אישה צעירה בוחרת בפיתול הבא בו תצעד בנתיב חייה. היא בוחרת במסלול העשיר, המאתגר, של המדע. הוריה המגוננים אולי היו מעדיפים שהיא תישאר קרוב לקן החמים, אך היא, בטוחה בכוחה וביכולותיה, בוחרת לפרוש כנפים, להרחיק לבדה אל העיר הגדולה, לפגוש את מה שיש לחיים להציע לה. היא מבטיחה להיזהר, לשמור על עצמה, לשקוע בספרים עד שתהפוך לצפויה ולמשעממת, אך בעיניה אפשרות זו מלהיבה ומרתקת. פרד בחרה, לפני שנים, לנסוע ללוס-אנג'לס.

הוריה ניסו להזהיר אותה מפני כל מה שהם היו יכולים לחשוב עליו - סמים וכוכבי קולנוע מפונקים - ולספק לבתם גג בטוח מעל הראש ויעד ברור בקצה האופק. איש לא יכול היה להעלות בדעתו שמכל אפשרויות עיר המלאכים דווקא האוניברסיטה תהיה זו שתצפון בחובה את האיום הממשי, הנסתר. כפי שהובהר ב"סופרסימטריה" היה זה המנחה של פרד ששלח אותה אל הסכנה האמיתית, אל מימד אחר, אל פייליאה.

כידוע, מלאך מסוג קצת אחר - וחבריו - הצילו את פרד, והיא בחרה להצטרף אליהם במשימתם, ללכת לצידם בנתיב בו הם בחרו. פיתולי המאורעות הפכו את האישה המוגנת לדמות החזקה, הזקופה, היורה להבות אל מפלצות ללא מורא, מאוהבת באחד הלוחמים שלצידה - שמחזיר לה אהבה, אינו מסתיר אותה מפני הסכנה אך שומר את צעדיה. וכל זאת מבלי לאבד את עניינה במדע, בדרך בה הדברים פועלים. אולי לא היה זה המקום אליו תכננה שנתיבה יוביל אותה, אך היא נראית שייכת אליו, מפיקה ממנו את המירב. ודגימות חדשות למעבדה שלה תמיד מתקבלות בברכה. ארון קבורה מסתורי, למשל.





הפרקים האחרונים נסובו סביב אנג'ל המכונן מחדש את הקשר שלו לעולם, מוצא שוב את מטרותיו ואת הסיבות להמשך המלחמה הקשה והתובענית הזאת, לאחר שנראה כי איבד כל דחף ורצון להמשיך. "נומרו סינקו" אולי נתן לו הפוגה קלה מספקותיו, אך בעיקר קורדיליה ב"בבקשה" וההתבוננות לתוך עצמו בפרקים האחרונים, החזירו לו משהו מן האמון בעצמו, ביכולתו, במקורות ובתכלית של עבודתו היומיומית.

הדברים נראים טובים יותר לא רק אצל המנהיג, אלא גם בקרב שאר חברי הצוות: ווסלי ופרד התאחדו סוף סוף, לאחר יותר משנתיים של ערגה וכאב מצדו של ווסלי; גאן שולט שוב במלוא היכולת המוחית שהוענקה לו, וכעת מובטח לו אף שהשינוי קבוע והוא אינו צריך להתענות עוד באפשרות של התדרדרות; מערכת היחסים המתוחה בין ווסלי וגאן נראית משופרת מתמיד, והם מסוגלים לנהל שיחה תרבותית - כמעט - על פרד.

אפילו אנג'ל וספייק מנסים לנוע קדימה. אמנם, הצעד החיובי היחיד שאנג'ל יכול לראות ביחס למאבקים הבלתי-פוסקים ביניהם הוא פרידה מוחלטת, אך זהו עדיין צעד בכיוון ניסיון למציאת פתרון, או לפחות, התמודדות עם הבעיה. אנג'ל תמיד הרגיש צורך לפרוש את כנפיו הרחבות על "ילדיו", לגונן על הסובבים אותו, אפילו כערפד מרושע. אולי העוינות הנוכחית בינו לבין ספייק הקלה עליו את הניסיון לבחור במסלול חדש, בוגר יותר? במידה מסויימת, אנג'ל אולי מנסה לתת לספייק את ההזדמנות שלא נתן ב"בית" לאף אחד מחברי הצוות האחרים שלו: להתרחק מטווח השפעתה של "וולפראם והארט" שהוא עצמו מלא ספקות ורגשות מעורבים לגביה.



