דמות אורחת שחוזרת שוב לבקר, תוצאות של פעולות ותהליכים מפרקים קודמים שצפות ועולות לראשונה, מערכות יחסים ההולכות ומתפתחות - כל אלה נדמים כמרכיבים חיוניים ומוצלחים בפרק ביניים בסדרה. אלא שלפעמים, כל אלה אינם מספיקים, והפרק אינו משודר. וזה מה שקרה ל"זבל", שהוא הראשון מבין שלושת פרקי "פיירפליי" שמעולם לא שודר בארצות-הברית.



אך לא הכל בפרק נובע מן העבר. לא ממש ברור איזו עלילה יכולה להסתיים בסצינת הפתיחה (האחרונה מבחינה כרונולוגית), המציגה את מל יושב בודד לגמרי באמצע שומקום ללא פריט לבוש אחד לרפואה. ומאחר שמדובר במל, לא ניתן לפענח למה הוא מתכוון כשהוא טוען ש"זה הלך כמו שצריך". הוא עלול באמת להתכוון לכך שהוא חושב שהימצאותו במצב כזה היא סוף טוב.

כדי לברר איך הוא הגיע לשם, הפרק חוזר שלושה ימים לאחור, לפגישה בין מל לבין ידיד ותיק. מל נותן בו אמון כזה שהוא מניח לו לחבק אותו לגמרי, כולל ניתוק רגליו מהרצפה והשתלשלותן, חסרות אונים, באוויר. למעשה, מל הכיר אותו היטב כל כך, עד שלא טרח לנטר את הפנים שנמצאו בפועל מולו, אלא ראה את הפנים שבעיני רוחו. כתוצאה, אפילו מל, שבדרך כלל הוא האדם הראשון שאינו מחמיץ דבר ממה שמתרחש סביבו, נזקק למספר שניות עד שהבחין בשינוי, בסנטר העירום, בהיעדר הזקן.

ואז מציג הידיד הוותיק שינוי נוסף - את אשתו החדשה. מסתבר שלמרות שמה הבלתי-מוכר, גם היא אינה פנים חדשות, וגם עובדת נישואיה - האחרונים - אינה מהווה לגמרי הפתעה, שכן גם בפעם הקודמת בה פגש בה מל היא היתה כלה טריה, שלו עצמו: גברת ריינולדס שלנו, סאפרון בכבודה ובעצמה. כהרגלה, היא אינה מהססת להרף עין, גונבת את האקדח הראשון שבהישג ידה ומכוונת אותו אל מל, כאשר לו כבר יש אחד שמכוון אליה.

לאחר שהפוליגמיה הבלתי בררנית שלה נחשפה והבעל המרומה האחרון בשרשרת נטש את כלתו לחסדי הירח הנטוש. הסיכוי היחיד של סאפרון לעזוב את הירח הבודד היה הסכמתו של מל לתת לה טרמפ, והיא ניסתה כל דרך שעמדה בפניה כדי לשכנע אותו לעשות זאת. רק בלית ברירה היא נכנעה והשתמשה בקלף השוד הגדול.

בתחילה היא ניסתה להעמיד פני מפתה, לאחר מכן ניסתה לדבר אל מל כאילו היתה מערכת יחסים כלשהי ביניהם שרק נדרשה ליישור ההדורים, וכשגם זה נכשל (והיא מבחינה מהר מאוד מתי תכסיס שלה אינו משיג את תוצאתו הרצויה), היא פונה אל הגינותו הטבעית, לאנושיותו (והיא יודעת לשחק היטב בהיבטים אלה של האנשים שסביבה, בין אם היא עצמה מכילה אותם או לא). היא אפילו מרחיקה לכת עד כדי תחינה (אולי אפילו מנסה לעורר את חוש ההומור והכיף של מל), לפני שהיא נואשת מכל האפשרויות האחרות ומעלה את אפשרות שיתוף הפעולה בפשע. היא נראית כאילו רצתה בכל מאודה להימנע מהעלאת אפשרות זאת, בכל מחיר אפשרי. אך היא יודעת היטב מתי אכן אזלו כל האפשרויות ועליה לשחק בקלף האחרון שנותר לה - שורדת אמיתית.

