בתחילת הפרק אנו רואים את פרד משתמשת במכשיר מתוחכם שמזהה דם וגופות, אבל אם היא רק היתה מרימה את העיניים ולא נעזרת במכשיר מתוחכם, היא היתה רואה את הגופות בעצמה. הן היו מונחות שם, לפניה.

הקידמה גובה את הכופר שלה בתחושת הניכור שהיא יוצרת בעולם. אנשים כבר לא מסתכלים בעיניים, הם מעדיפים לקרוא מה כתוב על צג של מחשב. ולפעמים מרוב שאנחנו מתוחכמים, מרוב שהציוד שלנו משוכלל, אנו שוכחים שיש דברים שכל כך בולטים לעין, שהם נמצאים ממש מולנו. אנחנו צריכים רק להביט. זה המצב של אנג'ל וחבורתו בשבועות האחרונים.

מאז תחילת העונה החמישית אנו עדים לתחושה של פירוד בין הדמויות. יש הבדל בין עבודה במלון שהוא בית - גם אם יש בו 50 חדרים, לבין עבודה בחברת ענק. יש הבדל בין לעבוד עבור חזיונות שבאים מכוחות עליונים לבין לעבוד לפי צו ליבך.

יתכן שיש פה הקבלה לעולמנו שלנו. פעם אנשים צעדו בעקבות הנביא / איש הדת, היו להם כתבים קדושים שאמרו מה נכון ומה לא, ואיך צריך לנהוג. היום, כשהכתבים הקדושים ואנשי הדת לא נחשבים ברי סמכא, כל אחד צריך להחליט לבד מה נכון לו. במצב דומה נמצאים גם אנג'ל וחבריו, ללא דמות מדריכה (שלנוכח העונה הרביעית כבר לא לגמרי ברור איזו מין דמות היא ועד כמה כדאי לסמוך על ההדרכה שלה), ללא גבולות ברורים בין רע לטוב, לא נותר להם אלא "להלך בין הטיפות" במלחמה ברשע. מצד אחד להיזהר לא להרגיז יותר מדי דמויות מפתח מעולם השדים (הדוכס הזה? ששותה את דמו של שד שהוא מוביל ברצועה? אסור לגעת בו, צריך להזמין אותו למסיבות...), ומצד שני אתה חייב להילחם ברוע שהוא מוחלט וברור כמו... אה, לא ברור בעצם.

בעולם בו לא לגמרי ברור מי מכוון את התנועה, אתה לומד להסכין עם כל מיני דברים שפעם נלחמת נגדם. לומד לא להילחם על כל דבר קטן. אתה אולי דואג שהעובדים שלך ישמרו על החוקים שקבעת, אבל אתה ממש לא מחפש את האנשים הטובים ביותר. כן, החיים בליגה של הגדולים מכריחים אותך לקבל כמה מהתנאים שלהם. מזכירות בלי נשמה, או מישהי שיש לה קשר לבוסים שמעל ושמוכנה להרוג אותך בכל רגע נתון. הכל יכול היה להיות עוד נסבל איכשהו, אם היה לך עם מי לחלוק את הכאב, אבל המחיר הכי כבד שגובה העבודה בתאגיד ענק הוא מחיר הבדידות.

בין חברי "אנג'ל חקירות" לשעבר (צוות המנהלים של "וולפראם והארט" בהווה), נוצר מרחק שאינו ניתן לגישור. מרחק שהוא מעבר לקילומטר שמפריד בין משרד למשרד. כל אחד מהם עסוק בתחומו, ובין ישיבות צוות לעבודה שוטפת, אנחנו מתקשים להיזכר שדברים פעם נראו אחרת. לפעמים, בסיטואציה כזו, קשה לך בכלל לזכור שהיו ימים בהם כולם ידעו בדיוק מה קורה אצל האחר. הימים בהם "אנג'ל חקירות" היתה משפחה. משפחה שהתחילה עם דויל, אנג'ל וקורדיליה, המשיכה עם ווסלי, אנג'ל, קורדליה וגאן, ואימצה אל חיקה החם גם את פרד ואת לורן.