אומרים ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". לעומת זאת, ב"באפי" וב"אנג'ל", אם משהו נראה מואר ונעים יותר מהאפלולית הרגילה, אפשר להתחיל להכין את הממחטות. וגם הפעם, המכה הונחתה מן המקום הבלתי צפוי ביותר - מלב המעבדה, ממלכתה של פרד. אפילו הגילוי שמשהו אינו בסדר נעשה דרך משהו פשוט ובלתי צפוי לחלוטין, לורן שומע את פרד שרה, בשמחה, לאהובה, ומתמוטטת עליו.



פרד היא אחד האנשים היחידים שחברי "אנג'ל חקירות" היו יכולים לומר לעצמם בוודאות שאכן הצליחו להציל. הם ראו באופן יומיומי את יציאתה מן המערה, את בטחונה העצמי גדל, את כשרונותיה פורחים. היא הפכה לחלק מן הצוות עצמו, מסייעת בתורה לזקוקים לכך - ואיזה אות ברור יותר להצלחה יכול להיות? כעת, הסכנה המאיימת על פרד מאחדת את כל "הגברים הנאים" שסביבה תחת מטרה אחת, אך לא כהתלכדות סביב דגל גרידא. לכל אחד מהם יש מערכת יחסים מיוחדת עם פרד, ולכל אחד מהם יש בנוסף על כך סיבות אישיות משל עצמו להילחם במערכה הזאת עד הסוף.

לאנג'ל תמיד היתה חולשה ל"עלמות במצוקה" (בעיקר בלונדיניות, אך לא באופן בלעדי), ומהרגע הראשון בו פגש את פרד הוא ניסה לעזור לה. היא אפילו זיהתה זאת בו, ואמרה בעצמה (ב"מבעד לזכוכית השקופה"): "גבר נאה מציל אותי מן המפלצות". למרות שיתופה בסכנות התמידיות העומדות בפניהם, הוא מעולם לא הפסיק לנסות להגן עליה (כפי שניתן היה לראות, למשל, ב"שושלת יוחסין"). ווסלי, המאוהב בה מזה שנים, בוודאי אינו מוכן לאבדה כעת משזכה סוף כל סוף באהבתה. גאן אמנם כבר אינו בן-זוגה, אך עדיין קיימים בליבו רגשות חמים כלפיה. תמיד גם היתה ידידות וחיבה בינה לבין לורן, שני חברי הצוות רודפי-השלום שהעדיפו שלא להסתמך על כוחם הפיזי. לספייק תמיד היתה פינה חמה בלבו למי שהתייחס אליו כאל אדם אמיתי (ג'ויס, למשל), ופרד עשתה זאת כשלא היה גשמי ואפילו התמידה במאמציה לנסות לעזור לו.

אך זוהי אינה רק פרד בפני עצמה. אפשרות אובדנה של פרד מהווה חוליה נוספת בשרשרת של אובדנים: כל חברי הצוות איבדו את קורדיליה. הן אנג'ל והן ספייק איבדו את באפי. ווסלי איבד את חייו כצופה, גאן את אחותו, לורן את המקלט שבנה לעצמו. כולם וויתרו על חייהם הקודמים כדי להפוך לחלק מן הקבוצה שבה בחרו. כבר ב"עיר ה..." אנג'ל לא הצליח להציל את הנערה לעזרתה נחלץ, ומאז איבד יותר מכולם: את דרלה הוא איבד פעמיים (כשדרוסילה הפכה אותה לערפדה וכשהיא התאבדה כדי ללדת), את קונור שלוש פעמים (כתינוק שנחטף, לאחר שחזר כצעיר טעון בזעם ושנאה, ולחיים ה"נורמלים" שבחר עבורו), וכל אפשרות לשיתוף הנטל עם חבריו אבדה כשבחר בשינוי זכרונותיהם כמחיר לשפיות בנו.





