חלומות, חלומות
נרקמים, בערים נשמות
כל החלומות, כל החלומות
נרקמים, בערים נשמות



לאחר שסיפקה לנו הרמוני אתנחתא קומית בדרכה שלה, אפשר להמשיך לעסוק ברעיונות המרכזיים של הפרקים הקודמים. גורל, יעוד, ספייק מול אנג'ל. מטרת הנשמה, המטרה היחידה. הפעם נעסוק בהם בדרך של מציאות מול חלום (ווהו! פרק חלומות!).

מעבר לחלומות, הפרק כולל גם דיאלוג של הסדרה עם ההתחלה שלה, כך שנוצר מבנה של - זו היתה ההתחלה, עכשיו אנחנו פה ואנחנו רוצים לראות מה קרה בדרך, מה אבד, מה הרווחנו ולאן הולכים עם זה (אם בכלל). ספייק מייצג עבורנו את המקורות, ואילו אנג'ל את המקום החדש והמבלבל ואת הפחד לאבד את מה שניסה ליצור אי שם בהתחלה.

במרכז הפרק עומדת ההתקדמות של ספייק אל עבר ייעוד במציאות, כניגוד להידרדרות של אנג'ל הרחק מייעודו בחלומות. ככל שספייק מתקדם כך אנג'ל מתרחק, אך כפי שההידרדרות של אנג'ל אינה אמיתית, היא רק בחלום, כך גם ההתקדמות של ספייק מזויפת, שכן הוא מהווה כלי משחק בידי כוח עלום שמנצל את הצורך שלו בחיים בעלי משמעות.

אנו מתחילים בנקודה הרת-ה"גורל" בה ספייק מנצח את אנג'ל בקרב על הגביע, עם כל המשמעויות הנובעות מכך. מי יזכה בגאולה? מי יהיה הצ'מפיון האמיתי? מי יותר חתיך, אנג'ל או ספייק?

אנג'ל מוטל על הרצפה וספייק לוקח לידיו את הגביע. אנג'ל, שמבין שהחלפה נוספת של עלבונות ואגרופים לא יביאו לו את הניצחון, נוקט בצעד נואש אחרון - הוא אומר את האמת. הגביע לא מהווה פרס, הוא מהווה נטל. הוא מטיל על...

רגע אחד, בסכפ"ש הזה כבר היינו.

אנג'ל חולם. אלה כבר אינם אותם חילופי דברים בין ספייק לאנג'ל. זהו תת המודע של אנג'ל שמדבר עם עצמו על הפחדים הכי גדולים שלו, חוסר הביטחון בעצמו ובייעוד שלו ורגשי הנחיתות שלו מול ספייק. הרבה פעמים אנו מוצאים את עצמנו שואלים מה אנחנו רוצים מהחיים. מה המטרה שלנו כאן, למה אנחנו כאן? האם אבלה את שארית חיי בעבודה חסרת תכלית? האם אמצא את יעודי? "בלה בלה בלה", אומר לו תת המודע, "ספייק ניצח, אתה הפסדת. כל הדיבורים שלך לא ישנו כלום". "אבל זה לא הייעוד של ספייק, זה הייעוד שלי", מנסה לענות תת המודע בקול ענות חלושה. "אתה פתטי", הוא מחזיר, "הגיע הזמן שתקבל את זה, כל חייך היו שקר, כל מה שעשית לחינם. כי זה (הגביע, הגאולה, הכפרה) בעצם היה שייך לספייק כל הזמן הזה". ספייק שותה וזוכה, בעוד אנג'ל נשרף.



איזה סיוט. לא העובדה שספייק ניצח את אנג'ל גם בחלום שלו עצמו, כמו העובדה שאנג'ל מסוגל לחשוב לעצמו דברים שכאלה. אך זהו טבעו של תת המודע, לחשוף את הנקודות הכי רגישות, חוששות, הכי פוגעות בנפש הערפד.

ברגעי המציאות האחרונים שלו לפני שהוא שוקע לעולם החלומות, אנג'ל נאבק שוב בתחום האפור של ההחלטות הנעשות ב"וולפראם והארט", דבר שבפני עצמו מציק לו לא פחות מהחלום שלו על ספייק. הוא שוב מרגיש איפשהו שהוא איבד את הדרך, שהעבודה ב"וולפראם והארט", המאבק דרכם ברוע, הם לא מה שהוא רצה. הוא הצליח להשתחרר זמנית מההרגשה הזאת בזכות נומרו סינקו אבל הבעיה לא נעלמה.

