הערפד מחפש משמעות
בעת שאדם נע קדימה ומחייב את עצמו, התבל כולה נעה איתו. מיליוני דברים בלתי צפויים נעים בעקבות ההתכוונות המוחלטת. כל אשר אתם חולמים עליו, החלו לעשותו. בהעזה יש גאוניות, עוצמה וקסם. החלו עכשיו!

.

כולנו מחפשים מטרה. גתה היטיב לתאר כיצד מטרה והתכוונות הופכים את האדם מסתם פיסה הצפה בחלל ונסחפת בזמן, לכלי הצולח את המים בדרכו אל המטרה.

אנג'ל נצפה בפרק הזה נע בין שתי הקיצונויות - בין הקרייריזם חסר-הנשימה של ניהול "וולפראם והארט", לבין הבטלה ותחושת חוסר המטרה של אנג'ל ב-1943. מזל שיש מי שבא להוציא אותו מ"שעת התה של הנפש". האנשים הטובים מן הממשלה לוקחים את אנג'ל לעבודות יזומות, ותוך כדי כך חושפים את מקורותיה הקדמונים של "היוזמה". אנג'ל מגויס למילואים, באפסנאות מונפקים לו סוודר שחור תואם ומערכת משקולות סטנדרטית, והוא משולח למשימה. אמנם לא מונפקת לו תעודת מילואים, אבל זה ברור - הוא לעולם לא היה מרשה לעצמו להצטלם עם ג'ל משנות ה-40.

במשימה הזאת הוא יפגוש את לאוסון, אותו קצין צעיר וחביב מהפלאשבק שמשום מה מופיע, עדיין צעיר וחסר מנוח, גם ב-2004. הדמות של לאוסון היא מרתקת, במיוחד באופן בו היא מוצגת - שתי הדמויות שמופיעות בהווה ובפלאשבקים דומות ושונות. קודם הוא קצין צעיר ומפוחד, אחר-כך הוא פורץ בטוח שחוטף את פרד והחברה, וכל העת המניעים לא ברורים - עד שלאט לאט הם מתבהרים ודמותו נחשפת כדמות שלמה ועקבית (אם כי עדיין חידתית משהו).



כמעט כל משפט של לאוסון הוא שאלה. הוא זה שמאתגר את אנג'ל, ואת כל החבורה בשאלות שבחלקן הם מתלבטים ואת חלקן הם מדחיקים. היחס השונה של כל אחד לשאלות האלה ולמשמעותן, חושף את ההבדלים בין הדמויות השונות בסדרה, ואולי אומר גם משהו על משמעות, מטרה, קריירה, ומחיר.

מה מניע אותי?
שני מניעים עיקריים יש לאדם - הרצון לעשות את הדבר הנכון מצד אחד, והצורך בעונג ובהנאה. מן הצד השני. פרויד היה אומר שאלה רצונותיהם של הסופר-אגו לעומת האיד. אנשים קיצוניים יותר יאמרו שלא תמיד יש סתירה בין שני אלה. יתרה מזאת, תחושת המשמעות של העבודה היא גורם חשוב בסיפוק והיא גם הנאה בפני עצמה. אבל מה עושים כשהעבודה לא נותנת לא משמעות ולא עונג?

מדוע אני מתוסכל?
ברי המזל שבנו מקבלים בעבודה גם הנאה וגם תחושת משמעות. האומללים לא נהנים לא מזה ולא מזה, ולעתים קרובות מרגישים "תקועים". המשותף לאנג'ל וללאוסון הוא ששניהם תקועים במצב של כלאיים - הם יודעים מה הרצון שלהם אבל לא מסוגלים להגשים אותו בגלל משהו שעוצר אותם. לאוסון רוצה ליהנות מחיי הערפדות, אבל לא יכול בגלל האלמנט ה"נשמתי" שאנג'ל הותיר בו. כלומר, הוא רוצה ליהנות מהרוע, אבל תקוע בו "טוב" שמונע ממנו את זה, וזה מתסכל אותו. אנג'ל רוצה לעשות טוב ולסייע לחלשים, אבל מתקשה להגשים את המטרה בגלל חיי ה"תאגיד" והצורך בפיקוח על כל הלקוחות שגורמים לו להיות עסוק מדי במשרד. כלומר: הוא רוצה לעשות טוב, אבל לא מסוגל כי הוא תקוע בתוך המשרד של W&H.

