טקס האמי ה-57 הוא עדיין הטקס היוקרתי של הטלוויזיה, אבל מדובר בטקס משעמם, צפוי וטרחני. מישהו צריך סוף סוף להגיד את זה: האמי פשוט לא רלוונטי.

מדובר בשילוב של מספר גורמים: בחירה מחודשת ומעייפת של מועמדים וזוכים מן העבר על חשבון פנים חדשות של אנשים מוכשרים עד מאוד, שיבוץ תמוה של סדרות בקטגוריות שאינן מתאימות, התעלמות מופגנת משתי רשתות שידור ארציות ללא כל סיבה נראית לעין ובחירות זוכים שעל פניהן נחזות כאילו לא נעשו דווקא מתוך שיקולים ענייניים. כל אלה הופכים את ההתבוננות בשמות הזוכים, שבשנים הקודמות לוותה בתחושות אמוציונליות של כעס ואכזבה לחוויה בעלת אופי בידורי וקליל יותר. מה לעשות, זה נראה כאילו שהם פשוט חסרי כל הבנה שם באקדמיה. בעצם, ע"פ חלק מהבחירות שהם עשו בשנים האחרונות אפשר לקרוא לה "האקדמיה לצחוק".

חזרה על אותם מועמדים ("אלמנט פרייז'ר")
לאנשי האקדמיה יש נטייה משונה לשמור חסד נעורים לכל מיני סדרות, שחקנים ושחקניות. זה נחמד, זה אנושי, זה כמעט מרגש. אבל זה גם גורם להרבה אנשים מוכשרים להישאר מחוץ לאור הזרקורים של הטקס ולא לזכות בפרסים שכה מגיעים להם. למרבה הצער, לא תמיד אותם אנשים שהאקדמיה כה אוהבת לאהוב הם באמת כה מוצלחים או אפילו מוכשרים (מי אמר "בראד גארט" ולא קיבל "אמי")?

שלא יובן לא נכון - ברור שבטקס ה"אמי" שעוסק בעשייה הטלוויזיונית שהיא עשייה על בסיס קבוע, שלא כמו הקולנוע, צריכה להיות חזרה מסוימת של זוכים. לפעמים יש סדרות או שחקנים או שחקניות שהם פשוט ברמה אחת מעל השאר, ומגיע להם לזכות. זה בסדר. זה צודק. אבל האקדמיה הפכה את העניין לבלתי נסבל. לא ייתכן שקנדיס ברגן, בשלהי הקריירה הטלוויזיונית שלה, תעלה לבמה מופתעת וכמעט תתחנן ששחקניות אחרות תזכנה לקבל את הפרס הנכסף. לא מתקבל על הדעת שאין שחקניות קומיות טובות יותר, או לכל הפחות ברמה של דוריס רוברטס. אין מצב שקלסי גרמר שווה אפילו "אמי" אחד. לפעמים נדמה שטיפוסים כמו גרמר פשוט מחזיקים בידם תמונות מביכות של חברי האקדמיה במטרה לסחוט אותם, אחרת קשה להסביר כיצד הם זוכים לכבוד כה גדול, לעומת ביצועים כה בינוניים.

אז כן - אליסון ג'אני שחקנית גדולה והגיע לה אולי לזכות יותר מפעם אחת. אבל הבעיה היא שרק חמש שחקניות יכולות להיות מועמדות לפרס. רק אחת מתוך אותן חמש יכולה לזכות. הטלוויזיה משופעת בשחקניות מוכשרות - חלקן יותר, חלקן פחות - אך כאשר קבוצה מצומצמת ביותר של שחקניות הן אלה שזוכות בכבוד להתמודד על הפרס, זה יוצר תחושה של קיפוח וחוסר צדק, כלפי שחקן אדיר כמו ג'ון סי. מקגינלי (ד"ר קוקס המלך מ"סקרבס") שעושה עבודה פנומנלית ומכניס עומק רב לדמות הנהדרת שאותה הוא מגלם. על מה הוא חושב כשהוא רואה ששחקן חד-גוני ומשעמם כמו בראד גארט זוכה שוב ושוב ושוב?