סאפרון מוסיפה לראות ולתאר את מהלך העניינים כמשחק, עם מנצח ומפסיד. ללא אפשרות ביניים כלשהי, וללא כל הגדרה אחרת עבור מה יכול להיות טוב או גרוע יותר. מערכת יחסים עבורה נמדדת אך ורק במידת הקושי שלה לפצח אותה ולפעור בה סדקים שתוכל לנצל לשם השגת מטרתה. מקום בחיים, בחירה - כל אלה הם עבורה לא יותר מקלפים המחולקים במשחק הקובע מי ינצח את מי. אין דבר שיש לו משמעות מעצם היותו, מתוך עצמו. היא משחקת על המשמעויות שנדמה לה שיש לדברים עבור האנשים הסובבים אותה, ומנצלת אותם כך למטרותיה שלה. הצעתה הנוכחית למל - או האומללות שבמצבה והגינותו הבסיסית - הספיקו עבור טרמפ ושיתוף פעולה, אך אל סרניטי היא נכנסה ארוזה בקופסא (כריבר, בשעתה).



כשמל חזר אל סרניטי, הוא לא ניסה להיות נחמד אל צוותו, להסביר, לכסות על מה שקרה - הוא אינו מוכן להעמיד פנים חביבות אפילו מול האנשים הקרובים לו ביותר. הוא ייתן את חייו בעבורם, מבלי להסס להרף עין, הוא יעצור כל דבר שמאיים עליהם, אפילו מבפנים, אך הוא אפילו לא יטרח להוציא את הממחטה המוכתמת בדם מתוך האף שלו כשהוא מדבר אליהם (ולאיזה עוד פורע חוק יש ממחטה לבנה נקייה בהישג יד?). אולי זה פחות נעים, אך אין שמץ של זיוף בדמות שהוא מציג בפניהם.

בניגוד לכל הפעמים האחרות בהן נכנס אל מעונה של אינארה ללא הזמנתה, ובדרך כלל בהתנגדותה המפורשת, הפעם היא זו שהזמינה אותו. למרות ההצגה השלמה שערך לחברי הצוות שקיבלו את פניו, הוא טורח להתנקות וללבוש הבעה קצת פחות זעופה לפני שהוא נכנס אל המעבורת של אינארה. האדם היחיד שהוא טורח לעטות מסיכה עבורו, לא להיראות כשתוכו לגמרי כברו, היא אינארה (אירוני למדי, בהתחשב בכך שהכשרתה כוללת דרכים לקרוא בני אדם בדיוק מעבר למסיכות מסוג זה). וכמובן, הדבר הראשון שהוא אומר לה הוא תלונה לגבי נסיון משלה להסתיר מפניו את כוונותיה האמיתיות מאחורי נימוסים ותכסיסים נשיים.

בפליטת פה, אינארה גילתה את האמת על הדרך בה היא רואה את עצמה וכללה עצמה בצוות, מדברת על ה"רווח שלנו". הצירוף פשוט נשר מבין שפתיה - הקשר הבלתי-אמצעי שהיא חשה לצוות, לספינה, למל. אפילו מבלי שתיקח חלק מעשי בניהולה היומיומי של הספינה, אפילו כאשר עבודתה מופרדת ומרוחקת, היא כוללת עצמה בצוות מבלי לחשוב. מייד אחר כך היא מנסה להסביר ולגרום למילים להיראות כבעלות משמעות שונה, אך אלו נראים כתירוצים בלבד. למרות שהתחילה ממקום אחר לגמרי, הפוך אפילו, במובנים מסויימים, מזה של כל דמות אחרת על הסיפון, היא רואה עצמה כחלק מהם עכשיו. חברת צוות.