מה עשינו עם החיים לפני העבודות האלו?
בתחילת הפרק שואלת פרד שאלה זו שעלתה במוחם של קרייריסטים רבים. אנג'ל וחבריו מרגישים שהם כה עסוקים בלחץ היומיומי של העבודה, עד שלא נשארו להם חיים. אבל זהו האבסורד של הקיצוניות - מצד אחד חיי בטלה הם חסרי משמעות, והעבודה מעניקה לאנשים זהות. מהצד השני, עומס גדול מדי שלה לוקח מן האדם את תחושת העצמי החופשי וחלק מהזהות שהוא כה עמל להשיג. בעיקר אם העבודה מרגישה חסרת-משמעות. האם זה מה שקורה לאנשי החבורה שלנו?

"האם את אוהבת את מה שאת עושה? את מתעוררת בבוקר ומשתוקקת להתחיל את היום?", שואל לאוסון את פרד, שמגמגמת (כרגיל) משהו על זה שהיו ספקות בהתחלה, אבל בזמן האחרון... היא לא מסיימת את המשפט ולכן לעולם לא נדע - האם בזמן האחרון היא חסרת ספקות, או שפשוט לא היה לה זמן לפתח אותם. בהמשך נגלה שהשאלה הזאת מטרידה מאוד גם את לאוסון הערפד, שמתעורר בלילה ללא תשוקה להתחיל אותו. אנג'ל, לעומת זאת, אולי אינו מפגין תשוקה אבל תמיד היתה בו להיטות להשקיע את עצמו בעבודה במקום לפתח חיים. הוורקוהוליזם והמנהיגות בתפקיד החדש כנראה היו מתאימים לו מאוד, אם לא היו מתנגשים בשאיפתו למגר את הרוע. אבל הצלילה לתוך המנהיגות היא אולי גם דרך לברוח מן השאלות הקשות.

מי באמת המנהיג? מה עושה אותו לכזה?
נושא המנהיגות הוא משמעותי בפרק. המילים הראשונות שנאמרות בו הן פקודות הקפטן בצוללת, האלחוטן הקורא לעזרה, ולאוסון שדוחף את האנשים "שמעתם את הקפטן, פנו את התא!". אבל הקפטן נאכל, ולאוסון שנותר מיותם נאלץ לקבל את המנהיגות על עצמו בכוח שרשרת הפיקוד - אבל לא לזמן רב, כי כשאנג'ל מופיע, הוא לוקח את הפיקוד לעצמו.



המעניין הוא שאנג'ל צריך לבסס את מנהיגותו בקרב שני קהלים שונים, שמייצגים מודלים שונים של מנהיגות. המנהיגות הצבאית של אנג'ל היא בכוח הפקודות הפורמאליות ואין כמעט מי שיקרא עליה תיגר. אבל במקביל הוא צריך לבסס מנהיגות גם בקרב הערפדים האחרים - ואלה לא נשמעים לפקודות פורמאליות. הוא מנסה לעשות זאת בתחילה באמצעות האינטליגנציה ושמו הטוב בלבד (לא הורגים את האנשים כי צריכים אותם בשביל להיחלץ מהמצב), אבל נאלץ בסופו של דבר להרוויח את מקומו בדרך הישנה והטובה - הריגת מי שקרא עליו תיגר בהצהרה מנומסת של "לא כדאי לכם להתעסק איתי". זה גם ההבדל באופי בין אנג'לוס - דיקטטור בתוך מערכת לא-פורמאלית של פושעים, שקונה את מקומו בנחישות, כוח ואכזריות, לבין אנג'ל - שעובד בשביל ה-PTB, שמגשים את ההוראות שהוא מקבל (דרך החזיונות) ולכן פועל כמי שמקבל פקודות. מה שמוביל לשאלה החשובה הבאה:

