פעם בכמה זמן, בערך פעם בעונה, ג'וס מוציא מתחת ידיו פרק ספיישל, פרק בעל גימיק ייחודי, גימיק הנמצא מעבר לטריקים עלילתיים "נורמליים", כמו הצגת הפרק מבעד לעיניה של דמות משנה. זהו פרק שחשיבותו לעלילה הכוללת קיימת, אבל לא זה תפקידו העונתי. הפרקים האלו הם לא בהכרח הטובים ביותר בעונה, אבל הם תמיד מוצלחים מאוד בכוחות עצמם, ותמיד נחרטים בזיכרון: פרק ללא דיאלוג, פרק ללא מוזיקה, פרק מחזמר, ועכשיו - פרק שהגיבור שלו הוא בובה.



אבל פרקי ספיישל הם מעבר לגימיק. מכיוון שפרקי ספיישל נכתבים ו/או מבוימים ע"י הג'וס, בדרך כלל, הגימיק הוא רק הדרך שבה הפרק נכנס לתודעה. פרק ספיישל אמיתי יכיל גימיק, יכיל אמירה ויקדם את העלילה הכוללת. המחזמר, מלבד השירים, כלל גם אמירה על הדברים שאי אפשר לומר אחד לשני וצריך לשיר אותם, והיה הטריגר לגילוי סודה של באפי לגבי גן העדן. ב"הס", באפי וריילי מגלים אחת על הזהות הסודית של השני, ווילו פוגשת בטארה, ובעזרת חצי שעה נטולת דיאלוג הפרק גם מצליח לדבר על תקשורת לא מילולית.

רובם המוחלט של פרקי הספיישל היו פרקים של "באפי". "אנג'ל", בתורה, היתה תמיד סדרה בוגרת ואפלה יותר, סדרה שיש בה פחות מקום לגימיק. אבל בין העונה הרביעית לחמישית של אנג'ל, נפל דבר בבאפיוורס: "באפי" הסתיימה. "אנג'ל", שתמיד היתה הספין-אוף החיוור והאפל (לפחות בעיניהם של חובבי "באפי". יש לא מעט חובבי "אנג'ל" שבגללם אני לא אכנס לסמטאות חשוכות בזמן הקרוב), הפכה להיות היהלום שבכתר הג'וס הטלוויזיוני, הסדרה שבה הושקעו מירב האנרגיה והמאמצים של הצוות הקריאטיבי. נהיה כמעט הכרחי להביא עוד איזה גימיק, משהו שיוכיח שגם בלי באפי, עדיין נשארו בבאפיוורס מספיק מקומות שבהם ניתן להבריק (ובדיעבד, בהתחשב בעובדה שעם שידור הפרק הזה התברר שהעונה החמישית היא האחרונה בבאפיוורס, זהו גם הגימיק האחרון שהיה לג'וס בשרוול).

ליצירת הספיישל גייס ג'וס ככותב וכבמאי את בן אדלונד, שכתב את אחד מהפרקים המצחיקים והמחופפים ביותר של "פיירפליי", "קריית-ג'יין". התוצאה לא איחרה לבוא, בצורת אחד הפרקים המצחיקים והמפחידים ביותר בבאפיוורס. שני המרכיבים הבסיסיים הללו מוצו לתוך מילה אחת: בובות.

קו העלילה הראשי של הפרק הוא בסיסי, כמעט בנאלי: כמה שדים השתלטו על נישה בלוס אנג'לס, ועל חבורת אנג'ל מוטל לחסל אותם. זהו סיפור ישן ומוכר, שהופיע כבר בלא מעט פרקים של "אנג'ל", ואפילו ב"באפי". הטוויסט ב"שעת חיוך" לא נמצא בעלילה, אלא מחוץ לפרק (פרק ספיישל או לא פרק ספיישל?). הטוויסט מתחיל בכך שהשדים העיקריים בפרק מופיעים בצורה של בובות לבד, אותן בובות חמודות מ"רחוב סומסום" או מ"החבובות", ובעיקר נובע מכך שאנג'ל - אותו ערפד מהורהר בצורת דיוויד בוריאנז שהואשם בהזדמנות זו או אחרת במיעוט הבעות פנים, הופך גם הוא לבובה.