במידה מסוימת היא מודה בכך, כשהיא לוקחת חלק בגניבה בלתי חוקית. ההשתתפות שלה היא דרך העמדת פנים שהיא אינה רוצה לקחת כל חלק בכך. שיטה זו עובדת, ומול יריבה ערמומית ביותר. כלומר, היא מציגה תיאור סביר עבור רוב בני האדם בנוגע ל"מלווה" מכובדת ולרצונה להתערב בתוך סוג האנשים המהווים את צוותה של סרניטי (ואם כך עולה שוב השאלה, מה עושה אינארה על סיפון סרניטי מלכתחילה?).

העימות עם אינארה שכנע את מל סופית לקבל את הצעתה של סאפרון. הוא מביא את הרעיון אל השולחן, לשיחה כללית. הדיון בין מל לשאר חברי הצוות בנוגע לתכניתה של סאפרון מוסיף להדגיש את ההבדלים בין שיטות הפעולה שלה לאלה של אנשי סרניטי. כך למשל, סאפרון כל כך בטוחה בעצמה, שניסתה לצפות מראש את שאלתו של ווש, אך לבסוף היתה זו שאלה אחרת לגמרי - שאלה שאינה נוגעת לתוכנית עצמה, אלא למרקם היחסים של הצוות. ג'יין, כמובן, מעלה שוב את הנושא - הפעולה עצמה - ונראה גאה מאוד בעצמו על כך שחשב עליו לגמרי לבדו.



קיילי מעולם לא היתה קרובה כל-כך לאבד את מזגה. אפילו כשהעליבו את סרניטי ב"אבודים בחלל" לא היה בה הקור ששרר בתגובתה לסאפרון, שיחסה לבני אדם מנוגד באופן מובהק לא רק לזה של מל, אלא גם לזה של קיילי. כשזואי מדברת עם מל על סאפרון היא מתעלמת לחלוטין מנוכחותה, כאילו זו האחרונה אינה אפילו בחדר, לא כל שכן ממש לצידם. מל מבקש את אישורה של זואי לתוכנית. גם אם זואי לא נטלה חלק גדול בעלילה עצמה, נראה כי דבר לא היה מתקדם ללא הסכמתה.

שוב הוצג שילוב דיון התכנון בביצוע התוכנית, תוך דילוג בין דיבור על הפרטים על גבי סרניטי למימוש שלהם על הכוכב, כמו ב"אריאל". בהבדל משמעותי אחד: בפרק זה לא היה מתכנן אחראי אחד בלבד, אלא כמה מתכננים, כשכל אחד אחראי על חלק אחר, בתחום מומחיותו. החתיכות השונות התחברו, כשכל אחד תורם את חלקו לתמונה הגדולה, גם בתכנון וגם בביצוע - עבודת צוות של ממש.

כאשר קיילי וזואי היו על גבה של סרניטי, מנסות לתכנת מחדש את מערכת זריקת האשפה, זואי הרגועה-תמיד היתה המתוחה והלחוצה מבין השתיים. קיילי, לעומתה, היתה במקומה הטבעי - עבודה עם מכונות. היא התנהגה כאילו ברור לה שהמכונות לא יפגעו בה, שהיא יכולה לבטוח בהן, לעבוד איתן, לעשות את חלקה. והיא אכן צדקה. סאפרון אינה יכולה לעבוד היטב בצוות המורכב מבני אדם, בעוד קיילי משתפת פעולה באופן חלק אפילו עם מכונות חסרות כל התחשבות.

סאפרון מוסיפה להניח שבני אדם אינם יכולים להפתיע אותה: היא תפסה עד כמה הדוקים הקשרים בין חברי צוות "סרניטי", בפעם הראשונה, אך נפלה בפח העמדת הפנים של המריבה בינם לבין מי שלכאורה אין לה ולו דבר עימם - אינארה. שוב סאפרון אינה מבינה, אולי אינה מסוגלת להבין, את הדרך בה מתלכדים כל חברי הצוות, ללא יוצא מן הכלל, כאשר עולה הצורך בכך. כוחה של סאפרון, עצמאותה, זריזות מחשבתה - אלה הם ככל הנראה אותם הדברים עצמם שמנעו ממנה מלתפוס את רשת האמון בין כל אחד מחברי צוות "סרניטי" לבין כל האחרים. כשלונה היה טמון ביתרונותיה.