אז מה קורה במשפחה עכשיו? מה שקורה בהרבה משפחות מודרניות. הדרך לגיהינום היתה תמיד רצופה כוונות טובות. הם עדיין ביחד, אבל הם כל כך רחוקים, בקושי מכירים זה את זה. גאן איש השרירים הפך בין לילה לעורך דין מתוחכם, ווסלי עסוק בעולם המוכר של ספרי הצופים, ופרד? לה יש מעבדה וצוותים שיקח להם חודשים לעבוד על מה שאנג'ל ביקש (ואם תלחץ, אולי שבועות).

המצב כל כך מייאש שאנג'ל כבר מחליט להתפטר. נמאס לו. האמת? נמאס גם לנו. נמאס לנו לראות את הגיבורים שלנו כל כך חסרי כיוון, אנחנו רוצים שיתעוררו, אנחנו רוצים שיתרחש נס ושהדברים ייראו כמו פעם. רצינו נס? רצינו התעוררות? קיבלנו. קורדיליה מתעוררת. ובדיוק באמצע הויכוח הדרמטי של החבורה - האם להישאר או לעזוב - מקבל אנג'ל את הידיעה שמשנה את כל הסצנה.



אבל לא רק הסצנה העכשויות השתנתה. היפהפייה הנמה הקיצה לעולם שבו שום דבר לא נראה נכון. אנג'ל נראה מרוט וחסר דרך, והוא כבר לא עוזר לחסרי הישע. להיפך. הוא והחבורה הישנה מנהלים עכשיו סניף חשוב של החברה המרושעת בעולם, זו שנאבקו בה בעונות הקודמות. לספייק, הרשע המוכר לה מימיה העליזים בסאנידייל, דווקא יש נשמה והוא אפילו זה שנבחר על ידי הכוחות שהינם. איך הכל השתנה. איך כולם השתנו, חוץ מקורדיליה.

שכן היפהפייה הנמה שהתעוררה היא אותה קורדי המוכרת והאהובה של שתי העונות הראשונות של "אנג'ל" - זו שרוצה לעשות שופינג, שמתלוננת על ריח האמוניה בבית החולים, שמבזיקה התנהגויות של מלכת התיכון ב"סאנידייל היי". היא יודעת לגרום לאיב להרגיש קטנה וחסרת ערך, ויחד עם זה להעריך את נעלי המנולו בלאנק שלה. זו קורדי שיודעת להגיד לכולם מה לא בסדר אצלם, אבל יש לה גם את היכולת המופלאה להגיד להם בדיוק למה הם כל כך חשובים. לתת להם כוח.

קורדיליה שמגיעה מצליחה להפוך חבורה שכבר הפכה למשוסעת לחבורה שהולכת אחרי העבודה לשתות משהו ביחד. לחבורה שיש לה הרבה אהבה וכבוד הדדיים.

בפרק המאה אנחנו מצליחים לקבל תזכורת לכל הרגעים הכי יפים של "אנג'ל" בעבר. יש שם חזרה להתחלה, המון איזכורים לאירועים שהיו, במפורש ובמרומז. אבל עיקר יופיו של הפרק הוא בכך שהוא מחזיר אותנו לימים שכולם היו חבורה מגובשת.

ספייק
כולם אמרנו? אהמ... שכחנו שספייק הוא תוספת חדשה. ספייק אולי הפך להיות חלק מהנוף הקבוע ב"וולפראם והארט", אך הוא לא ממש הפך לחלק מהחבורה. בודד בחדרו הוא משחק במשחקים שמאפשרים לו להפעיל את ידיו שאוחו מחדש. אדיש לסביבה, לא מתלהב מאיש החזיונות שמגיע אליו, הוא משדר חוסר שייכות. ספייק, האאוטסיידר הנצחי.

יחסיו הטעונים עם אנג'ל מהווים מכשול משמעותי בהפיכתו ל"אחד מהחבר'ה", אבל גם האופי שלו תורם לכך. ספייק איננו מעריץ של אנג'ל, אבל הוא גם בהחלט לא מאמץ אל חיקו את איש החזיונות שלו. גם העובדה שהוא מנסה להרוג את קורדיליה, מגיעה לדבריו מהמקום שבודק "אם המקור שלו אמין".

