כתבה זו עוסקת באירועי העונה הרביעית, ולכן עלולה להוות ספוילר למי שטרם צפה בה


הדיון על "24" כבר מזמן גלש אל מחוץ לתחומי ה"סדרה בזמן אמת - טוב או רע?". ארבע שנים אחרי, למעט מאוד אנשים הקטע הזה משנה. נכון, השעון נמצא שם. נכון, זה עדיין הקונספט של הסדרה, ובכל פעם שמנסים להעביר אותה למדיום אחר (למשל, סרט קולנוע או משחק מחשב) השאלה הראשונה שעולה היא "איך יעשו את הקטע הזה של הזמן-אמת?" - אבל אף אחד מהצופים שממשיכים לראות את "24" כיום לא רואה אותה בגלל שהיא בזמן-אמת. הנושא הזה כבר מזמן הפסיק לדגדג לנו (או לי, לפחות) את הבלוטות.

אבל "24" לא סבלה מעולם ממחסור בחומרי דגדוג-בלוטות. מעריצי הסדרה רואים בה סדרת מתח בומבסטית. היא מה שהיה קורה אם האוטובוס מהסרט "ספיד" היה הופך לסדרת טלוויזיה - מהרגע שבו נשמע הפיצוץ הראשון, היא לא מאיטה את הקצב, עד הרגע שבו נשמע הפיצוץ האחרון, והשעון חוזר לנקודת ההתחלה שלו. היא מהירה ומלאה באקשן טוב. העלילה שלה נעה מנקודת קיצון אחת לשנייה, לא מפחדת להביא ולהעיף דמויות ראשיות כאילו אלה היו ניצבים ב"מסע בין כוכבים" ודואגת, לפחות פעמיים-שלוש בעונה, לזרוק את הטוויסט ההכרחי שהופך את הקערה על פיה. וכמובן, יש לה את ג'ק.

הו, ג'ק... מה נעשה בלעדיך?

מבקרי הסדרה, לעומתם, אומרים שאחרי שעולים 30 פעם על אותה רכבת ההרים, מצוינת ככל שתהיה, גם זו תתחיל לעייף. הם מתלוננים על כך שאין רגעי מנוחה בסדרה הזו. שהרצון לשמור כל הזמן על האקשן זורם מביא את התסריטאים להחלטות מופרכות ומגוחכות לעיתים. שלמרות ההחלטות המופרכות האלה, עדיין האקשן עוצר לפעמים ומפנה את מקומו לקטעי דרמה ממוצעים-מינוס. שהעלילה עמוסה בחורים. שהכניסה והיציאה המהירה של דמויות ראשיות מחסלת את הסיכוי להתאהב בכל דמות ראשית שלא קוראים לה "ג'ק באוור". ובכלל, מה הקטע המוזר הזה - לשים בלונדינית מעצבנת בכל עונה? לקחו לנו את קים, אז הביאו לנו את הבת של דריסקול? לא ברור.

האמת, כמו תמיד, נמצאת אי-שם באמצע. במיוחד כשמדברים על העונה הרביעית של הסדרה. אם אהבתם את "24", העונה הרביעית הציעה לכם את כל מה שאתם יכולים לקוות לו, ואז קצת עוד.

נתחיל מהעלילה. הפעם, בניגוד לעונות הקודמות, היה לתסריטאים הרבה יותר זמן לחשוב איך הם מתכננים את העונה הזו. העובדה שהעונה הרביעית עלתה בינואר, בניגוד לעונות הקודמות של הסדרה, אפשרה לתסריטאים להשקיע יותר זמן בתכנון של העונה הזו, מא' ועד ת'. ורואים את זה: רמזים קטנים שהופיעו בעלילה בפרקים הראשונים חוזרים לככב מאוחר יותר, ומזיזים את העלילה קדימה.

כמו כן, כמו בעונה הקודמת, גם הפעם העדיפו התסריטאים לשלוף את קלף "ריבוי האסונות", בשביל למנוע את הבעיה בה לקתה העונה השנייה, שבה קצת אחרי אמצע העונה נפתר האסון המרכזי לעונה הזו, וכל העסק התחיל להתקשקש. עם זאת, בניגוד לעונה הקודמת, הפעם האסונות הללו זלגו אחד לתוך השני: כל "אסון" התחיל להיבנות עוד בטרם הקודם נפתר לחלוטין. חוץ מזה (שוב, בניגוד לעונה הקודמת), העונה הרביעית התאפיינה, לראשונה, בנבל עונתי ששרד את כל 24 פרקי הסדרה - מהרגע ששמו הוזכר לראשונה ע"י משפחת אראז, ועד הרגע שבו הוא נמרח על הרצפה ברגע אנטי-קליימקסי פחד בפרק האחרון.