ההבדל בינה לבין מל מודגש, שוב, בפעולותיהם בזמן הגניבה: מל נשבה, רק לרגע קל, במשמעות ובהיסטוריה של מה שהם עומדים לגנוב, בעוד שהוא הראשון בדרך כלל להיות ענייני בלבד. הוא מוקסם למשך מספיק זמן עבור סאפרון, שאינה מוצאת משמעות פנימית בדבר, להזכיר לו שעליהם לשוב לעבודה. עם זאת, מל אינו מפסיק לעבוד ולו לרגע בשיחתו איתה (ומשתמש בכל פעם בשם אחר מן המגוון שלה שנראה לו בעל המשמעות הרבה ביותר). הערך שהוא מעניק להיסטוריה של סאפרון בהשוואה להיסטוריה של ממש מודגש במיוחד לאחר העיכוב הקל הקודם שלו.

איש אינו חסין מפני המסיכות. גם הבעל המוקדם ביותר (ככל שידוע לנו, לפחות), כפי שהוסבר בתחילת המזימה, לא היה טלית שכולה תכלת. אפילו אם יחסו אל סאפרון (סליחה, יולנדה) היה כולו אהבה ונדיבות - לא רק שהוא היה חבר ב"ברית", אלא שגם הרס אנשים כדי לזכות ברכושם היקר, והתעשר תודות למלחמה ולסבלם. אף אחד אינו "האיש הטוב" או "האיש הרע" במלוא מובן המילה. תוך כדי כך שיו-סאפ-בריג' סברה שהוא נפל שוב בפח שקריה, הוא מתוודה בפניה על עומק רגשותיו האמיתיים, ובה בעת אינו מניח להם לעצור אותו מלקרוא למשטרה. היה עצב רב בקולו כשביקש מיולנדה לחדול משקריה ומתעלוליה. הוא לא האמין לה, ולו לרגע, אפילו כאשר הדבר שבר את ליבו.

ההתפרקות הקטנה והרגשית של סאפרון מול מל היתה כנה לגמרי. היא לא בכתה בדמעות תנין, אלא אכן חשה משהו באיבר שהיא מכנה בשם לב. לעובדה שהרגש היה אמיתי אין ולא כלום עם מה שהיא יכולה להשיג בעזרתו, כמובן. לפיכך אין שום סתירה בכך שהיא השתמשה ברגע השבירה שלה כדי להערים על מל.



ליבו של מל יצא אל האישה הקרה והמחושבת הזאת הנחשפת כך בפניו. עם זאת, הוא גם נתן לרגש להכתיב את תגובתו, כי ידע שהיה לו קו הגנה נוסף, תוכנית גיבוי. אולי אפילו זה מה שאפשר לו להגיב אל סאפרון באותו רגע, בדרך ההולמת את טבעו. הן כי היא נזקקה לנחמה, והן כי הענקת נחמה כזאת, תוך כך שהוא מותיר אותה עם הרושם שהיא הערימה עליו וניצחה אותו בסיבוב הזה, רק כדי להטיל עליה את מהלומת הנצחון במשחק שלה עצמה, נראתה למל כשעשוע שאליו הוא לא יכול להתנגד. הוא היה, באותו זמן, שוטה וזומם, רגיש ומתוכנן. העמדת הפנים אפשרה לו להביע את רגשותיו האמיתיים מול הרגשות האמיתיים שלה, שהוסוו אחר כך כהעמדת פנים.

ובמעין "בגד תחת בגד" היא דורשת ממל להסיר את קליפותיו שלו. היא אינה יכולה לדרוש ממנו כנות והתערטלות נפשית (למרות שקיבלה ממנה לא מעט, במיוחד ב"גברת ריינולדס שלנו", אבל גם כאן), ולכן היא תובעת את המקבילה החיצונית, התערטלות פיזית. כאשר היא עמדה עירומה מולו, בפרק הקודם בו התארחה, היא היתה כולה מרמה והעמדת פנים. כעת היא מערימה שוב על מל, לוקחת ממנו את השלל ומותירה אותו עירום מכל אפשרות מלבד קבלת תנאיה. או אולי יש לו עוד קלף להוציא מהשרוול, אפילו שזה כבר אינו עליו?