קורדיליה עצמה מופתעת עד מאוד לראות אותו. היא מופתעת יותר לגלות שבזמן שישנה, קרו כמה דברים בחייו שהיא לא היתה ערה להם. הנשמה שהשיג לעצמו והתואר החדש שלו כ"ערפד הנבחר להציל את חסרי הישע", מפתיעים אותה עד מאוד. אבל היא מופתעת אפילו יותר כשהוא מנסה לנשוך אותה. הוא דווקא כן שמע שהיא מרושעת. ויתכן שזו לא היתה חדשה מפתיעה עבור ספייק, אבל הוא מופתע ומאושר כשהוא שומע שקורדי אומרת לאנג'ל: "זה הגיבור שלך?".

איכשהו המחשבה שאנג'ל קרא לו גיבור משמחת אותו. אחרי הכל, אנו יודעים שבפניו אנג'ל מכנה אותו בכינויים הרבה פחות נעימים.

התקרית הלא נעימה הזו בין ספייק לקורדי מובילה לפריצת דרך אמיתית במציאתו של לינדזי, והמהפך שעובר על ספייק כתוצאה מהעובדה שהוא מתגלה לא כאיש חזיונות אלא כמי שהתפתה להיות כלי שרת בידי הרוע, הופך אותו איכשהו מדמות משמעותית בדרמה שנוצרה לדמות שולית משהו. גם כשהוא הולך יחד עם אנג'ל וקורדי למאבק בלינדזי, הוא נשאר מאחור להיאבק בזומבים (זומבים ב-W&H, למה זה מצלצל מוכר?), ומפנה את הבמה כולה לגיבורים הישנים שלנו: אנג'ל, קורדיליה ולינדזי. בדיוק כמו בהתחלה.

כי הפרק הזה, כאמור, לוקח אותנו לעונות 1 ו-2, לתקופה שבה לינדזי ושות' היו האויב הברור והמוצהר שכולם מתאחדים נגדו. לתקופה שלרוע היתה כתובת ברורה. לתקופה שלספייק לא היה בה חלק.



ווסלי וקורדיליה
אין זה מקרה שדווקא ווסלי ואנג'ל הולכים לאסוף את קורדי מבית החולים, שהחיבוקים שלהם אליה כל כך קרובים, כל כך הדוקים. כאילו הם לא רוצים להרפות.

הרבה מעגלים נסגרים בפרק הזה. נראה כאילו קורדיליה חוזרת בדיוק מהמקום בו נעלמה בסוף העונה השלישית. כזכור, ווסלי והיא לא דיברו מאז נסעה לחופשה עם גרו - כשחזרה מחופשתה היה כבר ווסלי מוקצה מחמת מיאוס ב"אנג'ל חקירות", וכשנפגשו שוב בעונה הרביעית, זו כבר לא היתה קורדיליה. ועדיין, למרות שהיא זוכרת כל מה שקרה לפני שנכנסה לתרדמת, הרי שמהרגע הראשון ניכר שהיחסים בינה לבין ווסלי אוהבים ויציבים כשהיו בטרם יצאה לבלות עם גרו. לו אולי אין סיבה לזכור מדוע כעסה עליו וזנחה אותו אז, אבל היא, שמודעת לתולדות קונור, בפירוש מתעלמת מהעניין. בזמן בו הם מביטים יחד בספרים (כמו פעם, כשווסלי וקורדי היו יושבים יחד ומחפשים בספרים), היא אפילו פונה אליו ומבקשת את סליחתו. "למה אף אחד לא מדבר על זה?" היא שואלת וניכר בה שהיא כואבת את העובדה שהרתה את היצור הדמוני שהשתלט עליה.

"מה יש להגיד?" עונה ווסלי. גם הוא זוכר, גם הוא סולח. כפי שהיא מתעלמת מחטאיו הוא מתעלם מחטאיה. הוא מסיר ממנה את האחריות להריגת ליילה. ועדיין, ההתנצלות שלה אליו מעוררת בצופים את השאלה: מה בדיוק הוא זוכר מהתקופה שאנג'ל מחק מזכרונו, שכן מסתבר שאת העובדה שהיה לו קשר ייחודי עם ליילה, הוא דווקא לא שוכח. היחסים בינה לבין ווסלי נראים כמו יחסים של אהבה אמיתית, בין שני אנשים שעברו כברת דרך ארוכה מאוד ביחד.

