט כולו למעשה, והוא מלא טוויסטים והפתעות אשר לא נופלים לרגע מהדרמה האנושית, ונתמכים על ידי דיאלוגים מבריקים ומשחק מרגש. העלילה המרכזית ראויה ומרתקת - פשוט לא משעמם לרגע.

אלא שבעוד שאלות רבות שנשארו פתוחות כשירדה הסדרה, נענות בסרט (ביניהן: סודה של ריבר, סוד קיומם של הריברס, והשאלה האם ווש וזואי יביאו ילד לעולם בקרוב) נותרה החידה המסקרנת של חייו הקודמים של בוק בלתי פתורה, וכתוצאה מכך אפשר לומר בביטחון שהדמות שלו כבר לא תזכה לפיתוח לו היתה כה זקוקה ובוק לעולם כבר לא יהיה יותר מסייד-קיק.

העובדה שבסרט קיימות תשע דמויות מרכזיות היא בעוכריו. האנשים שכן ראו את הסדרה התאכזבו מכך שלא כל הדמויות אליהן היו קשורים קיבלו את כל זמן המסך המגיע להן (אם כי ברור שבמגבלות של סרט קולנוע זה ממילא לא היה יכול לקרות). למשל דמויות כמו סיימון וקיילי שהיו משמעותיות מאוד בסדרה, הצטמצמו בסרט לכדי ההגדרה הקטנה ביותר של הדמות שלהן: "האח המסור" ו"המכונאית המתוקה". לאנשים שלא ראו את הסדרה, נראה כאילו כל אוסף הדמויות הללו - למעט מל וריבר - הן סתם סייד-קיקס ולא ברור למה צריך כל כך הרבה מהן. ברור שאנשים אלה לא חוו באותה עוצמה של הלם, כשהגיע הרגע המזעזע ביותר בסרט (עבור המעריצים) ו-ווש נהרג באכזריות.



מכיוון שאני נמנית ללא ספק על קבוצת הצופים הראשונה, זו שמכירה היטב את הסדרה וחיכתה לסרט זמן רב, חוויתי את מותו של ווש בצורה אישית לחלוטין. התגובה הראשונה שלי לאחר הצפייה בסרט, היתה זעם רב על כך שג'וס החליט להרוג דווקא אותו. חלק מהזעם היה קשור בעובדה שהיתה זו כביכול הוכחה להיררכיה של הדמויות בסדרה. אם את מותו של בוק נקבל בקלות יחסית כי ברור שהוא חבר הצוות הכי "מיותר", אז הבא בתור אחריו שמותר להריגה הוא ווש - הנחה שאיננה נכונה בעיני כלל. כעבור זמן מה, התחלתי לחשוב שאולי בעצם ווש נבחר דווקא בגלל שהוא דמות שמעוררת הזדהות עמוקה אצל הקהל. מכל החבורה, ווש הכי דומה לנו, הצופים. הוא האדם הכי אמיתי ומציאותי, הכי "זאנדרי" בצוות. ועל כן אנחנו מקבלים את מותו באופן מאוד ממשי וכואב.

בכל מקרה, ברור מה התהליך המחשבתי שהיה פה: בוק נהרג, והקהל, שמכיר אולי את ג'וס ואת הרגליו, קצת נרגע. ברגע זה הבטיחו לנו שכל שאר הדמויות יצאו מזה בשלום. אך בשיאו של הסרט יש קרב דרמטי מאוד וכדי להבהיר ללא ספק שהסכנה בה נמצאות הדמויות גדולה הרבה יותר מבכל קרב אחר שראינו אותם שורדים בעבר - מוקרב ווש על מזבח הדרמה.

ברגע שווש מת, כך נראה, אף אחד לא חסין. בכל רגע מאיימים לנו על דמות אהובה אחרת. יורים בג'יין, זואי חדורת הנקמה הופכת ללא-זהירה ונפגעת בגב, קיילי חוטפת מחצים בצוואר, והרופא שאמור לטפל בכולם נורה בחזה, כשהאפקטים שמלווים את הרגע מבהירים לנו שזוהי פציעה שממנה הוא כבר לא יתאושש. ברגע מסוים זה של הסרט כולם חשובים כמתים וזו תחושה שפשוט לא היה אפשר ליצור ללא מותו של ווש בצורה כל כך פתאומית, מזעזעת ולא צפויה.

בסיכומו של דבר מדובר בסרט נהדר, שיש בו מספיק רגעים קולנועיים נפלאים, כדי שידבר אל סוגים שונים של קהל, אך הוא היה מוגבל מראש, וזה ניכר. המחויבות לפאנדום - זו שהולידה אותו - היא גם זו שמונעת ממנו להיות סרט שעומד בפני עצמו. אין ספק שבאתי לסרט הזה משוחדת לחלוטין, והייתי מאוהבת בו עוד לפני שנכתב. אחרי הכל מדובר בסרט שהיה קאלט עוד לפני שנוצר. זה לא משנה את העובדה שהיתה זו החוויה הנפלאה ביותר שהיתה לי בעולם הקולנוע.



עת פורק הסט של הסדרה "פיירפליי", מיהרו אנשיה לפלח חלקי תפאורה ופרופס למזכרת. אלן טודיק, המשחק את ווש, לקח לעצמו את הכפתור האדום מהפרק "ללא דלק". אתם יודעים, זה שהתקין ווש למל על מנת שיוכל לקרוא לצוותו חזרה אם יקרה לו נס והוא יינצל.
את הכפתור שלח לג'וס בדואר, עם פתק:
"When your miracle gets here, you just pound this"


השתתף בהכנת כתבת ה-3000: ברק דיקמן


Semi-Shiny
Just Keep Flying
"סרניטי" - הביקורת ב"עין הדג"