מי באמת מושך בחוטים?
ספייק כמובן עושה עצמו כלא מתרשם מאנג'ל(וס) - ובמילותיו: "הוא אוהב להעמיד פנים שהוא הבוס". אבל המשפט המעניין הזה מתגלה כרב-משמעי. מצד אחד ספייק מתאר בו מבלי משים את עצמו (הוא דורש שיתייחסו אליו כ"קפטן", במיוחד לאחר שטרח לבדוק ולהתיישב בכסא שלו). אבל האם משפט זה מתאר נכונה גם את אנג'ל? אנג'ל המנהיג על הספינה, הוא רק כלי בידיהם של כוחות גדולים הרבה יותר. האם גם בתפקיד ב-W&H הוא רק מעמיד פנים שהוא הבוס, בעוד שכולנו יודעים שמעליו בוחשים כוחות חזקים הרבה יותר? לא סתם אמר עליו "אביו" של ווסלי כי "אנג'ל הוא בובה, ותמיד היה. של ה-Powers that be, של W&H, וכעת שלנו". קצת כמו ב"הקוסם מארץ עוץ", בתוך אשליית הבוס הגדול עומדת בובה קטנה ומפוחדת.

מה דוחף אותך קדימה? מה קורה אם אין לך משימה?
"מה אתה רוצה?"
"מה שתמיד רציתי - להבין".
"להבין מה?"
"למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים?"

לכאורה, אפשר לראות בפרק סתירה להמשכיות הסדרה עד כה. אנג'ל המובטל המבואס אכן מתאים למה שידענו על "חייו" לאורך רוב המאה. אבל אנג'ל שבצוללת הוא אחר לגמרי. מן הרגע הראשון הוא פעיל, סמכותי ובעל בטחון עצמי מובהק, קרוב הרבה יותר לאנג'ל המנהל העסוק מאשר לחיה הפצועה מהפלאשבקים. ואולי זו אינו סתירה כלל. אולי כל מה שנדרש הוא לתת לאנג'ל מטרה ומשימה כדי להוציא ממנו את המנהיג שהדחיק ביחד עם כל מה שהוא אנג'לוס. ולהיפך - אם ימצא עצמו ללא משימה, יידרדר שוב לדרגת הקורבן הפאתטי ואכול רגשות האשמה.

זה ההבדל העצום בין אנג'ל לספייק, שתאוות החיים היא המשימה שלו והוא אינו זקוק למשימה מוגדרת כדי לנעוץ את ניביו בחיים ולשאוב את לשדם. אנג'ל מונע (לפחות במוצהר) ע"י תחושת החובה. ספייק ע"י החיפוש אחר עונג.

"כולנו צריכים סיבה לחיות, גם אם אנחנו כבר מתים. אמא, פשטידת תפוחים, הפסים והכוכבים. כל זה היה טוב בשבילי עד שפגשתי אותך".

לאוסון הוא חיבור בין שניהם. עוד לפני שהפך לערפד, הוא חיפש תמיד את "המשימה", הדבר הנכון לעשות. גם כשהוא מתערפד, הוא מנסה להיהפך לערפד רע ומרושע כמו שנגזר מן התפקיד שאליו הוטל, כי כנראה שזה הדבר הנכון לעשות במצב זה. בדמות שלו מתרכזת בדיוק הדיכוטומיה של חובה מול הנאה. לאוסון האדם היה מונע על-ידי המשימה לעשות את הדבר הנכון. לאוסון הערפד מונע על ידי "משימה" לחוות את העונג הפרוע והמופקר ביותר.

מה מותר לעשות בדרך אל המטרה?
לאוסון הוא הילד האמריקני התמים. "אתה לא מנצח במלחמה אם אתה עושה את כל מה שצריך. אתה מנצח אם אתה עושה את הדבר הנכון", הוא אומר - אבל הוא היחיד שמאמין בזה. ספייק מלגלג עליו. אנג'ל, שפעם אולי האמין גם הוא כך, החליט בכל זאת "לעשות את מה שצריך". "רק הפיהרר שלכם ימציא משהו כל-כך חולני" הוא אומר בצדקנות, ואז מזדעזע לגלות שגם הצד "שלנו" מתכוון לעשות שימוש בכוחות הרשע.