מצד אחד, עומדות הבובות של "שעת חיוך". בובות לבד קושרו תמיד עם תום, עם ילדותיות, עם שמחת חיים. אבל לא במקרה של פולו, רופוס ורציו הורנבלואר. הפרק מתחיל בצורה פסטורלית: דירה או בית בפרברים, אמא (חד הורית, או שמא האבא כבר יצא לעבודתו?) עומדת בפני יציאתה לעבודתה כמלצרית ומנסה לקמבן את הסבתא שתשמור על הילד החולה, ובינתיים הילד יושב מול הטלוויזיה, שומרת הטף הגדולה של דורו, וצופה בתוכנית בוקר שגרתית.

לא שמשהו יכול להיות שגרתי בבאפיוורס: הבובות מרושעות. בהרמת גבה, מבטה של הבובה הופך מתמים למפחיד, והוא משדל את הילד לגעת בטלוויזיה, גונח מהנאה בזמן שהילד מתעלף לאיטו, עם חיוך של ג'וקר על הפנים. וכאן מגיע החלק המפחיד של הפרק: הניגוד בין בובה, שהיא דבר תמים ומשעשע, ובין השדים שלבשו את צורתן, גורם לכמה מהרגעים המפחידים ביותר (לדעתי) בבאפיוורס: בובה שהופכת בשינוי הבעה אחד לשד מפחיד, הסצינות בהן היד של פולו נכנסת ויוצאת מגבו של דיוויד פיורי - רגעים שהפחד שבהם נובע מהשימוש בבובות, מהעובדה שדבר שנראה תמים הופך מיידית למטריד ומהחלפת התפקידים שבין בובה למפעיל. אפילו החיוך של הילדים החולים מטריד מאוד, אפילו יותר מזה של יופלה, ורחוק להחריד מהצחוק ומהשעשוע של חיוך רגיל.



בשלב מסויים, אנג'ל חוקר את התעלומה בקצת יותר מדי התלהבות (מתי כבר תבינו שאם אתם עומדים מול חדר שעליו שלט "אל", אל תיכנסו אליו?), ומתעורר בתור בובה. וכאן נמצאים המרכיבים שהופכים את הפרק לאחד המצחיקים ביותר בבאפיוורס, כי בובות זה מצחיק. בובות זה מצחיק בפני עצמו - כמו האף המתנתק של אנג'ל, הפרצוף העצוב שלו כשהוא גורר את עצמו למשרד אחרי הקרב עם ספייק, אנג'ל הבובה אוחז בידיו חרב הגדולה ממנו, ורגע השיא בו אנחנו מגלים שגם בתור בובה יש לערפדים פרצוף ציד (צחקתי, וצחקתי, וצחקתי עד שנפל לי האף). אבל הסיבה העיקרית שבגללה אנג'ל מצחיק בתור בובה היא התגובות של האנשים מסביבו והתגובות שלו אליהם. "אנג'ל, אתה חמוד!" אומרת לו פרד (שוויתרה פעם על תפקיד סגן ראש עיריית רעננה), בעוד ווסלי מתחיל מיד לחקור ולנתח את העניין. לורן לוקה בהלם קל (וכמוהו שאר העובדים ב"וולפראם והארט"), ואילו ספייק, הו ספייק - הוא משלב את שנאתו לערפד בעל דמות היגון עם חוסר הטאקט המפורסם של זן הערפדים ופשוט צוחק עליו, לא מפספס הזדמנות להכניס לאנג'ל קטנה.

מגוון התגובות של הסובבים כלפי הפיכתו של אנג'ל לבובה (הפתעה, חוסר אמון, ואפילו שמחה לאיד) היו הרבה פחות מצחיקות לצפייה אלמלא היו מלוות בתגובותיו של אנג'ל: הוא מתבייש, מתרגז, מתפרץ על כל מי שמתייחס למצבו חסר המזל, מפטר את פרד, מתרגש במהירות כאשר "שעת חיוך" משודרת בטלוויזיה, מתעלם מנינה אשת הזאב הסקסית, נלחם בספייק (בסצינת בובה-אדם מרשימה בפני עצמה, שמוכיחה איזה שחקן מוכשר הוא ג'יימס), מתעשת, משלים עם מצבו וחוזר מדוכא וגורר רגליים אל המשרד. כל ההתנהגויות הללו, לו היו משוחקות על ידי שחקן בשר ודם, היו נראות מגוחכות ולא אמינות. על בובה, שעצם נוכחותה בסצינה היא מגוחכת ולא אמינה, התגובות נראות הולמות. מכיוון שהתגובות הולמות, ושום דבר לא נראה מוזר באנג'ל שהולך עם ידיים בכיסים ומבט מרוכז על הרצפה, קל הרבה יותר לצחוק על הסצינה. הזרה היא טכניקה קומית בדוקה, והיא כשלעצמה מספיקה בשביל להפוך סצינות נורמליות להזויות לחלוטין (השוו בין כל סצינת הליכה של הצוות בעונות קודמות ובין הסצינה שבה בובה-אנג'ל הולך עם חרב לפני פרד, ווסלי וגאן. הפרצופים היחידים שנשארים רציניים הם אלו שעל המסך).