הקלף האחרון של מל מתברר ברגע האחרון ממש. לאחר שסאפרון פגעה במנועי סרניטי נדמה כי הנצחון בידה, אך כשהיא מגיעה אל פח הזבל בו הוטמן השלל, היא מגלה את אינארה, לבושה היטב ומוכנה לקראתה. כל מה שראינו עד עתה בין מל וצוותו לבין האורחת היה, למעשה, חלק מן המשימה. הכל תוכנן מראש, עוד בטרם היא הוצאה מן הקופסא.

היעדרו הכמעט-מוחלט של בוק מהפרק היה הגיוני, כשעיקר הסיפור הוא מעבר מודע ופעיל על החוק. הוא לא לקח כל חלק בתכנון, אך כשג'יין הפצוע היה זקוק לו, הוא זינק מייד לעזרה. לעומתו, סיימון אינו מרוצה מחלק ה"שב והמתן" שהוא קיבל במשימה, אפילו כשהוא מודע לרמת המעבר על החוק שפעולה זו כוללת. עם זאת, העלילה העיקרית, והדמות האורחת הראשית, עם כל נושאי האמון שהן מעלות על פני השטח, כמו ב"גברת ריינולדס שלנו", היו הרקע הטוב ביותר לעימות בין סיימון וג'יין. כי הלא בזה כוחם המוצק ביותר של חברי הצוות - יכולתם להתגבר על כל מה שאינו לגמרי בסדר ביניהם, כאשר מקרה החירום חמור דיו (או סכום הכסף שניתן להרוויח גבוה מספיק) ולעבוד יחד, כקבוצה, בוטחים שכל חבר בצוות מבצע את חלקו, כמיטב יכולתו, ופועלים ביחד לקראת המטרה המשותפת.

ב"אריאל" מל לבדו עלה על בגידתו של ג'יין. הוא שמר על סודו, ונראה כי איש לא ניחש מה עומד מאחורי המחווה לכל הצוות ב"סיפורי מלחמה". אבל כמובן שריבר, בעלת הרגישות הגובלת בטלפתיה לקריאת האנשים שסביבה, מכווננת לקלוט את משמעויות מעשיהם של הבריות, והיא אכן קלטה עד כמה ג'יין היה חסר-מנוחה בקרבתה ובקרבת סימון. כאשר אך רמזה על מסקנתה לסימון, הוא האמין לה מייד, ללא כל פקפוק, ואפילו לא תחקר את ג'יין לפני קבלת הפרשנות שלה למה שהתרחש. סיימון כבר אינו חושב שריבר ממלמלת ללא חוט מקשר או הגיון, אלא רואה את המשמעות מאחורי מילותיה, אפילו כאשר מילים אלו אינן עוקבות אחר מסלול ישר לחלוטין.



במבט ראשון, לא היה ברור האם סיימון לא סימם את ג'יין רק כדי שיוכל לדבר איתו ללא הסלמה מהירה לאלימות. אמנם הוא רופא, ששומר על האתיקה הקפדנית המתאימה, אך הוא סימם את ג'יין ב"שוד הרכבת" כששלומם ובטיחותם של מל וזואי דרשו זאת, כך שהפעולה עצמה לא היתה מעשה שמעבר לכוחותיו. אך למעשה סיימון ניצל את ההזדמנות ובחר בדרך הטובה ביותר להתמודד עם הגילוי: הוא לא ניסה להתעמת מול ג'יין ראש-בראש, אלא מצא את הדרך להימנע מלהפוך את המצב לתחרות אתה-או-אני, ממנה אף אחד מהם לא יכול היה להרוויח וריבר יכולה היתה להיפגע. סיימון היה רגוע לחלוטין כשדיבר עם ג'יין - לא מפוחד, נתון בהלם או מתוח, כצפוי. הוא לא נקט בדרך של "סחר מכר", של "אתה תתן לי, עכשיו כשאתה בעמדה נחותה משלי, ואני אואיל לתת לך משהו בתמורה". דרכו היתה הפוכה: "אני כבר נתתי לך מה שביכולתי לתת, ועכשיו כל שיש ביכולתך לעשות כדי שזה יעבוד הוא לחלוק את זה איתי". איזו דרך ארוכה עבר הצעיר המפוחד מפרק הפתיחה!