בסוף הפרק, רגע לפני שהיא נעלמת מחייו (ומחיינו), היא מסיימת במילות חיזוק לווסלי על כך שהוא עדיין המכשף הכי טוב בעיר. כל מי שמכיר את הצורך של ווסלי באישור ובהכרה של הסביבה בכשרונותיו, יודע עד כמה אמירה שכזו חשובה עבורו.

קורדיליה ואנג'ל
קורדיליה היא, כאמור, האישה שהקימה את "אנג'ל חקירות". זו היא שעיצבה את כרטיסי הביקור הראשונים, שהחליטה על פתיחת המשרד, שאפילו החליטה שאנג'ל צריך להעסיק אותה.

קורדיליה, האישה שעל פיה יישק דבר. ואם כבר בנשיקות עסקינן, הרי שהפרק הזה מזכיר לנו את דויל, זה שבנשיקה לפני המוות הביא לה את מתנת החזיונות. הגיבור שהקריב את עצמו כדי שאנג'ל יוכל להמשיך להילחם ברוע. מסתבר שעצם חילול שמו עדיין יכול לגרום לאנג'ל לצאת למלחמה.

היינו חושבים שקורדיליה תהיה שייכת לטובים לנצח, אבל העונה הרביעית הראתה לנו שלא. "הפוך אותי לשדה" אמרה לסקיפ בפרק "יום הולדת" - ולא ידעה שאכן נולדה קורדליה אחרת.

וכך, במקום קורדיליה שמתוודה בפני אנג'ל המאוהב על אהבתה, קיבלנו דמות מרושעת שהצליחה לסכסך את העולם של כל "אנג'ל חקירות".



כי כן, החיים מלאים בהחלטות לא נכונות, ברגעים מוחמצים. "אנג'ל" הראתה לנו את זה בארבע העונות האחרונות ביג-טיים.

"אתה תוהה לפעמים מה היה קורה אם היינו נפגשים באותו לילה?" שואלת קורדיליה, ומתייחסת לסוף העונה השלישית, עת סקיפ שכנע אותה לעלות ולהיות ישות עליונה, ועת קונור הטביע את אביו באוקיאנוס. "כל הזמן", עונה אנג'ל. "כנראה פספסנו את הרגע". סיפור האהבה בין קורדיליה לאנג'ל התפספס. לעולם לא נדע אם האהבה הרומנטית שהחלה לצמוח ביניהם היתה מחזיקה מעמד והופכת לאהבת אמת, כזאת ששמה את כל האהבות האחרות בצילה (מישהו אמר באפי?), או שהיתה מתמסמסת, גיבורינו היו מתפכחים ומבינים שזו איננה אהבה רומנטית, פשוט הרגל ואהבת "אחים לנשק" שסטתה קצת מדרכה.

מה היתה קורדיליה בשביל אנג'ל? בעבר הרחוק, עת נפגשו בסאנידייל, ניסתה קורדיליה כל טריק אפשרי כדי לגרום לאנג'ל לחזר אחריה. אבל כמו שאמר לה אז זאנדר: "לא תצליחי להפריד בין שני אלה", כשהוא מתכוון לבאפי ואנג'ל כמובן.

אך החיים, כאמור, מלאים בתפניות לא צפויות. כשקורדי נתקלת באנג'ל בלוס אנג'לס, היא כבר מזמן איבדה את הרצון להפוך לחברה שלו. בשבילה, הוא בסך הכל מעסיק זמני. עיסוק צדדי עד שתהפוך לכוכבת.

בפרק סיום העונה הראשונה, לאחר שהיא מקבלת את כל החזיונות שמפילים אותה למשכב, היא הופכת לקורדיליה אחרת. רחומה, חנונה. "זו אני החדשה" היא מודיעה לווסלי ולאנג'ל. דקה אחר כך, כשהיא נוהגת בישירות המפורסמת שלה ואומרת במבוכה של מודעות עצמית: "זו הייתי אני הישנה", עונה לה אנג'ל: "אני אוהב את שתיהן".