בובות זה מפחיד. בובות זה מצחיק. עולה השאלה, האם יש לבובות בפרק משמעות מיוחדת? האם אנג'ל יכול לומר משהו על העולם בתור בובה, משהו שבאופן רגיל לא יכול לעבור? אולי יש אמירה על התנהגות החברה כלפי השונה (לא סביר, בהתחשב בעובדה שמדובר בחברה מאוד לא נורמלית, שבה יש בלובי שד שמדבר בסלולרי)? האם עצם הפיכתו של אנג'ל לבובה משמש כזרז המאפשר לו להחצין את כל הרגשות שאנג'ל האדם-ערפד תמיד הפנים (כמו להרביץ לספייק, לחבק את פרד וכדומה)? האם פולו, שבשינוי הבעה קל (והחלפת פנים של הבובה, אבל בואו לא נתפס לקטנוניות) הופך מתמים למרושע, הוא סמל לכך שמראה יכול להטעות? האם יש כאן בדיחה פנימית על דיוויד בוריאנז, שמצליח להעביר יותר רגש באמצעות הבעות פנים כאשר הוא בובה מאשר עם פניו האנושיות? ואולי מדובר באמירה על עולם הטלוויזיה, שהופך את הצופה בו לבובה חסרת יכולת חשיבה ופעולה עצמית כמו פרמקין ביש המזל, שמעביר את לילותיו עם מגבת על הראש ואת ימיו עם כף יד תקועה בתוך גבו, או לאידיוט קטטוני עם חיוך תמידי על פניו (אני יודע שכך אני הייתי כשהסתיים הפרק בפעם הראשונה שראיתיו)?

הכל ייתכן. לפרקי באפיוורס בכלל, ולפרקי ספיישל בפרט, יש נטייה להכיל אמירות רבות, שטחיות או עמוקות, ולמנתחי פרקים יש נטייה להוסיף משמעויות שאפילו ג'וס לא חשב עליהן (הידעתם? השימוש בדיוויד פיורי בתור השחקן שמשחק את פרמקין, המפיק האחראי של "שעת חיוך", והבובה שנשלטת על ידי השדים, הוא למעשה קריאה לעזרה של אנשי צוות הבאפיוורס, שנמצאים תחת שליטתו העריצה של ג'וס ואינם יכולים לעשות דבר מבלי שג'וס יאשר להם!). אבל, בסופו של דבר, לבניית הפרק סביב נושא הבובות יש סיבה אחת משמעותית, שמבוטאת באופן מדויק ביותר בסיכום 2004 של מבקר הפוטון:

"הם הפכו את אנג'ל לבובה! הם! הפכו! את! אנג'ל! לבובה!"



אבל אנג'ל הבוב הוא לא המרכיב היחיד של הפרק, אלא רק העלילה הראשית שלו. "שעת חיוך" הוא פרק ספיישל, וככזה הוא מכיל בהכרח גם עלילות משנה בעלות חשיבות מתמשכת. באופן ספציפי, שלוש עלילות שכאלו, שלמרות שאין ביניהן קשר על פני השטח, מתחברות אחת לשנייה דרך שיר השייך לעלילה הראשית, שיר קטן על בטחון עצמי:

Self esteem is for everybody
Self esteem is for everyone
You can dream and be anybody
But self esteem is how you get it done