הרמז הזה אינו מקרי כלל וכלל, והוא מעוגן בהיסטוריה. עם פתיחת מירוץ החימוש והמלחמה הקרה בסוף מלחמת העולם השנייה, לא בחלו גם ברה"מ וגם ארה"ב בגיוס מדענים גרמניים ואפילו נאציים, כדי להשתמש בידע שלהם ולא לפגר במירוץ החימוש, בעיקר בתחומי הטילים והאטום. סביר להניח שאילו היו קיימים ערפדים ומפלצות כנושא מחקר גרמני, היו האמריקאים מנסים לחקור גם אפשרות זו. יתרה מזאת, ייתכן בהחלט שכל עניין טכנולוגית הצוללות היה רק תירוץ, והערפדים, המדען, והמחקר שעל סיפון הצוללת היו האוצר האמיתי שאותו ביקש הצבא להשיג. זו לא הפעם הראשונה שהנסיון הממוסד לנצל את כוחות האופל משמש כמטאפורה למשחקו המסוכן של האדם באטום. לאורך העונה הרביעית של "באפי" היה די ברור שה"יוזמה" מהווה אמירה גם על נושא זה.

לאוסון מזועזע, והזעזוע הזה מביא אותו לתהייה המתבקשת הבאה:

מה מבדיל אותנו מן האחרים?
"הופתעתי לגלות שמר אוכל-מכרסמים פתאום נלחם ברשע... ומנהל את W&H. תרצה להסביר? שני אלה לא מסתדרים".
"זה מסובך".
"זה נכון לגבי רוב הדברים היום... אנחנו חיינו בתקופה פשוטה יותר... בדברים היה איזה הגיון. תורידו את הראש, תשגיחו על הגב, ונצא בחיים".

לאוסון שגדל ב"תקופה פשוטה יותר", הוא איש של עקרונות ברורים. הנאצים זה רע, אנחנו זה טוב. הם עושים הכל כדי לנצח במלחמה, אנחנו עושים רק את הדבר הנכון. אבל אלמנט בני-הכלאיים וטשטוש-הגבולות הוא מרכזי בפרק. ערפדים תמיד היו איפשהו באמצע בין השדים לבני האדם. אנג'ל עוד יותר מטושטש כי הוא ערפד עם נשמה, ולאוסון גם הוא בלתי ברור לגמרי, ללא נשמה מצד אחד, אבל עם סוג של מצפון מצד שני. מנסה להיות מרושע, אבל לא נהנה מזה. אם הצד "שלנו" לא מהסס לרדת לרמה של הצד השני, מה קורה לקו הברור של "הטובים" מול "הרעים"?



מהי המשימה?
זו השאלה העיקרית שמנחה את לאוסון, מימיו כנער ועד הרגע שהפך לאבק, עד כה התשובה תמיד היתה ברורה. נער-החווה האמריקני לא נתקל בספקות, בתחושה של אובדן הדרך, ובעיקר באותם גבולות מטושטשים, עד שפגש באנג'ל.

אנג'ל: אתה לא צריך לדעת למה. צריך להביא את הצוללת, אלו הפקודות שלנו, וזו הפואנטה.
לאוסון: יש הבדל בין פקודות לבין מטרה. לא התגייסתי מפני שרציתי הוראות. בילדותי צחקתי על אנשי הצבא, שהם לא יכולים לקשור את הנעליים בלי פקודה. ואז ראיתי תמונות של מה עושים הגרמנים. הרשע מתפשט והוא לא רק שם, זה היה על הספינה שלי וזה הרג את הצוות שלי. אני מת מפחד במשימה, אבל אני יכול להסתדר, אפילו להתמודד עם המוות, אם אני יודע שיש מטרה גדולה יותר.
אנג'ל: יש לנו עבודה, והיא תעזור לנצח במלחמה. אני לא צריך שתבין כל פרט. רק שתדע שאנחנו נלחמים באותו צד. אני צריך שתסמוך עלי שאוציא אותנו מכאן בשלום.

אבל בדרך אל המטרה כולם משלמים מחיר.

מה המחיר?
העירפוד של לאוסון מושווה למעבר של אנג'ל ל"וולפראם והארט". שניהם הקריבו למען הטוב הכללי יותר. לאוסון הציל את הצוות וסייע למאמץ המלחמתי, ואנג'ל הציל את קונור וקורדיליה, וקיבל משאבים שיסייעו לו לעזור לאחרים. אבל כערפד לאוסון המשיך לחפש מטרה, בעוד שאנג'ל התייאש בטענה שזה לא משנה כל עוד העבודה נעשתה. כשזה לא הספיק, אנג'ל התפטר ולאוסון החליט שהוא מפסיק לחפש במקומות הלא נכונים וחוזר אל הסיבה ההתחלתית. הכוחות שלחו את קורדיליה לאנג'ל, ולאוסון חזר כדי לקבל תשובות, או כדי לנצל את הבטחתו של אנג'ל להרוג אותו במפגשו הבא.