ווסלי, המאופק תמיד, המתקשה לגלות את רגשותיו, לא פצה כלל את פיו כשכולם הצטופפו סביב מיטתה של פרד, עד שכל האחרים עזבו והוא נותר איתה לבדו. עם זאת, תהומות חרדותיו עמוקות משל האחרים, והרבה יותר מוטל על הכף עבורו בהשוואה אליהם. עליו עברו התהפוכות הרבות ביותר בשנים האחרונות, והוא לא נרתע מלחדור אל פינות אפלות בנפשו (כפי שהומחש היטב ב"שושלת יוחסין"). האדם היחיד שנותר טהור וטוב בעיניו הוא פרד. כעת, כשסכנה מרחפת על ראשה, הוא חסר עכבות לחלוטין. מתוך השילוב של אותה אהבה עמוקה ומצב נפשי קשה, הוא אינו מניד עפעף כשהוא יורה - ופוגע - בעורך-דין שכל חטאו הוא שניסה לעבוד על תיק אחר. נימת קולו המנומסת, הקרירה, אינה משתנה כהוא זה.

גאן לומד כי הופעתו החיצונית של המתווך עם ה"שותפים הבכירים" בחדר הלבן נקבעת בהתאם למי שצופה בו. ב"בית", כשמה שהיה ל-W&H להציע צפן סכנה, מסתורין ועוצמה, ראה אותו גאן בדמות פנתר, והוקסם. הפעם, המתווך מופיע בפניו בדמותו שלו עצמו. גאן אולי שר בלב קל בתחילת הפרק, אך עמוק בתוך ליבו הוא יודע כי אין דבר שניתן ללא גביית מחיר, וכי הוא ייאלץ, ביום מן הימים, לשלם על השיפור הקבוע שקיבל ב"שעת חיוך". את הקשר אל ה"שותפים הבכירים" הוא רואה כעת בדמות מי שהפך להיות - עורך הדין המעונב, החלקלק, הרהוט - מי שניסה להיות במשך כל העונה, מי שכעת נראה כי הצליח להפוך עצמו אליו, במלואו. בבואה זו מלמדת, אולי יותר מכל, על כך שגאן מודע לאפלוליות בעסקה שבצע. כעת מי שמייצג בעיניו את הקשר בין עולם האדם לאחראים על הרשע עלי אדמות, אינו אלא הוא עצמו - זהו המקום אליו הוא הוביל את עצמו במשך העונה כולה.




אך המתווך אינו רק עורך-דין לבוש היטב. תגובתו הראשונה אל גאן היא מכת אגרוף עזה, עוד לפני שהוא פוצה את פיו. לכאורה, כח פיזי ייצג את גאן ה"ישן", את ה"שריר חסר המוח" - תפיסתו הישנה את עצמו, ממנה ניסה להתנער. אך לא ניתן למחוק את העבר, ותחושת אשמה, אולי, על הדרך אליה פנה כדי לנסות, היא זו שמשלבת את האלימות בקישור של גאן אל "השותפים הבכירים". שם גם מתברר כי כל מומחיותו החדשה, שרק עבורה עשה עסקה עם השטן, אינה יכולה לעזור לו במאום. הוא כבר הרג פעם אחת אדם עבור פרד, כאשר נראה לו שכל שיש לו להציע לה הוא שריריו, וכעת, עם כל יכולתו, אין לו דבר להציע למענה, אפילו לא את עצמו.

כאשר המשאבים של W&H מכזיבים, החבורה פונה לשיטות שפעלו בעבר, ואיב שרה עבור לורן כדי שזה יוכל לברר האם ל"שותפים הבכירים" היתה יד במה שתקף את פרד. ולורן - לא אנג'ל, לא ספייק, הרגילים בנפנוף אגרופים - לורן החייכן, טוב המזג, הוא זה שהיכה את איב ואיים עליה. כבר ב"הרוח החיה במסיבה" נחשף הצד החייתי והפראי שלורן מדחיק או מדכא, ודאגתו הכנה לפרד מעלה על פני השטח את יכולתו לפנות, אפילו הוא שהמועדון שלו היה מקלט של שלום, לצעדים מסוג זה.