סיימון לא השמיע שום תביעות או איומים. הוא רק הביע בפני ג'יין את העובדה שהם חלק מאותו הצוות. ולפיכך שהוא, סיימון, בוטח בג'יין. הוא הראה לג'יין עד כמה הוא מצוי במקום בו יוכל לפגוע בו אם אי פעם ירצה בכך. וכי לעולם לא יעשה זאת - הוא ראוי לאמון. לא משנה מהי ההיסטוריה שלהם או עד כמה עמוק התיעוב ההדדי שלהם. שוב, כמו ב"בטוחים", הנקודה החשובה אינה נחמדות וידידות, אלא פעולה בצוותא, היותם חלק מדבר אחד גדול יותר, וכיצד הדרך היחידה לפעול בצוות היא נתינת אמון באנשים שסביבך. סיימון היה מוכן לתת לג'יין את האמון הזה בכך שלא גרם לו כל נזק, בכך שהראה שהוא עצמו ראוי לאמון מסוג זה, למרות בגידת העבר. וזוהי הדרך לפעול ביחד, לחלוק ספינה וצוות, גם אם לא להיות חברים. זוהי, לא פעם, דרכו של מל. וזוהי הדרך היחידה בה דברים יכולים לפעול. וההוכחה לכך היא כשלונה של סאפרון.

איש לא היה שם מלבד שלושתם. ממש כפי שמל לא סיפר לאיש מן האחרים, גם סיימון וריבר לא סיפרו. במידה מסוימת ניתן לראות זאת כאילו סיימון מבין את זווית הראיה של מל עצמו, חולק אותה, ונותן לג'יין אותו כבוד ואותה הזדמנות להוסיף ולעבוד ביחד - וכל זאת מבלי שיידע, ולו ברמז, שגם מל יודע על הסיפור כולו. שניהם פשוט מגיעים לאותה המסקנה, להתיר לג'יין את האפשרות לאימון כחבר צוות מן המניין, שוב, לצידו של סימון ואחותו. ממש כמו מל ב"אריאל", אך דרך מסלול אחר, ותוך נטילת סיכון אישי ישיר יותר. וכמו מל ב"ללא דלק", סיימון מציע לג'יין מסלול שאינו בריונות גרידא, מכבד אותו מספיק כדי להישיר אליו מבט ולומר לו זאת.

וכמובן, הוא אינו לבד. יש לו את ריבר. ולה אין שום בעיה להפחיד את ג'יין. אמנם היא לא נכחה בחדר בשיחה בין סיימון לג'יין, אבל היא תחבה את ראשה בפתח בדיוק בשניה הנכונה. דבריה על הרג מצמררים הרבה יותר בפרק זה, לאחר שהיא לא מצמצה לפני שעצמה את עיניה וירתה ישירות ובלי להסתכל בחיילים ב"סיפורי מלחמה", ובמיוחד כשכלי הנשק אותו היא מציינת הוא מוחה. האם היא מתכוונת לכך? האם ריבר היא אכן סכנה לחברי הצוות בכלל, ולג'יין בפרט? ימים יגידו.