ואכן, אנג'ל מעולם לא התרגש מדי מהערותיה חסרות הטאקט של קורדי. מההתחלה היה אנג'ל זקוק לקורדיליה כדי שתזכיר לו מי הוא. "תנער" אותו כשצריך ותנחם אותו כשצריך. וקורדיליה, למרות שמעולם לא היתה "מיס רגישות", יודעת לעשות את שני הדברים הללו היטב.

היא בטוחה שהוא זקוק לה בגלל החזיונות, מסתירה את כאבי הראש המתגברים כי היא חוששת שלא יזדקק לה אם תאבד אותם. אבל היא טועה. לא החזיונות הם שהופכים את קורדיליה ליקרת ערך עבורו, אלא העובדה שהיא תמיד היתה מסוגלת להתעמת איתו. להביט בו מגובה שווה. עם הזמן, הקשר בין שניהם הופך למשמעותי כל כך, שהוא מפחד לאבד אותה עד כדי כך שהוא מוכן לשתף פעולה עם האויב ("בילי"). והיא מצידה מפחדת לאבד את החזיונות, עד כדי כך שהיא מוכנה להפוך לשדה וכל האוסקרים שבעולם לא יכולים לפתות אותה לעזוב את אנג'ל ("יום הולדת").

"ידעתי שתהיה אבוד בלעדיי" אומרת לו קורדי הפעם, "אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה".
"אני אכן אבוד, בלעדייך", עונה לה אנג'ל, ומבקש: "תזכירי לי מי אני".
"אני זוכרת מי היית..." היא אומרת ועוטפת אותו בסופרלטיבים, על האיש שתמיד ידע לעשות את הדבר הנכון, שנלחם למען הצדק, ושהמלחמה הזו נתנה לו זוהר וניצוץ. "זה מי שהיית. וזה האיש שהכרתי".

לראשונה יש אזכור לכך שהיא התאהבה בו, בגיבור טוב הלב שידע תמיד לעזור לנזקקים. שהלך בדרך הישר גם כשלא היה ברור לאן תוביל.

"אולי אנשים כמונו לא אמורים להתאהב..." אומר אנג'ל, באותו רגע של קירבה ואינטימיות ביניהם.
"אין אנשים כמונו", עונה לו קורדיליה.

ואכן, אין אנשים כמוהם. אפילו הם כבר לא מי שהיו. אנג'ל כאמור איבד את דרכו. הוא מבולבל, הוא חשדן, הוא עשה יותר מדי דברים, ראה יותר מדי דברים, אין לו אף חבר שזוכר את דרך החתחתים שעבר לאחרונה, את הבן שהיה לו. הפרק הקודם הראה לנו שגם חבריו ומוקיריו משכבר (ג'יילס ובאפי) אינם בוטחים בו. הוא בודד יותר מכפי שהיה אי פעם.

קורדיליה מזכירה לו את ההתחלה, את הימים בהם היתה להם מטרה ברורה, את ההקרבה של דויל, את המלחמה בלינדזי - ויותר מזה, את העובדה שהוא גיבור. ואכן, בסוף המאבק בין לינדזי לאנג'ל אנחנו שומעים את אנג'ל אומר ללינדזי: "אני אנג'ל - אני מנצח את הרעים!"

כאילו סוף סוף מצא את עצמו, נזכר מי הוא, חש ביטחון שכבר זמן רב לא ראינו אצלו. בסוף הפרק, כשהוא לא מבין למה הוא מרגיש כל כך טוב - אחרי הכל, הוא לא עשה שום דבר מיוחד - מסבירה לו קורדי שלפעמים צריך גם להציל את המציל. ושגם הוא אחד מהאנשים שמסתובבים בעולם הזה, כמו יתר האנשים שמסתובבים פה. הוא איננו "צופה בחיים", הוא חלק מהם.