העלילה הראשונה וחסרת החשיבות מכולן נוגעת בדמות חסרת החשיבות מכולן, או לפחות זה שנראה כך - ה"שריר" גאן. היו תקופות שבהן גאן באמת נראה כמו הדמות המיותרת ביותר, חסרת הייחוד ביותר, ה"זאנדר" של חבורת אנג'ל. הוא היה הבריון, האדם שאליו פונים כשצריך לכסח איזה שד, חסר ההשכלה (הוא פרש מבית הספר על מנת להרוג ערפדים), חסר העתיד (הוא הרי מכר אותו עבור טנדר), חסר העניין. אבל מצבו של גאן השתפר פלאים מהרגע שהצטרף ל-W&H. השותפים הבכירים הכניסו בו קצת שכל, מילולית, והפכו אותו מבריון שכונתי פשוט לעורך דין ממולח. ב"בית", גאן הוא הראשון שמסכים להצטרפות ל-W&H, מכיוון שהתמריץ המוגש לו הוא החזק ביותר: להפוך מבריון לבנאדם אמיתי, עורך דין בעל השפעה (זהו תמריץ כל כך חזק, שגאן מקבל אותו למרות ש"עורך דין" הוא הקללה החזקה ביותר בבאפיוורס).

במהלך כל העונה החמישית, גאן מתנהג כאילו הוא חלק אינטגרלי מחבורת אנג'ל, כאילו התפקיד שלו בחבורה אינו נחות משל כל השאר. אבל המצב זמני. השינוי ש"וולפראם והארט" עשו בגאן מתפוגג, והוא חוזר לאיטו להיות גאן הפשוט וחסר התרומה. לא ברור האם זו היתה מטרתם של השותפים הבכירים מלכתחילה, או ניסיונו של הרופא שהשתיל בו את המוח למצוא נקודת שליטה על גאן, דלת אחורית בתוך W&H שתאפשר לו להשיג כוח שהסכומים הגבוהים להחריד שהוא דורש עבור שירותיו לא מסוגלים להשיג. בכל מקרה, השיטה עבדה. גאן לא מכר את נשמתו לשטן כשהצטרף ל-W&H, אפילו לא בהתחשב בעובדה שהוא היה הראשון שעשה זאת. גאן מכר את נשמתו לשטן (נשמה מטאפורית, כמובן. נשמתו האמיתית שייכת לפרד) כשהסכים לעזור לרופא על מנת להשיג את מה שרצה - שיפור קבוע בראשו. לא משנה מה הרופא רצה ממנו, עצם ההסכמה היא מחיר גבוה מדי בשביל תומתו של גאן. ניתן רק לקוות שהמחיר יישאר תיאורטי.



בטחון עצמי, כבר אמרנו? לגאן אין כזה דבר. הוא לא מאמין בעצמו. הוא לא מאמין ביכולתו לעשות טוב ולתרום, באפשרות "להיות מישהו". הוא צריך שמישהו ישתיל בו בטחון עצמי. הניתוח הוא אמנם בראשו, אבל במהלך הפרק גאן מתנהג כמו האריה הפחדן: אין לו אומץ לחיות כפי שהוא, והוא צריך שהג'וס מארץ עוץ ישתיל בו אומץ.

העלילה השנייה בפרק עוסקת באנג'ל ובנינה. חיי האהבה של אנג'ל לא היו מוצלחים, בלשון המעטה. בפעם הראשונה ששכב עם מישהי בתור אנג'ל, הוא איבד את נשמתו. בפעם השנייה ששכב עם מישהי, הוא עיבר אותה (וגרם לנו לעונה פלוס של עצבנות יתר). בפעם השלישית, הוא היה תחת כישוף ולא-נדבר-על-המקרה-הזה-בכלל-ככה-שאולי-כולם-ישכחו-ממנו. ברורה לגמרי הסיבה שבגללה אנג'ל מפחד להיכנס למערכת יחסים רומנטית. הוא עושה הכל על מנת שלא לאפשר למערכת יחסים כזאת להתפתח, כולל חיים בחשיכה והימנעות מקשר עם בחורות עד להשוואתו לסריס ("אני הבחור עם התאווה לדם שמסתתר בפינות חשוכות"), וכאשר עולים בו רגשות רומנטיים - הוא שומר עליהם מבוקבקים היטב, כך שהבחורה בצד השני לא תדע זאת ותוכל להסתפק בגרוסלאג.