הפרק כולו, במיוחד בנוכחות סאפרון התככנית, עוסק בהעמדת-פנים בתוך העמדת-פנים בתוך הוויה אמיתית שעטופות באותו דבר עצמו שוב ושוב. לאורך הפרק כולו, למעשה, ועם דמויות רבות כל כך, האמת נאמרת רק מתוך זיוף ושקרים. שכבות של לבוש נושרות בזו אחר זו, עירום פיזי שמסתיר שכבות אמת ורגש, חשיפה רגשית שמוסווית על ידי עלילת שוד ותככים. הפרק אפילו נפתח, בהומור, בזקן חסר, בחשיפת הפנים. וכפי שנדרש זמן כדי לראות את היעדר הזקן, למרות שהוא ממש מתחת לאף (תרתי משמע), כך חלק מן הדמויות - והצופים - נזקקים למבט נוסף כדי למיין אמת משקר, כנות מטיוח, כוונות ממעידות, ואת השילובים הרבים ביניהם.

במידה מסוימת, כל ההצגות מול סאפרון לא היו הצגות כלל, שכן כתוצאה מהיכרות העבר, כל אחד מהם ידע בדיוק עד כמה אין כל רגשות מכל סוג ידידותי שהוא ביניהם, מאחר שהיה זה קשר על בסיס עסקי בלבד, עם מזימות-על-גבי-מזימות או בלעדיהן, לא היה שום צורך לאף אחד מהם להעמיד פנים בנוגע לרגשותיו (מלבד אינארה, המקצועית בהעמדת פנים של רגשות).

אנשי "סרניטי" הסתירו עובדות מפני סאפרון. את סיימון וריבר, את חלקה של אינארה בתוכנית למקרה-חירום. היא הסתירה מפניהם את תוכניתה להערים עליהם ולגנוב מהם את השלל, אך הם היו מודעים לכך לאורך כל הדרך, ובהתאם לכך בנו את תוכנית מקרה-החירום שלהם. מן הסתם הם העלו את אותן ההתנגדויות עצמן כשמל הציג בפניהם את הרעיון לראשונה, גם אם לא הציגו אותן בדיוק באותה הדרך (זואי, למשל, נאלצה להמתין כדי להביע את עצמה באגרוף מכוון היטב). למען האמת, הדברים היו מעלים חשד אילו התנהגו בדרך אחרת כלשהי. לפיכך היה עליהם להעמיד פנים שהם חשים את רגשותיהם האמיתיים, אותם באמת ובתמים חשו, כדי שלא לגלות את האמת.



אינארה שלחה חיצים בסאפרון המובסת בהתאם לסולם העדיפויות שלה: היא לגלגה על מראה של סאפרון בפח האשפה, נוגעת בנקודה הרגישה של מראה חיצוני, הדבר אותו שתיהן מעריכות. אינארה, המומחית בהחצנת רגשות שאינה חשה, ביקרה גם את הופעתם של חברי הצוות בזמן ההצגה בפני סאפרון. הבגדים שאינארה לבשה בשעת חשיפת המזימה בפני סאפרון היו דומים לבגדים אותם לבשה ב"ללא דלק" כשהוצגה לראשונה בפני סרניטי. כאילו היא אותה האישה. מצד אחד היא מקדישה חשיבות רבה לדרך בה היא נראית, הן דבר זה הוא חלק ממקצועה. ומצד שני היא לוקחת חלק בתעלול מסוג זה, רחוקה מאישה זו עד כמה שאפשר, בייחוד כשהיא מפגינה חדווה שכזאת כשהיא מכוונת את האקדח אל סאפרון. הרבה מאותו דבר, הרבה מהיפוכו של דבר, ובו בזמן.

בסיבוב הראשון של מל העירום והמרוצה ש"זה הלך כמו שצריך" בתחילת הפרק, נשמעו רק צלילי מדבר ברקע, חרקים והרוח, ומל מצוי לבדו בשממה רחבת הידיים. עם זאת, כשהסצנה משודרת שוב, ואנו כבר יודעים בדיוק מהו ה"זה", ושאכן הוא הלך כמו שצריך למרות הכל, יש מוסיקה עליזה ומשועשעת ברקע, והיא חלק מהדרך בה הקטע נראה שונה, כעת. כאילו כשאנחנו מכירים את הסיפור מאחורי המצב, אנחנו יכולים לראות מעבר לפרטים העירומים שלו. שקר וכיסוי פינו מקומם לאמת ולמל. עירומים אך מרוצים.