מקורו של ארון-הקבורה מתברר כ"עתיקים", השדים הטהורים ששלטו ביד רמה בעולם עוד לפני ש"השותפים הבכירים" התחילו ללמוד משפטים. אחד מהם, אילירייה, הקבור ב"באר העמוקה ביותר", משתמש בפרד כדי לנסות ולשוב אל העולם ממנו הובס בעבר הרחוק. ווסלי גם מצא את מיקום הבאר, ומשם ניתן למשוך את אילירייה בחזרה אל מקום מנוחתו. אנג'ל וספייק, הגיבורים הטבעיים, הולכים "לסדר את העניינים", כדבריו של אנג'ל.



ובדיוק ברגע זה, מתפתלת מכאבים במיטתה, נפקחות עיניה של פרד בבעתה. היא מסרבת להיות העלמה במצוקה, מתעקשת לנסות לעבוד בעצמה במעבדה שלה. היא לא "עוד תיק", היא טובה מכדי לתת לסתם "שפעת שדית" לנצח אותה. בסופו של דבר היא מוכנה להישען על ווסלי, והוא נענה לה ומניח לה לפעול כפי רצונו רק כאשר הדבר מתבצע ביוזמתה, במילותיה - "קח אותי הביתה".

פרד מתחילה לבכות רק כשהיא מגלה שאינה זוכרת משהו. ששכלה, יתרונה הברור, אינו עומד לה כבעבר. היא מבקשת שווסלי יקריא לה מספרו - גם נחמתה מובעת דרך המילים, בקולו של אהובה, כשהיא בחיקו. הספר של ווסלי משמש לגישה לכתבים העתיקים ובעלי העוצמה ביותר. אך כשנערתו מבקשת, הוא משתמש בקסם החזק שברשותו כדי להקריא לה סיפור מהספר החביב עליה. הסיפור הוא "נסיכה קטנה", והקטע המופיע בפרק שייך ממש לתחילתו, ובו מופיעה ילדה מבוגרת לגילה, המנסה להבין את עולם המבוגרים (ה"עתיקים" ממנה), ונאלצת להתמודד עם הקשיים שעולמם ממטיר עליה.

פרד מדברת על הליכה עם גיבורים, צועקת "אני איתו!". עם זאת, כאשר ווסלי אומר לה שהיא עצמה גיבורה, היא מסכימה: כוחה יהיה בכך שלא יצליחו לנצחה, להעלים אותה. מאבקה של פרד התמקד ב"להישאר" - להמשיך להיות היא עצמה. בדיוק הדבר עליו נאבקה - וניצחה - בפייליאה. מעבר לכך, פחדה הנורא ביותר, כפי שצויין בפרק "קורבן", מתממש בהשתלטות הישות האחרת עליה: "האם זהו העולם עבורו אנו נלחמים? הזכות להיות קליפה חסרת-לב, שלא אכפת לה בכלל? להיות מתים מבפנים? לפעמים, כשאני מרשה לעצמי לחשוב על מה שעשינו, זה אוכל אותי מבפנים. ואני אעדיף את זה על פני הפיכה לקליפה, בכל מצב". הסצנה מסתיימת בפרד הצועקת "הוא איתי": היא מנכסת לעצמה את תפקיד הגיבור.

מאבקה האחרון של פרד סוגר מעגל עם הפעם הראשונה בה פגשנו בה בפייליאה, כאשר "גבר נאה הציל אותי מהמפלצות". לכל אורך הדרך, למן ההתחלה, פרד נלחמה, סירבה להיעלם חרש. היא שרדה חמש שנים במימד-גיהינום, הצליחה לבנות לעצמה חיים, לעבוד ולאהוב. גאן התייחס אליה כאל עלמה במצוקה - הרג בשבילה את הפרופסור ואיבד אותה. ווס נפל בפח זה בעבר, אבל כעת הוא פשוט היה לצידה עד הסוף במאבקה.