אנג'ל ולינדזי
בפרק הראשון של "אנג'ל" נתקלנו בלינדזי, עורך דין קשוח שלא בוחל בטקטיקות מכוערות כדי להגן על לקוחות "וולפראם והארט". "נער הזהב" של הפירמה. במובן מסוים הוא ייצג את "וולפראם והארט" בשבילנו. מאוחר יותר כבר היתה הפרדה ברורה בינו לבין מקום העבודה שלו.

במהלך שתי העונות הראשונות של אנג'ל ראינו אותו מתנדנד ברגשותיו כלפי מקום העבודה הזה, הוא רצה לעזוב אבל המיר את נקיפות המצפון שהתעוררו בו בנוף מושלם (גם בפרקנו מטיחה קורדיליה באנג'ל שהוא התפתה לנוף המדהים שנשקף ממשרדי W&H, כנראה שהנוף משם באמת משהו). אבל קשת התנודות הרגשיות שלו כלפי "וולפראם והארט", היו כאין וכאפס לעומת התנודות הרגשיות שפקדו אותו ביחס לאנג'ל. אנג'ל החל אצלו כ"שחקן שיש להיזהר ממנו", עבר להיות דמות שיש להיפטר ממנה, משם הפך לדמות שבאים אליה כדי לבקש עזרה ולהינצל, ואז שוב לדמות שיש לו רגשות טינה עמוקים כלפיה.

אנג'ל לקח ממנו את ידו בפרק "שאנשו", אבל הכעס האמיתי של לינדזי עליו סבב סביב דרלה. בפרק המופלא "התגלות", אמר לו אנג'ל: "אני מצטער שלא עזרתי לך יותר כשבאת אליי לבקש עזרה. ואני מצטער שהיא לעולם לא תאהב אותך".

כי כן, בליבו המבולבל של לינדזי צמחה אהבת אמת לפרוייקט המיוחד של המחלקה שלו, והערפדה היפהפיה דרלה שיבשה את כל הסטנדרטים המקצועיים שהיו לו. ולמרות כל מה שהקריב בשבילה, עדיין היה זה אנג'ל-אנג'לוס, שהיה משמעותי לה באמת.

הוא לא פחד למות במרתף היינות, כי הרגיש בעיקר שאין לו בשביל מה לחיות, ולמרות שהיה מוכן להקריב את זרועו הימנית למען העבודה שלו, הוא אומר לדרלה שהוא "תמיד מלוכלך" בגללה ("התגלות").



למרות הכעס של לינדזי על אנג'ל, נדמה היה לנו, כשראינו אותו עוזב את לוס אנג'לס עם יד חדשה, שנוצר סוג של פיוס בין השניים. שהוא זונח את החליפה הייצוגית לטובת ג'ינס וחולצת בוקרים, זונח את הקריירה המזהירה כעו"ד ב"וולפראם והארט" ומשאיר אותה ליריבתו משכבר, לליילה. נראה היה אז כאילו הוא הולך לפתוח בדרך חדשה, להשאיר את העבר מאחוריו. אבל בפרקים האחרונים ראינו שהוא לא שכח דבר מהימים שבהם היה היריב המוצהר של אנג'ל. לא רק שלא שכח, אלא שפיתח לו תוכניות נקם. השקיע את כל מרצו ב"להחזיר לאנג'ל ולחזור לפירמה".

אפילו איב, הסוגדת ללינדזי ומסכנת את כל מה שיש לה כדי לעזור לו בתוכניתו, לא ממש יכולה שלא לראות את זה: "הכל סובב סביב אנג'ל. הוא עדיין מרכז העולם בשבילך..." היא אומרת לו, והוא אולי משתיק אותה בנשיקה, אבל לא ממש מצליח לגרום לנו להאמין שזו דווקא היא שבמרכז עולמו.

בניגוד ללינדזי, שיודע בדיוק במי הוא נלחם הרי שאנג'ל של התקופה האחרונה לא ממש יודע במי הוא נלחם ולמה. הוא יודע שהוא לא יכול לסמוך על איב, אבל אין לו שמץ של מושג עבור מי היא עובדת ומי מושך בחוטים.