אבל למרות כל התכנון הזה, אי אפשר שלא להבחין בכך שהתמונה אינה מושלמת. העלילה הכללית נראית שלמה יותר, נכון, אבל לא-מעט פעמים ניכר שהתסריטאים פשוט זנחו קווי עלילה מסוימים. הניסיון שלהם, למשל, ליצור צוות חדש ב-CTU שיחליף לחלוטין את הצוות של העונה הקודמת, ובכך ייצור קרקע חדש לתככים ומזימות, נכשל כשלון חרוץ. עד אמצע העונה, כל הצוות של העונה הרביעית פינה את מקומו לפרצופים המוכרים של טוני ומישל. אפילו פאלמר חזר להופעת אורח, וקלואי לא הצליחה לעזוב אותנו ליותר ממספר חד-ספרתי של פרקים. נכון, קלואי, טוני ומישל מדברים עכשיו, אחרי שהכל נגמר, על פרישה סופית מ-CTU, אבל בהתחשב באירועי העבר - מישהו מאמין להם?

חילופי הצוות האלה הם לא ההחלטה הפחות-ממושלמת היחידה שביצעו התסריטאים. מישהו יכול, למשל, להסביר מה לעזאזל קרה לביירוז, ילד הפלא? לאן הוא נעלם? ומה הסיפור עם העובדה שאמריקאים היו מעורבים בפועלו של מרואן (הם אלה שמחזיקים את קרטיס שבוי באמצע העונה)? חוץ מזה, כמו עלילת פאלמר בעונות הקודמות, לא ברור למה לעזאזל נכנסה הבת של דריסקול לעסק בתחילת העונה. מה היא עשתה שם, בדיוק, מלבד להציק קצת לכמה פרקים ואז להוות את הגורם שיעיף את דריסקול מהתמונה? חוץ ממנה, גם שרה המעצבנת הזו נעלמה בתוך 15 שניות מהצוות, ואיימה על מישל, לפני שהיא הלכה, ש"היא תצטער על זה". מה קרה לאיום הזה? או שהתסריטאים פשוט מכינים את הקרקע לנבל העונתי של עונה 5?

אה, וכאן אנחנו מגיעים למילת מפתח שנאמרה כבר קודם בכתבה הזו בהקשר של טוני ומישל: פרישה. בעונה הרביעית של הסדרה, דמויות אינן מתות יותר. הן פורשות. התסריטאים אוהבים להשאיר לעצמם ברירה, כנראה. אז נכון, הרגע בו טוני מופיע לראשונה על פתח דלתו של ג'ק היה רגע מעולה: הוא גרם לי לקפץ על הכיסא כמו סלינקי היפר-אקטיבי ולמחוא כפיים. אבל איפה האומץ של העונות הקודמות? לאן נעלמו הרגעים כמו המוות של שרי פאלמר? הרצח של נינה ושאפל בדם קר? כריתת היד של צ'ייס? המוות ההירואי של מייסון? אני לא טוען שבכל עונה של "24" צריכים להיהרג כמות מסוימת של אנשי צוות טובים, אבל בחיית ראבאק, יש גבול. כשהמטוס של נשיא ארה"ב מתרסק על הקרקע, כשהנשיא והבן שלו אפילו לא קשורים בחגורת בטיחות, אני מצפה שהוא ימות. לא רק שהוא יעלם מהמסך לכל שאר העונה. ימות.

עד כאן ביליתי בעיקר בתלונות. אבל בכל זאת, מדובר באחת העונות הטובות-יותר של "24". נכון, נראה כאילו התסריטאים ניצלו את הזמן הפנוי שנוצר להם בין העונה השלישית לרביעית לביצוע חלטורות עבור "פוקס", ולא רק לעבודה על העלילה של העונה הרביעית, אבל את מה ש-"24" כן עשתה טוב בעבר, היא המשיכה לעשות טוב גם הפעם.

בתור התחלה, העונה הרביעית, כמו כל עונה לפניה, חושבת יותר בגדול. היתה לנו כבר פצצת אטום בעונה השנייה? שטויות. עכשיו יש לנו טיל עם רש"ק גרעיני שיכול לפגוע בכל נקודה בארה"ב, לא רק בלוס אנג'לס. חוץ מזה, לקטע עם הפצצה אנחנו מגיעים רק אחרי שהטרוריסטים איימו לרצוח את שר ההגנה האמריקאי (וזו היתה רק נקודת הפתיחה, שימו לב), להתיך יותר ממאה כורים גרעיניים בארה"ב, ולהוכיח שגניבת מטוסי נוסעים זה ממש קטן עליהם - ושהם יודעים גם לחטוף מטוס חמקן ולהפיל את האייר-פורס-וואן.