פרד ניסתה להילחם, אבל מה שמניע את הפרק אינו מלחמתה שלה, שכן היא חסרת אונים מול המתחולל בגופה, אלא רצונם של כל האחרים להצילה. נסיונותיה לקחת חלק פעיל במאמץ היו חסרי תוחלת, עקרים עוד בטרם התחילו. עם זאת, בעצם רוח הקרב שלה יש משמעות. ממש כמו "הנסיכה הקטנה" שנותרת נסיכה גם כאשר היא נאלצת לחיות כקבצנית, פרד נותרת לוחמת גם כאשר אין שדה קרב בו היא יכולה להילחם.





שעה קלה לאחר שדרכיהם כמעט ונפרדות, אנג'ל וספייק משתפים פעולה כפי שלא עשו אף פעם בעבר, לשם מטרתם המשותפת. חלפו לפחות מאה שנה מאז שהם השתמשו בטקטיקת הלחימה שתחילתה באחיזת ידיים, אבל אנג'ל סמך על ספייק שיבין למה הכוונה, וספייק אפילו זכר את ההקשר. לאחר הלחימה מגיע דרוגין, השומר של הבאר העמוקה ביותר, ובמרכיב "אין חדש תחת השמש" נוסף מתברר כי הוא ואנג'ל מכירים משכבר הימים. דרוגין אוסר על מי שסביבו לשאול אותו שאלות. הוא אינו מאפשר להשתמש ביתרונן וכוחן של המילים, כי אינו יכול לשקר, כי למילים האמיתיות יש כוח.

מילים היו גם מה שחשף את מעורבותו של נוקס בסיפור, כשהוא נכשל בלשונו מול גאן והתייחס לפרד כאל "זה" במקום "היא". נוקס אפילו אינו חש מבוכה על צידודו ב"רעים": "כמובן שאני אוהב אותה, אתה חושב שהייתי נותן לסתם מישהו להיות כלי הקיבול של האליל שלי?". בעוד היפוך, הרגש שאמור היה להיות המגונן מכולם הופך לזה שהביא את החורבן. כאשר גאן מגלה שהוא-הוא זה שחתם על המסמך שאפשר את הבאת ארון-הקבורה אל מעבדתה של פרד, הוא הולם בנוקס, להשתיקו, לבלום את מילותיו.

אנג'ל, שוב, מבצע את ההחלטה עבור הקבוצה כולה. ברגע הראשון "לעזאזל העולם", אך לאחר מכן הוא מתפכח ומחליט - ממש כפי שנוקס ידע שיקרה - להקריב את פרד ולא לשלם את מחיר אלפי האנשים שימותו אם תינצל. הפעם, ובניגוד לדרכו בקודש, ספייק אינו מתווכח, אינו מקנטר, אינו מערער על סמכותו של אנג'ל. הוא מסכים.

הבאר העמוקה ביותר ממשיכה כל הדרך למטה. היא "חור בעולם". היא ממוקמת באנגליה, בנקודה אחת על פני כדור הארץ, אבל ממשיכה לכל אורכו, משפיעה על כולו. שינוי קטן, והעולם כולו פתאום אחר. "היינו צריכים לדעת", אומר ספייק. ממש כפי שכאשר הולך אדם לעולמו, והוא רק אדם אחד, בעולם נפער חור. ולפעמים רק אחרי שמגלים את החסר מבינים מה היה המקום שתפס אותו אדם.



בובת הפרווה של פרד נקראית על שם מיטשל פייגנבאום, שעסק בתיאוריית הכאוס. הוא היה אחד המדענים הראשונים ש"עשה סדר" בהתנהגות שנראתה עד אז אקראית לחלוטין. ה"כאוס" המדעי אינו אקראיות ללא כל שמץ של סדר והגיון. ניתן לכמת משתנים שקשורים לתופעות מסוג זה, לזהות את רמת אי-הסדר ועוד. באופן כללי, גם אם תהליך מתחיל בתנאי התחלה דומים מאוד, עדיין יתכן כי בשל סטיה קלה בלבד, תוצאותיו יכולות להיות שונות באופן קיצוני. שני מצבים שנראים כמעט זהים יכולים לגרור תוצאות סופיות שאין בינן כמעט ולא כלום.