אבל לא לעולם חוסן. לפתח דלתו של אנג'ל הגיעה בחורה. בחורה יפה, מעניינת ומעוניינת, זהובת שיער כמו שאר מאהבותיו. אז נכון, עם הבחורה הזאת אי אפשר לדבר פעמיים בחודש ולא רק פעם אחת, אבל כפי שכבר הוכח ע"י ווילו "למה החבר שלך אף פעם לא בא לליל הסדר?" רוזנברג, אפשר להתמודד בהצלחה עם הנתון הזה. אשת-זאב וערפד זה לא רק מתכון לסרט כושל בכיכובה של קייט בקינסייל, אלא גם למערכת יחסים מוצלחת: אמנם אי אפשר לצאת לטיול לאור הירח המלא ואי אפשר להישאר לצפות בשקיעה או בזריחה, וחוסר זהירות מכל אחד מהצדדים יגרום למותו האלים של הצד השני, אבל המצב המיוחד של השניים הוא בדיוק היתרון: קשה להתייחס לצד השני כמפלצת כשאתה מפלצת לא פחות קטנה. וככה, נינה מסוגלת להביט על אנג'ל ולא לראות את הערפד, אלא את הבחור הסקסי שהוא באמת. נינה נמשכת לאנג'ל, גם גופנית וגם בגלל שהוא האביר הלבן שהציל אותה ממוות בצלייה. זה ברור לכל מי שרואה כיצד היא מגיבה אליו. חוץ, כמובן, מלאנג'ל. אנג'ל, כדרכם של אנשים שאליהם מופנים סימנים, לא רואה אותם, ולא מבין שנינה רוצה לקחת את נשמתו. וכשהאמת מוטחת בפניו, הוא נכנס מיד למגננה, מפחד לאבד אותה.



וכאן, בפעם הראשונה מאז שאנג'ל איבד את נשמתו, ווסלי מטיח בו את פתרון הקסם: זה לא הסקס שמפעיל את הקללה, אלא אושר אמיתי. באפי היתה האושר האמיתי הראשון של אנג'ל. קורדיליה, בשילוב עם הצלת העולם, היתה האושר האמיתי (הדמיוני) השני של אנג'ל - ואפילו אז, הוא קרא בשמה של באפי. הסיבה שאנג'ל לא איבד את נשמתו כששכב עם דרלה ועם איב, אומר ווסלי, לא היו בהכרח הסיבות הטבעיות (אצל דרלה לא היה אושר משום שזה היה מעשה של ייאוש; עם איב הוא היה תחת כישוף ולכן אי אפשר להתייחס למעשה כעל אושר מכל סוג שהוא). אנג'ל לא איבד את נשמתו כי האושר האמיתי איננו רק רגע האביונה, איננו אפילו עצם מערכת היחסים - האושר האמיתי הוא מערכת יחסים אמיתית, טהורה, חד פעמית, מהסוג שאפילו האלוף הגדול ביותר הינו בר מזל אם קיבלה: הרוב המוחלט של מערכות היחסים מסתכמות באושר סביר. יכול להיות שווסלי אומר את זה מנקודת המבט הדיכאונית שלו עצמו (אחרי הכל, ווירג'יניה עזבה אותו כי לא היה יכול לאהוב אותה באמת, בחורה אחת שאהב הלכה עם בחור אחר, ואילו לשנייה שאהב באמת הוא היה חייב להפריד את הראש משאר הגוף). אבל, נכונות או לא, מילותיו של ווסלי היו בדיוק מה שאנג'ל היה צריך בשביל להמשיך בחייו: גם אם מילותיו של ווסלי היו תיאוריה בלבד, עצם היעלמות הפחד להגעה לאושר אמיתי תאפשר לאנג'ל להתייחס לנינה בנונשלאנטיות, ונונשלאנטיות תמנע ממנו להגיע למחויבות שממנה נובע אושר אמיתי.

השיחה עם ווסלי הראתה לאנג'ל שנינה מעוניינת בו, וגם הסירה את העכבה המשמעותית ביותר שלו. אבל, בכל זאת, אנג'ל לא ממש מוכן נפשית להתחיל במערכת יחסים, ולו גם כזו של אושר סביר. הוא חלוד במקצת, ולמרות שנינה מאוהבת בו מעל הראש - חסר לו בטחון עצמי בשביל לדבר איתה.

