תקציר הפרקים הקודמים: לאחר שאנג'ל וחבורתו הצילו את העולם משלום עולמי, הוצע להם מאיזושהי סיבה עלומה לנהל את "וולפראם והארט". כמו כן, ספייק חזר כרוח רפאים לכמה פרקים ואז נהפך מוצק סתם ככה, פתאום. בגדול, הסדרה "אנג'ל" בניהולו המחודש של ג'וס ווידון, איבדה את דרכה. במקביל לדרישות של "וולפראם והארט" מאנג'ל וחבורתו, רשת הטלוויזיה שמשדרת את "אנג'ל" תבעה פרקים עם התחלה, אמצע וסוף ולא עלילות עונתיות ורווחיות פחות. המטרה היתה לפנות לקהל של "מכושפות" שהלך קצת לאיבוד בעונה השלישית של "אנג'ל" (וגם בזו השישית של "באפי").

התוצאה של כל העניין היא עונה לא אחידה באיכותה. כמו בעונה השביעית של באפי, הפרקים המוצלחים לטעמי הם אלו שלוקחים דמות משנה ומבליטים אותה דרך עלילה, אך בראייה כוללת הדבק שחיבר מספר שחקנים יחדיו אינו קיים. ב"באפי" לפחות שרה מישל גלר, במשחק מבריק, לוקחת את הסדרה על כתפיה גם בפרקים החלשים של העונה השביעית, והיא נתמכת על ידי משחק משובח לא פחות של אליסון הניגן.

התסריט והבימוי של "נזק" מדגימים את הבעיות של העונה החמישית היטב. ההתחלה של הפרק מצוינת. היא נראית כ"פיילוט" לסדרה חדשה ומעניינת. הדמויות משכנעות והכתיבה והבימוי מביאות את השילוב של הומור, דרמה, מתח ואקשן המוכרים לנו היטב. כל הדברים האלה אינם עובדים בקטעים בפרק המתרחשים בתוך "וולפראם והארט". לאחר נעימת הפתיחה, אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך שיחות אופייניות בעונה, כאלה שלא מקדמות ממש את העלילה, קצת מודבקות, ומזכירות דיוני אולפן בטלוויזיה. אין דרמה, אין מתח, אין אקשן וגם ההומור המועט בקטעים של הרמוני זכאי לתיאור "חביב" במקרה הטוב.

גם היחסים בין אנג'ל וספייק לא ממש עובדים. מיהו ספייק של העונה הזאת? למה הוא כזה קרצייה? למה הוא לא עוזב? גם בפרק הזה כמו בשאר הפרקים היחס בין שני הערפדים-עם-נשמה האלה מוגדר כ"הצקה". שניהם עובדים בעיקר על להציק ולרדת אחד על השני ואז לדבר קצת על איך היה פעם כשהם היו ערפדים רעים והרגו ועינו הרבה אנשים. יש כאן מרחק רב מהתקופה בה אנג'ל ווסלי התעמתו אחד עם השני בנושאים שבין אב ובנו או מהתקופה בה אנג'ל ובאפי או אנג'ל ודרלה ניהלו מערכת יחסים מורכבת וסוערת. במילים אחרות היחסים בין אנג'ל וספייק פשוט לא מעניינים ותורמים במידה רבה למצבה של העונה.



נקמתו של האנדרו
יש לציין את הופעתו של אנדרו כמביכה במקצת. טוב, אולי לא במקצת. למרות שהדמות שלו קיבלה קצת יותר נפח בפרק "מספר הסיפורים" בעונה השביעית של "באפי", אנו לא רואים דבר מזה בפרק הנוכחי. ההגיון הכתיבתי אינו מלווה את דמותו של אנדרו ב"נזק" כמו שהוא ליווה אותו ב"באפי". ל"הומור" האופייני לגיק-ספיק של אנדרו אין תגובות מתאימות משאר הדמויות. אנדרו פשוט מעצבן, והיו צריכים לזרוק אותו מכל המדרגות, או לפחות לקטוע אותו הרבה לפני שהוא מאריך בדיאלוגים הסיפוריים שלו שאמורים בחלקם ליידע את הצופים שלא ראו את "באפי" במיתולוגיה של הקוטלות, ובחלקם לתת אינפורמציה מסוימת לגבי מצבם של יוצאי סאנידייל.

מדובר כאן בפספוס, כי אנדרו הוא דמות בעלת פוטנציאל דרמטי שמתבטא ברצון שלו לקבל הערכה ובעיקר תשומת לב מהסובבים אותו. פוטנציאל זה מפוספס כמעט לחלוטין בפרק. לטעמי, אנדרו יותר אפקטיבי כדמות, דווקא בהליכה שלו עם ספייק בנמל, כאשר הוא מנסה להיות רציני יותר מכפי שאנו מכירים אותו.



לעומת זאת ווסלי, גאן, פרד ובמידה מסוימת גם לורן משמשים כל הפרק כניצבים, זורקים שורות שבמידה מסוימת עוזרות לפענח את מצבה של דנה אך בכך זה מסתכם. ככה זה כשיש יותר מדי דמויות שאין להן קשת התפתחותית שתטעין את הדיאלוגים שלהן.