קורדיליה והחזיון שלה נותנים לו כיוון חדש. אבל גם ללא החזיון, עצם ההגעה שלה טורפת את התוכנית המדוקדקת של לינדזי ושותפתו המעריצה איב. הם חייבים תוכנית מגירה, ותוכניות מגירה שנשלפות בדקה התשעים אף פעם לא מצליחות במיוחד... לא כשלאנג'ל יש את קורדיליה לצידו. לא כשכל החבורה מתאחדת יחד ומאגדת סוף סוף אינפורמציה, שמובילה די בקלות לכך שהרוע סוף סוף קיבל כתובת ופנים. אפשר להכות אותו, אפשר לחבוט בו, אפשר לשגר אותו לאיזה חור בחלל. ולמרות שכיום יש ללינדזי כוחות פיזיים לא מבוטלים, והוא כבר לא עורך הדין שכוחו במוחו, עדיין, כשזה מגיע למלחמה של הטוב מול הרע, הטוב מנצח. לפעמים כדי לנצח אתה צריך פשוט לדעת מיהו הרוע ואיך הוא פועל. אבל כשאתה יודע, זה קל. וזה מאוד עוזר שמישהו נותן לך סימן.

החבורה שלנו
אנג'ל וקורדיליה הם אולי המייסדים, אבל כמו שאמרנו: לורן, פרד וגאן הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה הזו. הם כולם משתפים פעולה בכישוף, אך היחידי שמרגיש שם לא בנוח הוא גאן. בתחילת הפרק, כשאנג'ל רוצה לפרוש וגאן מתנגד, אומר לו אנג'ל בלגלוג: "המוח החדש שהשתילו לך בטח לא משפיע על ההחלטה שלך להישאר כאן". ואכן, גאן איננו מי שהיה (וזה לא רק השיער שהצמיח ששינה אותו).

ובכל זאת, כשכולם נמצאים בחדר ועוסקים בכישוף של הסרת הכוחות של לינדזי, אומר גאן: "הייתי צריך להיות למטה, להילחם איתם". הקונפליקט הפנימי שלו בין "איש השרירים" ל"איש המוח", ניכר גם כאן.
העובדה שהוא איננו יורד למטה, להילחם איתם, אלא נשאר בחדר, מראה לנו כי דברים משתנים בכל זאת. ואי אפשר באמת לחזור לנקודת המוצא.

גם המבט המאוהב שבו מביטה פרד בווסלי מראה לנו שהזמנים השתנו. אבל עדיין, כולם שם תורמים למאמץ המלחמתי. לורן אפילו תורם דם... כי, נו, מה לא עושים בשביל המשפחה.



עוד דמות שמשתפת פעולה עם המאמץ הקבוצתי זו הרמוני. היא מחבקת בחום את קורדיליה. מתעלמת לחלוטין מחוסר המוכנות של האחרונה לשתף פעולה עם החיבוק האוהב. מתעלמת לחלוטין מהעובדה שבפעם האחרונה שהתראו ניסתה להרוג אותה ("חוסר-הרמוניה"). בפרק הזה היא דווקא מביאה תועלת. היא מענה את איב ושומרת עליה, וזה עוזר כדי לספק את המידע הדרוש, אבל זה בהחלט לא נובע מהרצון של הרמוני לעזור לחבורה. יותר מהרצון שלה להכות מישהו ולהתעלל בו. כך שלמרות החיבוקים והעזרה שהיא מגישה - קשה לנו לראות אותה כמי שבאמת איכפת לה. לזכותה ייאמר שהיא עדיין משעשעת.

הכוחות שהינם
הכוחות שהינם, כמו ששמנו לב, די נעלמו לנו בזמן האחרון. אין חזיונות, אין איש-קשר, אין הכוונה מלמעלה. הפרק הזה מראה לנו שהם עדיין בשטח. אך ההתייחסות כלפיהם לא ממש ברורה. בתחילת הפרק אומרת קורדיליה "הכוחות של... אני לא יודעת מה, העירו אותי עם חזיון." כבר אין התייחסות אליהם ככוחות של טוב מוחלט וברור.