שיבוץ תמוה של סדרות בקטגוריות לא מתאימות ("סימפטום "עקרות בית נואשות")
האם עבדכם הנאמן הוא היחיד שהרים גבה כשראה את "עקרות בית נואשות" מועמדת בקטגוריה של "קומדיה"? אמנם לא צפיתי בכל העונה אלא רק בחלקה, אבל ממה שראיתי, מדובר בסדרה שאכן כתובה באופן שנון והצחוקיה בה רבה, אולם בבסיסה מדובר בסדרת דרמה לכל דבר ועניין. אז כיצד ניתן להסביר את השיבוץ התמוה הזה? ובכן, למיטב ידיעתי, הכל נובע משיקולים פנימיים של המפיקים, כלומר: כאשר מוגשת המועמדות של הסדרה, המפיקים "מגדירים" אותה כסדרת דרמה או כסדרה קומית, למיטב הבנתם. אלא ש"מיטב הבנתם" לצורך טקס פרסי ה"אמי" משמעו: "איפה יהיה לסדרה סיכוי טוב יותר לזכות?" ולא "מהי המהות של הסדרה בפועל?" המקרה של "עקרות בית נואשות" בולט יותר, אבל יש מקרים של סדרות בעלות אופי פחות ברור, כמו "בנות גילמור", שמפיקיה החליטו להציג את מועמדותה בשנים האחרונות בקטגוריית "סדרה קומית", בהנחה ששם יהיה לה סיכוי טוב יותר לזכות. למרבה ההפתעה, רחמנא ליצלן, זה ממש לא עזר לה לזכות בשום דבר.

הבה נבחן לרגע את הבעייתיות שבהגדרה הזו - בהנחה ש"עקרות בית נואשות" היתה זוכה בפרס הסדרה הקומית הטובה ביותר, מה היתה המשמעות של הזכייה? ש"עקרות בית" מצחיקה יותר מ"סקרבס"? שההומור שלה אנין יותר מזה של "משפחה בהפרעה"? או שמא פשוט מדובר בסדרה טובה יותר באופן כללי, שבמקרה שובצה בקטגוריה הזו? והאם היתה "עקרות בית" זוכה בפרס הסדרה הטובה ביותר לו היתה מועמדת בקטגוריית "סדרת הדרמה" על חשבון "אבודים"? (איזה מזל ש"ריימונד" זכתה ופטרה אותנו מכאב הראש הזה...). אבל הרעיון ברור -השיבוצים המפוקפקים האלה יוצרים עיוות בנוגע לקריטריונים לפיהם נבחרות הסדרות. אולי הגיעה העת שלאקדמיה תהיה איזושהי אמירה בנוגע לשיבוץ של הסדרות, כך היא תוכל לדאוג שסדרה כמו "עקרות בית" תשובץ בקטגוריה הנכונה והראויה לסדרה כמוה.

התעלמות מופגנת מקיומן של שתי רשתות שידור ארציות
טקס ה"אמי" אמור לשקף את מצבן של סדרות הטלוויזיה על גבי הסקאלה כולה. ואדרבה, בשנים האחרונות האקדמיה מוקירה יותר ויותר את פועלן של סדרות משובחות שמשודרות ברשתות שאינן ארציות, אלא דווקא בכבלים, כמו HBO, SHOWTIME ו-FX (די אם נציין את "הסופרנוס", "המגן", ו"דדווד").

אבל באופן פרדוקסאלי, למרות המגמה המבורכת של הרחבת ההכרה וההוקרה בסדרות מרשתות שאינן ארציות, מתעלמת האקדמיה באופן ברור מקיומן של שתי רשתות ארציות - WB ו-UPN. בעוד שההתעלמות מ-UPN עוד יכולה להיות מובנת, מכיוון שמדובר ברשת חדשה יחסית, שאת כמות הסדרות האיכותיות ששודרו אצלה מאז עלייתה לאוויר ניתן לספור על אצבע אחת (ובכל זאת לא ניתן להבין כיצד "ורוניקה מארס" הכה משובחת לא זכתה אפילו למועמדות אחת, ורק בשל כך ראוי להחרים את הטקס עד שהעוול יתוקן) הרי שאת ההתעלמות מרשת WB כבר לא ניתן להסביר בשום דרך שהיא למעט זלזול והתנשאות. רשת WB היא רשת שמכוונת את עצמה לקהל צעיר בעיקרו. כתוצאה מכך, חלק לא קטן מהסדרות המשודרות בה אינן בהכרח "איכותיות" מעיקרן, אלא מכוונות את עצמן לקהל רחב ככל האפשר. אבל במשך השנים יצרה הרשת גם סדרות איכותיות יותר, שאינן נופלות באיכותן ממיטב הסדרות המשודרות ברשתות האחרות, כגון: "בנות גילמור", "אוורווד" ועוד סדרה אחת ששכחתי את שמה שעסקה בבחורה בלונדינית שמרביצה חזק ושודרה במשך 7 עונות. אולם, למרבה הצער, נדמה שאנשי האקדמיה לא ממש "סופרים" את הרשת הזו.