הו דנה
לעומת זאת הדמות של דנה מעניינת. לכל מי שהתגעגע לעולם הקוטלות, יש תמורה בעד האגרה (או במקרה שלי תמורת חשבון האינטרנט). היא מורחת על פניה דם המזכיר את הסימנים שעל הפנים של הקוטלת הראשונה ונראית כמו גרסה פסיכוטית, או יותר נכון, יותר פסיכוטית, של פיית'. התחושה הזאת מתחזקת כשהיא זורקת את ספייק מהחלון, ומזכירה את ההיסטוריה שיש לפיית' עם חלונות שבורים ואנשים שחולפים דרכם. מעבר לפסיכוטיות של דנה מצטיירת כאן סוגיה רחבה יותר הקשורה לאימון של הקוטלות. הקוטלות הן על פי רוב טובות לב, גיבורות באופי שלהן. אולם קיים הסיכוי שללא הדרכה מוסרית של צופה הן ישתמשו בכוח שלהן לרעה, כמו שפיית' עשתה. דנה שיכורה מהכוח והחופש שניתנו ואף מביעה את זה במילים. "אף אחד לא יכול לפגוע בי. לא חלשה יותר. חזקה. קוטלת!"

מעניין שדווקא באפי, עד כמה שאני זוכר, מעולם לא ניצלה לרעה את כוחותיה ב"עולם האמיתי". נהפוך הוא, הכוחות שלה והיותה קוטלת רק גורמים לה נזקים. האמת היא שלמרות שפיית' קיבלה דירה ושעשועים הודות לכוחותיה ודנה מקבלת אפשרות להוציא את הנקמה שלה על כל מיני גברים, בטווח הארוך זה לא ממש עוזר להן. השימוש לרעה בכוח הקוטלות עשוי להביא סיפוקים מיידיים אולם בטווח הארוך הוא גורם לנזקים נפשיים גרועים יותר מהתועלת המיידית.



מי עשה למי ולמה?
ההיסטוריה של דנה מקבילה במידה מסוימת להיסטוריה של דרוסילה שאנג'ל הפך אותה למשוגעת, למפלצת כמו שספייק מתאר אותה. מעניין אם כן שדווקא ספייק מתמודד איתה בצורה ישירה ולא אנג'ל. כשספייק מופיע בפלאשבקים של דנה, המעשה שלה מצטייר לפתע כנקמה צודקת ומזכיר שספייק היה פעם מפלצת נוראית אבל האמת היא שכל העניין עם הזריקות מזכיר יותר את אנג'לוס חובב העינויים המגוונים. מובן שאנג'לוס לא יכול היה לעשות את זה לדנה כיוון שהוא היה טמון עמוק עמוק בתת המודע של אנג'ל כשדנה היתה ילדה קטנה.

מצד שני, במוח של דנה היא נוקמת בערפד שחיסל שתי קוטלות, כך שגם אם זה לא הוא ש"טיפל" בה, הוא ללא ספק מטרה ראויה, וחוץ מזה אם כבר מתחילים לנקום, מה זה משנה במי נוקמים? רגשותיה ומעשיה הפוכים לגמרי מהמוסריות הרבה של באפי וחבורתה שלא חיסלו את ספייק אחרי שהוכנס לו הג'וק הממוחשב למוחו למרות הניסיונות לחסל אותם פעמים רבות ושהוא נשאר עבורם סכנה במידה מסוימת, כפי שהוכיח לא פעם.

מעניין לראות את השינוי בספייק. ספייק מזכיר בישיבה שעכשיו יש לו נשמה ואנג'ל עונה לו שזה לא ממש שינוי משמעותי, ואכן על פני השטח, לפחות יחסית להבדל בין אנג'ל לאנג'לוס יש צדק מסוים בדבריו. אבל מצד שני, כל ההתעסקות הדוסון קריקית בפילוסופיה של הטוב והרע, ובהשלכות של עברם של ספייק ואנג'לוס היא שינוי ניכר. אני נזכר במונולוג של ספייק בפרק "Pangs" בעונה הרביעית כאשר רוחות אינדיאניות מתקיפות את סאנידייל:

"ניצחתם. בסדר? באתם והרגתם אותם ולקחתם את האדמה שלהם. זה מה שאומות כובשות עושות. אם זה מה שקיסר עשה הוא לא ילך מסביב ויגיד "באתי, כבשתי, אני מרגיש ממש רע לגבי זה".



צורה מרוככת של הדיאלוג הזה, קיימת בפרק בין ספייק לאנג'ל. אנג'ל טוען שהוא עדיין משלם בשביל הנזק שהוא עשה בהיותו ערפד ללא נשמה וספייק אומר לו שישתחרר, אבל לקראת סוף הפרק ספייק מגלה שלשחרר ולהשתחרר זה לא ממש קל, ושהשדים ממשיכים לרדוף אותך גם כשיש לך נשמה.