בין לבין, "24" לא פחדה לזרוק לנו שוב דילמות מוסריות מפוקפקות על ימין ועל שמאל, בסגנון רצח שאפל מהעונה הקודמת. פעם אחר פעם ג'ק נאלץ להפר את החוקים: הוא מקריב את חיי האיש שהציל את חייו לטובת הביטחון הלאומי. הוא פולש לסין (או לפחות, לשגרירות סין) לטובת הביטחון הלאומי. הוא שודד תחנת דלק לטובת הביטחון הלאומי. כבר ידענו, בעבר, שג'ק מסרב לשחק לפי החוקים, אבל הפעם נראה כי לא רק שספר החוקים עף מהחלון, הוא גם נזרק לתוך מגרסת נייר ענקית ואז נשרף תוך כדי שירה, תיפוף וריקוד בעירום.

אבל אז קרה משהו מעניין. לראשונה מאז מותה של טרי בעונה הראשונה, נאלץ ג'ק להתמודד עם ההשלכות של מעשיו. זה נראה קטן, בהתחלה: הקו-העלילתי של הפלישה לשגרירות הסינית נראה כסתם כלי מעצבן להסחת-הדעת. עד הרגע האחרון, הייתי בטוח שתסריטאי "24" ימצאו איזה פתרון שמערב את הפללת סגן-סגן-הנשיא על הניסיון שלו להרוג את ג'ק באוור, והסגרתו לסינים על מנת לשמור על הביטחון הלאומי. אבל מסתבר שהתסריטאים לא לגמרי איבדו את היכולת שלהם להפיל אותי מהכיסא.

אף אחד לא חשב לרגע להרוג את ג'ק באוור. זה לא עובד ככה. אם הפופולריות של טוני הופכת אותו לחסין-כדורים בעיני התסריטאים, ג'ק באוור כבר מזמן מרקד לו בתחתוניו האדומים של סופרמן לצלילי "You can't touch me!". אבל במפתיע, התסריטאים הצליחו לכוון לרווח הצר שבין הריגת ג'ק באוור, ובכך, טיפוס על העצבים של יותר מדי אמריקאים, לבין הימלטות ג'ק באוור ללא השלכות מזירת הפשע, שוב. הם לא הרגו את ג'ק באוור, אבל הם בכל זאת סילקו אותו מהזירה. הוא אולי עדיין חי ונושם, אבל את מספר האנשים שיודעים את זה אפשר לספור על אצבעות יד אחת.

בפני עצמו, מדובר בסיום מצוין. הבעיה שלי היא שקשה לדעת עד כמה סוף העונה הרביעית הוא סיום מצוין, לפני שראינו את תחילת העונה החמישית. בדיוק כפי שהעונה השלישית הסתיימה בפרישתם של חצי מהדמויות, והרביעית החזירה את כולם לשירות פעיל, אי אפשר שלא לחשוש מהאפשרות שתחילת העונה החמישית תטאטא בגסות את כל מה שהעונה הרביעית עשתה, ותחזיר את ג'ק באוור ל-CTU.



זה לא שאין לתסריטאים אפשרויות אחרות. הם יכולים, למשל, להעיף את ג'ק באוור מהסדרה כליל, להמשיך להתמקד במעלליה של CTU, ורק להחזיר אותו למספר פרקים אורחים במהלך העונה. או שהם יכולים, לחילופין, להתמקד בדמותו של ג'ק באוור בלבד, ולבסס את העונה החמישית על משהו שונה ממאבקה של CTU בטרור.

עם זאת, סביר להניח כי לא יהיה לתסריטאים את האומץ הדרוש לבחור באף אחת מדרכי הפעולה האלה. ההימור האישי שלי הוא שבסופו של דבר, התסריטאים יבחרו משהו באמצע, וימשיכו להתמקד במלחמתה של CTU בטרור, תוך כדי שיתוף פעולה עם ג'ק שיישאר עם רגל אחת "מחוץ לתמונה". מעין משחק על העובדה ש"ג'ק באוור" אינו קיים, למעשה, וניצול העובדה הזו ע"י CTU לדרכים פחות קונבנציונאליות ללוחמה בטרור.

אבל מה אני יודע, בעצם? בסופו של דבר, אני נאלץ לחזור בדיוק על מה שאמרתי בכתבה על סוף העונה השלישית של "24", ורק להחליף את המספרים: העונה השלישית של "24" לא רק הסתיימה בקול תרועה גדול, היא גם הכינה את כל התנאים הנחוצים לעונה גדולה יותר, מותחת יותר ומופרעת יותר של "24". ובינואר, העונה הזו תעלה למסכים.

ושוב - אני, אישית, כבר מחכה לזה בקוצר רוח.


כשג'ק בכה