למרות ההישגים הטלוויזיוניים המרשימים שאותן סדרות הגיעו אליהם, הן לא זכו לשום מועמדות בקטגוריה משמעותית. מה שמרגיזה עוד יותר היא ההתעלמות מן השחקנים והשחקניות המוכשרים שמככבים באותן סדרות, ואיכויותיהם עולות על אלה של רבים מהמועמדים המשמימים והקבועים, שהרי גם אם יש לחברי האקדמיה טרוניות לגבי איכות הסדרות, מדוע הם ממשיכים לקפח גם את חברי הקאסט שאין ויכוח על כישוריהם? כיצד ייתכן ששחקנית מדהימה כמו קלי בישופ (שמגלמת בצורה מעוררת פליאה ממש את אמילי גילמור האחת והיחידה) לא זכתה ולו למועמדות אחת? איך ייתכן שפרק כמו "מההתחלה, עם רגש" שהותיר גם אנשים שראו לא מעט טלוויזיה בחייהם פעורי-פה, לא זכה לכל מועמדות בשום קטגוריה בעלת משמעות? נראה שהסיבה לכך נעוצה בדרך שבה תופסים חברי האקדמיה את הרשת, היינו: כרשת "לצעירים", שמכוונת לקהל הפופולרי ועל כן אין לקחת אותה ברצינות ממילא. זו גישה מתנשאת ומקוממת, שאסור לקבל, ונותר רק לקוות שתשתנה בעתיד הקרוב. אלא שעד שגישה זו לא תשתנה, נדמה שמן הראוי להתייחס לטקס ה"אמי" בדרך דומה לדרך שבה הוא מתייחס לרשתות אלה - מדובר בטקס טרחני, צפוי ומשמים שאינו רלוונטי, ולכן אין לקחת אותו ברצינות מלכתחילה. איך זה מרגיש, חברי האקדמיה?

בחירת זוכים משיקולים שאינם ענייניים
לא מעט פעמים גורמות הבחירות של האקדמיה לגירוד ראש עצבני. "כולם אוהבים את ריימונד"? מה, כשבחרו את השם של הסדרה שאלו את אנשי האקדמיה מה דעתם עליה? "חברים" לא היתה מספיק טובה לזכות בשנותיה הראשונות והמוצלחות, ודווקא לקראת סיום דרכה, כשהייתה עייפה וכבדה היא הפכה לפתע לראויה לזכייה? תעשו לנו טובה.

אז איך ניתן להסביר את זה? מדוע סדרה בינונית, במקרה הטוב, כמו "ריימונד" זוכה בפרס, למרות שברור לכל בר דעת שכל הסדרות שהיו מועמדות מלבדה היו טובות ממנה (בוודאי "משפחה בהפרעה" ו"סקרבס")? נראה שיש לכך מספר סיבות. בראש ובראשונה מדובר בשמרנות בסיסית שמאפיינת את הבוחרים. המגמה המשתקפת מבחירות הזוכים בשנים האחרונות היא הימנעות שיטתית מבחירה בתכנים בעלי אופי נועז וחדשני יותר, ודבקות בתכנים ש"הולכים על בטוח". סדרה כמו "ריימונד" מסמלת את הדור הישן של סדרות ה"סיטקום" עם ריבוי המצלמות והקהל באולפן - ז'אנר שזמנו חלף, ואשר פינה את מקומו, כפי שאפשר לראות ביתר שאת בעונת הטלוויזיה הקרובה, לסדרות קומיות שמצולמות במצלמה אחת, ללא קהל באולפן (כגון: "כולם שונאים את כריס", "שמי הוא ארל" ובהמשך ל"סקרבס" ול"משפחה בהפרעה"), אולם לאקדמיה - חרף העובדה שזיכתה את "משפחה בהפרעה" בעונה שעברה בפרס "הסדרה הקומית הטובה ביותר" קשה להפנים את השינוי, והיא מעדיפה לדבוק בז'אנר הישן והמוכר, ולהימנע מלהוקיר ולהכיר בחדש והשונה. ככה זה - אנשים לא אוהבים שינויים. בטח לא השמרנים באקדמיה.