המשימה הושלמה, ומה עם האנשים?
לאוסון הוא אדם שהקריב את חייו למען "המשימה", אבל חוזר לענות את אנג'ל שהקריב אותו לטובת הכלל. מעניין לחשוב עליו כעל מייצג של כל אותם אנשים שנפלו לשולי הדרך. כל הפגועים, הנכים, ונפגעי הנפש שמתמודדים יום יום עם המחיר שגבתה מהם ההקרבה למען החברה. כל אותם אנשים מסרבים להעלם ולהיות מטואטאים - ולעיתים נדמה שנוח וקל יותר לחברה אם היו מתים כמו השאר ולא נמצאים איתנו להזכיר לנו שוב ושוב את המחיר הכבד.

לאוסון בעצמו מדגים, מיד עם היוולדו מחדש, את הראייה הזאת של המשימה כחזות הכל וזניחות האנשים.

- אנחנו עולים... זה תמרון טוב כשהגרמנים עדיין מחפשים אותנו?
- הצוות לא יחזיק מעמד אם לא נאוורר.
- הם נשבעו לתת את חייהם למדינה, כמוני. חוץ מזה, אני רעב.
- הם עדיין האנשים שלך.
- אבל הם לא המשימה, נכון?

אבל לאוסון נאלץ להתחיל בחיים חדשים, וממשיך למשימתו הבאה שבה הוא נכשל. זה מביא אותו לשאלה הקיומית הבאה.

למה אני כזה?
אחת התהיות של לאוסון הערפד היא מדוע הוא שונה מהאחרים. שאלתו לאנג'ל היא ברורה: "זה אני, צ'יף, או שכל מי שערפדת מרגיש כך?" הוא בטוח שהאשמה באנג'ל, שיצירתו מערפד עם נשמה הפיחה בו מעט מצפון. אבל ישנו הסבר פוטנציאלי אחר ומעניין לא פחות, שקשור במנגנון ביולוגי ידוע.

הטבעה היא תופעה ביולוגית מרתקת שקיימת במינים שונים של בעלי חיים, בעיקר בעלי-כנף. בעל החיים מתוכנת, עם היוולדו, להיקשר אל החיה (בדרך כלל הראשונה) הנמצאת בסביבתו כאל ההורה שלו, וללכת בעקבותיה. תועדו מקרים רבים של ברווזים שאימצו להם את המטפל שטיפל בבקיעתם והפכו ל"להקה" שלו. מפתה לחשוב שאולי מנגנון מסויים כזה קיים גם אצל ערפדים? כמעט כל הערפדים שראינו בסדרה בוקעים מן הקבר, פגשו מיד בערפד שיצר אותם והנחה אותם בדרכי הרשע. רק לאוסון פגש באנג'ל, ערפד ויוצר אך ללא כל תאוות הרג. כאילו זה לא מספיק, לאוסון הערפד מראה גם הוא נטייה לרחמים עצמיים פולניים וחיבה לשיער מטופח היטב - ואם זו לא הוכחה, אז מה כן? ומעניין לראות איך השאלה התמימה הזאת מקפלת בתוכה לא רק את ייסוריו של כל מי שמרגיש כי הוא נולד שונה מן האחרים, אלא גם הד לויכוחים על תורשה-מול-חינוך.

למה עכשיו?
לשם שינוי זו אינה שאלה שלאוסון שואל, אלא אנחנו - ורק הוא יודע את התשובה. לאוסון, שהתייגע כ-60 שנה בחיפוש אחר משימה, נואש ממנה. מה הביא אותו להגיח פתאום דווקא עכשיו? הוא עקב אחרי אנג'ל כל השנים, ולא ראה צורך להטריד אותו כשאנג'ל נראה היה כסובל מאותם יסורי-מצפון ואובדן-דרך שהטרידו גם אותו. אבל המעבר הפתאומי למישהו שהוא מצד אחד בעל מטרה ברורה למען הטוב, ומצד שני משתף פעולה עם הרוע, מושך אותו אל אנג'ל. אולי הדמיון לסיטואציה בה נפגשו. אולי התקווה שאם אנג'ל מצא משימה, גם הוא יוכל. ואולי הרצון לנקמה, שהיה חסר-טעם עד כה. כשאנג'ל היה חסר כל-קשר למין האנושי, לא היה ניתן להכאיב לו באמצעות פגיעה באחרים. לאוסון אומר משהו דומה - "להרוג אותם - יכאיב לך. אולי זה מספיק". אבל לא נראה שהוא משוכנע באמת בכוונה זו. גם אנג'ל לא השתכנע, ואומר עליו "הוא לא חיפש נקמה. הוא חיפש סיבה".