כמה טוב ש"אנג'ל" זאת סדרת פנטזיה. במקום שאנג'ל יצטרך להתמודד עם העובדה שהוא לא מוכן נפשית לנינה, הוא צריך להתמודד עם הפיכתו לבובה. פתאום, בתור בובה, יש לו סיבה להתחמק מנינה - היא התאהבה בערפד בעל דמות היגון, היא לא בהכרח תאהב את הערפד בעל דמות החבובה. חוסר הביטחון העצמי שלו עובר המרה, ועכשיו אנג'ל מפחד שנינה לא תרצה אותו בתור בובה, ומסתתר מתחת לשולחן. אבל הריב עם ספייק נותן לו מספיק ביטחון עצמי, כאילו הג'וס מארץ עוץ מילא את ראשו הדחלילי של אנג'ל במוח ביחד עם הספוג. אנג'ל מקבל כל כך הרבה ביטחון עצמי, שהוא חושף את כל רגשותיו בפני נינה, אפילו בלי לשים לב לכך שהיא הפכה למפלצת טורפת בובות. לא נורא, תפרים הם סוג של קמטי הבעה, ואנג'ל ונינה מוכנים לבילוי של אושר סביר.

ועלילת המשנה השלישית? היא העלילה המרכזית ביותר. בעוד שאר עלילות המשנה של הפרק עוסקות בתהליכים שהתחילו בעונה החמישית, עכשיו אנו מגיעים לתמציתו של פרק הספיישל: קו עלילתי שהתחיל עוד בשלהי העונה השלישית, מגיע כאן לתפנית משמעותית.

בעונות הקודמות של "אנג'ל": אנג'ל הציל את פרד מפייליאה, מה שגרם לה להתאהב בו מיד בתור האביר על המכונית הנפתחת השחורה. מיד לאחר שהיא חזרה לשפיותה, התחיל קרב בין ווסלי לגאן על חסדיה של הבחורה הגפרורית, כאשר גאן הביא את המשיכה הפיזית ו-ווסלי את המשיכה האינטלקטואלית. לאחר לילה באופרה, גאן ניצח, והפסיד את פרד כאשר רצח מישהו בשבילה/במקומה. פרד התנחמה בנוקס, שפעם ניסה להרוג את באפי אבל תמיד יהיה חבר של מל מהמלחמה. אבל מערכות יחסים בתוך העבודה אף פעם לא עובדות והיא עכשיו לבד. ווסלי עדיין לא התאושש מכך שהוריד לחברה שלו את הראש, למרות שהיא אמרה שהיא סולחת לו.

וחזרנו ל"שעת חיוך". ווסלי מאוהב מעל לראשו בפרד. אפשר לראות את זה בשכנוע העמוק שבו הוא מספר לאנג'ל על הצורך בשמירה על הבחורה המתאימה, אפשר לדמיין אותו מתכוון לפרד בכל אחד ואחד מתיאוריו על הבחורה המושלמת בזמן שכינורות מתנגנים ברקע, והוא אפילו קורא בשמה של פרד במקום הנכון (רק במשמעות הלא נכונה). בניגוד לגאן, שקיבל את זמנו עם פרד, לווסלי לא היתה הזדמנות להפגין את אהבתו כלפיה.



מצד שני, ווסלי כל כך מאוהב, שהוא לא שם לב. הסימנים שפרד שולחת לכיוונו בולטים מספיק גם בלי שווסלי יסביר עליהם לצופים חצי דקה לפני. אבל ווסלי, בדיוק כמו אנג'ל, לא שם לב לסימנים שמכוונים כלפיו. פרד מנסה לרמוז לווסלי שזמן מספיק אחרי שעזבה את גאן, ואחרי שניסתה לשווא את נוקס, היא מוכנה סופסוף לתת לווסלי הזדמנות. אבל ווסלי לא לוקח אותה.

אפשר לנחש שהסימנים בין פרד לווסלי התחילו עוד לפני האירועים של "שעת חיוך". אבל עד עכשיו, הם היו רק סימנים, ופרד חיכתה שווסלי יעשה את הצעד הראשון. אבל לאחר ליל שימורים מול תוכניות ילדים בטלוויזיה, אין לה ברירה אלא לקחת את העניינים לידיה.

נשיקתה של פרד היא הסימן האולטימטיבי. עם הנשיקה, עולה שיר הביטחון העצמי ברקע, בזמן שאנחנו מרגישים את הביטחון העצמי של ווסלי מתרומם. הנשיקה של פרד הכניסה חיים בלב הפח של ווסלי, שעכשיו מתמלא באהבה. העלילה של ווסלי ופרד היא אמנם הקצרה ביותר מבין עלילות הפרק, אבל החשובה שבהם, ואחת הסיבות למקומו הגבוה של הפרק בכל רשימה של פרקי אנג'ל: הדרך הישירה שבה נפתר המתח המיני שבין ווסלי לפרד.

ולורן? לו יש מספיק ביטחון עצמי. הוא כבר בבית.