אבל סיבה אחרת, חשובה לא פחות, עומדת מאחורי בחירות אלה - גם "רייימונד" וגם "חברים" בזמנן היו, למעשה, בשלבים האחרונים שלפני פטירתן בשיבה טובה ("חברים" סחבה עוד עונה, אגב). האקדמיה, כפי שרבים ניבאו, ביקשה להוקיר את פועלן, ו"לפצות" אותן על ההתעלמות מהן בקטגורית "הסדרה הקומית", ועל כן בחרה להעניק להן את הפרס. זהו נימוק מעורר התרגשות, אבל גם עלול לעורר פלצות. מה, בכל פעם שאיזו סדרה שהאקדמיה מחבבת מתקרבת לקיצה יהיה צורך לתת לה פרס, ולעזאזל שאר הסדרות? וגרוע מכך, בדיקה קצרה מעלה ש"הרקיע השביעי" מתחילה בימים אלה את עונתה העשירית (איך? למה?). האם ירידתה מן המרקע תביא לזכייתה בפרס ה"אמי" על "סדרת הדרמה הטובה ביותר"? מדובר באחת הסדרות המזוויעות ביותר שנראו על המסך הקטן (מצד שני, היא משודרת ב-WB, אז אין מה לדאוג...). בכל אופן, הסנטימנטים של חברי האקדמיה והרצון שלהם לכפר על "חטאי" העבר עלולים לגרום לעוול גדול למועמדים אחרים, ראויים ומוצלחים. הגיע הזמן שחברי האקדמיה יבינו סוף סוף שהתואר "הסדרה הטובה ביותר" אמור ללכת לסדרה הטובה ביותר, ולא לזו שקופחה יותר פעמים מחברותיה, ושגם סדרה שעומדת לרדת מהמרקע ולא זכתה, לא צריכה לזכות, על אחת כמה וכמה כשהיא הרבה מעבר לשיאה, כמו "חברים".



לסיכום
הבחירות התמוהות של חברי האקדמיה הוציאו לחובב טלוויזיה כמוני את החשק לראות בטקס כגורם בעל משמעות. ההתעלמות המכעיסה מיוצרים ומשחקנים מוכשרים עקב סיבות שאינן מקצועיות עברה את גבול הטעם הטוב, ובשנים האחרונות הפך הטקס מבחינתי למוקצה מחמת מיאוס.

למרות זאת, מדי פעם יש הבלחות שנוטעות איזושהי תקווה. פתאום "הסופרנוס" זוכה, משום מקום, לכבוד הראוי לה (איפה היית קודם, אקדמיה?), לפתע "סקרבס" מועמדת לפרס הסדרה הקומית (היא כבר 4 שנים הסדרה הקומית הטובה ביותר), "משפחה בהפרעה" לוקחת משום מקום את פרס "הסדרה הקומית" ו... "אבודים" זוכה בפרס סדרת הדרמה הטובה ביותר. "אבודים"?! סדרה המשלבת מסתורין עם פנטסיה? האם חברי האקדמיה נתקעו על אי בודד ומישהו החליף אותם? זו בהחלט היתה בחירה מעודדת שאולי מצביעה על איזשהו שינוי גישה והפנמה שגם ז'אנר הפנטסיה יכול להנפיק מועמד ראוי, כל עוד הסדרה מופקת באופן מרשים כל כך.

אלא שעל כל סימן מעודד כזה, יש חמישה סימנים הפוכים. הביזיון מתחיל כבר בשמות של המועמדים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, וההתעלמות משחקנית כמו לורן גרהאם (שנתנה הופעה יוצאת מן הכלל בפרק של "בנות גילמור" במהלך העונה החמישית, שרבים סברו שהצדיק מועמדות) שהיא פשוט בלתי נסבלת. ואז באות זכיות כמו של וויליאם שאטנר הפתטי (וויליאם שאטנר?!) ומנגד, הפסדים של שחקנים ענקיים כמו יו לורי לג'יימס ספיידר (לא רע, אבל לא מתקרב לאיכויות של לורי) ופשוט מעוררים לעג. אם אנשי האקדמיה ישכילו לבצע בחירות נועזות קצת יותר כגון הבחירה ב"אבודים" ויימנעו מבחירות שבלוניות ופוליטיות כמו בבראד גארט אולי יש סיכוי שהטקס הזה יחזור להיות רלוונטי, אלא שעד שימשיכו להתעלם מכל אותם יוצרים ושחקנים מוכשרים, לרבות אלה ברשתות הקטנות שאוזכרו לעיל, נראה שאין תקווה שייצא משהו מהטקס הזה בשנים הקרובות.