לא משנה מה חיפש לאוסון - הסבר, נקמה, השראה, הוא לא קיבל אותו. את תחושת החובה הנובעת מנשמה וממוסר הוא איבד, אבל מצד שני גם לעולם לא יוכל להתענג על הרוע. הוא נידון לחיי אלמוות בתחושה נצחית של חוסר משמעות וחוסר הנאה, ואינו מוכן עוד להמשיך כך. הוא מרפה מן הכל, ומניח לאנג'ל להרוג אותו כפי שהבטיח, כשמילותיו האחרונות הן "קדימה צ'יף, תן לי משימה". רק את המשימה האחרונה שלקח על עצמו הוא הצליח להגשים בעזרתו של אנג'ל. כי כנראה שבאין סיבה - לא משמעות ואפילו לא עונג, האדם הוא לא יותר מאשר אבק.



הערות
העיצוב של "נסיך השקרים" מרמז כנראה ל"נוספראטו" וסרטי הערפדים הגרמניים . גם השם הוא אחד מכינוייו של נוספראטו.

את "נסיך השקרים" משחק קאמדן טוי, שכנראה אוהבים אותו בתפקיד המפלצת - הוא היה אחד הג'נטלמנים ב-Hush, גנארל שניסה לאכול את ווילו כמו ספאגטי ב"אותו הזמן ואותו המקום", ו"ערפד העל" בסוף העונה השביעית של באפי.

הרעיון של ספייק שהורג מישהו ולוקח את מעיל העור שלו לא נשמע חדש בכלל.

מצד שני - למרות שורה או שתיים טובות, רבים טענו שההופעה של ספייק בפרק נראית מאולצת, "מושתלת", ופוגעת באמינותו. כך לא ברור איפה דרוסילה שהיתה אמורה להיות איתו? לא יכול להיות שויתרה על מסיבת דם בתולות...

איש "היוזמה" פונה אל אנג'ל בכינוי "Son", פנייה אבהית של מפקד אל פקודו. בהמשך פונה כך גם לאוסון אל אחד מפקודיו, ואנג'ל אל לאוסון כשהוא מפקד עליו. בסוף הפרק, אנג'ל שוב פונה כך אל לאוסון - במשמעות שונה לגמרי. לאוסון כבר אינו פקוד, אבל כעת אנו יודעים שהוא אכן בנו של אנג'ל, שיצר אותו.

הסצנה בה מגויס אנג'ל מזכירה, במקרה או לא, את הפלאשבקים של "תיקים באפלה" שמגלים את שורשיה של הקנוניה הגדולה בשנות ה-50 , עם אביו של מאלדר ואיש הסרטן הצעיר. גם כאן מגלים את שורשיה של "היוזמה" בשנות ה-40.

בתחילת הפרק מכנה אנג'ל את לינדסי "נסיך התחבולות", אולי בהשראה מ"נסיך השקרים"? כמו-כן יש קווי דמיון בין לינדסי ולאוסון, אשר שניהם נפגעו מאנג'ל וחזרו לנקום.

שמו של הפרק הוא מהשמות המתוחכמים ביותר בסדרה. אפילו בפשיטא הוא דו-משמעי - האם הוא השאלה או התשובה? אבל מעבר לכך הוא גם היסטורי - Why We Fight היתה סדרת סרטי תעמולה שהופקו ע"י טובי הבימאים שגויסו לשרות הצבא האמריקאי במלחמת העולם השניה, כדי לעודד את רוחו ואת המוטיבציה של העם האמריקני. לכן השם רומז לא רק בדיוק לאותה תקופה שבה מתרחש הפרק, אלא אולי גם לסיפורם של אותם אמנים שאפילו אמנותם גויסה למלחמה, לא בשונה מאנג'ל עצמו.