קצה החוט שהוביל למותה של פרד נטווה לפני מיליוני שנים. צעדים רבים בדרך להחזרת אילירייה נראו מקריים או מאולתרים ברגע האחרון (החתימה של גאן, למשל). עם כל זאת, התוצאה בסוף היתה זהה. ארון הקבורה עזב את הבאר העמוקה ביותר, הגיע ליעדו, ושד עתיק זחל החוצה. כל משחקי ההסתברויות ומגווני האפשרויות לא הצליחו להסיט את ה"עתיקים", התוהו-ובוהו חסר הצורה שקדם למין האנושי, מהתוצאה הסופית. ומותה של פרד, שאינו מהווה יותר מסטיה זעירה באחד ממשתני הבעיה, הוא החור בעולמן של כל שאר הדמויות.

במידה מסויימת, סיפור הגעת אילירייה משחזר אלמנטים של סיפורה של ג'סמין מן העונה הקודמת: האישה המופרית על ידי כח קדמון (פרד וקורדיליה), אנג'ל יוצא למשימה למנוע את הלידה ונכשל בכך ברגע האחרון, הבוגד בתוך הקבוצה (גאן וקורדיליה). יתכן כי העלילות עצמן מתנהגות כמו בתיאוריית הכאוס: ה'משוואות' המתארות את המצב מהדהדות זו את זו, כאשר תנאי ההתחלה שונים במעט.



הוויכוח על איש המערות והאסטרונאוט פותח את הפרק בקומדיה קלילה ומסיים אותו בכאב עמוק, ובהשלכות ארוכות טווח על הדמויות והעלילה. כל דמות מגיבה לוויכוח המגוחך-למראה בדרך המאפיינת אותה בקרב: אנג'ל, איש "התמונה הגדולה", המתמקד בשליטה ובמיומנות, בוחר בצד המתכנן, המסמל התפתחות ושינוי. ספייק, בעל התשוקות העזות (שמעולם לא טס לפני כן), בוחר בצד הפראי. ווסלי, הנשען על ספרים וידע קודם, מברר מייד לגבי הכלים - שנוצרו באמצעות ידע קודם - שעשויים לסייע. פרד, ששרבטה משוואות על קיר מערה כאשר זה כל מה שהיה לה, שנאבקה להישאר תחת הגדרת ה'אסטרונאוט', סוברת שאם לאיש המערות יש אש, פרי המצאתו, ראוי שלאסטרונאוט יהיה נשק אחר, פרי המצאת תקופתו שלו.

במלחמה על חייה של פרד, תפקידה של כל אחת מהדמויות היה קשור לדרך בה היא בחנה את שאלת אנשי-המערות והאסטרונאוטים. אנג'ל אף מזכיר, כיתרון של האסטרונאוטים, את אפשרות עבודת הצוות, שגם בה התאפיין הפרק. עם זאת, הנחתו של אנג'ל שגוף ומוח גדולים יותר פירושם שבני האדם המודרנים טובים יותר נדמית בסוף הפרק כשגויה. אולי ההבדל היחיד בין איש המערות לבין האסטרונאוט הוא הבגדים שהם לובשים? השמלה האדומה, בעלת הצבע החם, שפרד לבשה בתחילת הפרק, מול הכחול הקר והנוקשה של אילירייה בדמותה?

"למה אני לא יכולה להישאר?" - פרד נלקחה מחייה הקודמים, מן המדע, כאשר שוגרה לפייליאה. היא לא יכולה לחזור לחיים אלה, ונאלצה לפלס לעצמה נתיב חדש. ב"ללא פרד" היא בחרה בו, במודע, ואפילו הצליחה לשלב בו את המדע האהוב עליה. כעת היא נלקחת לא רק מחייה, אלא אפילו מגופה. והשד שלקח אותו פולט רק "זה יספיק". משהו שהוא עולם ומלואו - לא רק עבור פרד עצמה, אלא גם עבור ווסלי - "יספיק" ותו לא.