אנג'ל מודיע לקורדי: "הכוחות כבר לא בצד שלי. הם בחרו בספייק". ואכן, למרות שהם כלל לא יצרו קשר עם ספייק, אין תימה שאנג'ל מרגיש נטוש על ידם. ובכל זאת, הפרק הם הופיעו. והם הגיעו כי קורדיליה סחטה אותם.

"הם היו חייבים לי" היא אומרת. וכן, מסתבר שהכוחות יודעים שהם לא עשו מספיק למען קורדיליה ואנג'ל, שני השחקנים הראשיים שלהם במלחמה מול הרשע, והסיוע שלהם הוא בעצם מחווה אחרונה של חסד עבור קורדיליה. האם הם כבר לא מתכוונים להיות בסביבה יותר?

במלחמה בין הטוב לרע, כל צד נוחל אכזבות. אבל העובדה שאף אפוקליפסה עדיין לא ממש התרחשה, מוכיחה שהרוע אולי מנצח בקרב, אבל במלחמה הכוללת, הטובים מנצחים. הכוחות עדיין שם.

כשהרוע מנצח יש קורבנות, תמימים ולא תמימים, ולפעמים נראה לנו, כשאנחנו מסתכלים על הקורבנות האלה, על כל הבחירות השגויות, ההפסדים והרגעים המוחמצים של חיינו, של"כוחות שהינם" לא באמת אכפת מאיתנו. בדיוק אז מגיעים הרגעים האלה ("ויתור וקבלה", הזכרתי כבר?) בהם הכוחות שהינם מתעוררים ונותנים לנו מה שהיינו צריכים בדיוק בזמן.

אנג'ל מצא את עצמו בסוף הפרק, החבורה המפוררת הפכה למגובשת, לינדזי התפוגג, חשוף מכל הקעקועים שנתנו לו כוח ומראה של איש זן, וימיה של איב המעצבנת ספורים. ובכל זאת, הכוחות שהינם לא זוכים לקריאות הערצה בסוף הפרק. כי גם כשהם נותנים לנו, הם לא שוכחים לקחת. כמו שאמר נתן זך בשירו הידוע:

"והעולם הוא רע
הוא רע בטובו
את שבדעתו תמיד לקחת
הוא נותן תחילה
נותן ובשפע.
מה יעשה אדם יצור חלש ולא יקח?
האם לא ניתן דבר כדי שיוקח?"

אז כן, הם החזירו לנו את קורדי. אבל הם לא באמת מתכוונים שתישאר. על זה צריך להודות להם? "על לא דבר", אומרת קורדי לאנג'ל רגע לפני שהיא נעלמת והוא מבין שהיא מתה כבר מהבוקר. ואנו בהחלט מודים לה. האם אנו צריכים גם להודות להם? או ש"על לא דבר" מתאים גם כאן? אולי בכלל עדיף לנו שלא לקחת?

אם נאמץ את גישתה של קורדי, אנחנו צריכים לנצל את ההזדמנויות הבודדות והמעטות שהאלים נותנים, כדי לעשות מה שאנחנו יכולים. להפיק את המקסימום. חייבים לקחת.

קורדיליה תמיד ידעה להפיק את המירב מכל מצב. וגם הפעם היא עושה את זה. במעט השעות שקיבלה כדי לסדר את העניינים, היא מצליחה להסתיר את גופתה ולשדר לחבריה משכבר "עסקים כרגיל". היא יודעת שהיא לא פה כדי להישאר. היא פה לזמן קצוב. כמו כולנו. והיא מנצלת היטב את ההזדמנות האחרונה הזו.



אנג'ל עדיין טוען שהוא זקוק לה, אבל לה נכונה צעדה בשביל אחר. רגע לפני שהיא נעלמת מחייו היא חוזרת והם חולקים נשיקת פרידה אמיתית, ראשונה ואחרונה. ראשונה - כי מעולם לא התנשקו בעבר כך, כאנג'ל וקורדיליה שמתכוונים לזה. ואחרונה, כי קורדיליה מתה. ולא, היא מעולם לא התעוררה.

היא היתה פה, כאמור, במחווה אחרונה של חסד של הכוחות שהינם.

טוב שבאת, קורדי. ועל לא דבר.