העניין בו מדובר הפעם הוא שולי - מכשף כזה או אחר, בעייתי בצורה כזו או אחרת, רוע מול רווח כספי. שולי ככל שזה נוגע לפרק הזה לפחות. וכך נוהגות גם הדמויות הבאות להציג את הבעיה בפני אנג'ל. גאן, המציע לפעול לאט ובזהירות. ווסלי, המציע התנקשות מיידית, ופרד התוהה לאיזה מצב הם הגיעו. הם אמנם סומכים על אנג'ל לגמרי, אבל תמיד גם דואגים לו. אוי אוי אוי, אנג'ל המסכן, ניתן לו לנוח, יש לו הרבה על הראש. גישה זו היא שגורמת בסופו של דבר לכך שאף אחד לא מבחין במה שבאמת קורה אצלו (הסחות הדעת של איב גם הן אינן עוזרות).

אנג'ל, ברגע של תסכול וחוסר סבלנות, מתפרץ לרגע ופולט החוצה את מה שהוא מרגיש. לחסל את כולם, לחזור להתחלה (ספייק הוא זה שאכן חוזר להתחלה של אנג'ל), טוב מול רע, בלי שטח אפור, להילחם ברשע איפה שמוצאים אותו. אך הוא מתעשת מהר, נרגע, נותן לצוות הוראות לגבי הטיפול במצב, והולך לישון. שינה לעיתים קרובות משמשת בריחה מהמציאות, מאי היכולת להתמודד. אנג'ל הולך לישון כמי שמיואש כבר מהיכולת להילחם במצב בו הוא נמצא ונאלץ לקבל אותו. בדיעבד אנחנו מגלים כי אנג'ל היה תחת השפעת הטפיל, ולכן הוא חלש יותר וחסר אונים, אך יש בהרגשותיו מין המציאות, בדיוק כמו החלומות שלו. אמנם מחשבותיו מושפעות מהיצור, שזורע בו חששות ופחדים, אך לכל אלה יש בסיס מציאותי.

חלום
רצף החלומות מתחיל בחלום עם ווסלי. שוב תת המודע של אנג'ל אומר לו שהוא חסר חשיבות, שהגיע הזמן שיתמודד עם המצב הזה, בו אין לו מטרה אמיתית. ווסלי גם הורג את אנג'ל, כחלק מהמחשבה הקבורה בראשו של אנג'ל על בגידתו של ווסלי, על החשש כי ידו של ווסלי על ההדק רופפת, או אולי חשש כי העבר יכול לחזור על עצמו.

לאחר מכן מגיע החלום עם פרד. בשלב זה אנג'ל כבר מבין שמשהו איתו לא בסדר, אבל הוא לא מצליח להבין מה. הוא רואה את פרד כאשת המדע של החבורה, ולכן היא ניגשת לבדוק אותו באופן יסודי. המיטה עוברת למעבדה ואנחנו מקבלים הצצה משעשעת אל נבכי גופו של אנג'ל (עם רפרנס למלתעות). הלב שלו מתואר כאגוז קטן ומיובש, בדיוק כמו ב"נומרו סינקו". הנשמה שלו, כאקווריום עם דג זהב מת, שיש לזרוק לאסלה, סמל לכך שאין לה שימוש יותר, היא מיותרת, כמו אנג'ל עצמו. בהתאם, בחלום הבא, באפי תצוטט כאומרת "הרגתי את דג הזהב שלי", רפרנס לשיחה שלה עם אנג'ל ב-prom על העתיד שלהם יחד. הדוב ... הממ... טוב, אין לי מושג מה הוא מסמל אם בכלל, אבל הוא מצחיק. דובים זה מצחיק, ראו pangs.



והמסקנה הסופית מהניתוח: אנג'ל ריק, אין בו כלום, רק קליפה. המטרה, הנשמה, הכול הלך. אז נדמה לאנג'ל כי הוא מתעורר במיטתו, אך מיד שמים לב כי זה עדיין חלום, לא סתם סיוט הפעם, אלא כזה בו שרה מישל גלר אפילו לא הגיעה להשתתף אז נאלצו להשתמש בקול שלה. ממש סיוט! לרגע, אנג'ל כמעט מבין מה קורה - ספייק אומר לו שיש לו משהו על החולצה, אך דעתו מוסחת על ידי הבחורה אותה ספייק מפמפם. אין טעם לציין שוב כי חלק מהקרב בין ספייק לאנג'ל הוא הקרב על ליבה של באפי, או בעצם הקרב על את מי היא אהבה יותר. החששות המתבטאים בחלום בכך שספייק שוכב איתה ללא הפסק, אך גם כביכול לוקח אותה לנשף הסיום. ולא סתם כל הציטוטים לקוחים מהפרק The Prom, זהו הרי הפרק בו אנג'ל נפרד מבאפי.

החלומות הולכים ומתחזקים. הזויים יותר, הילאריים יותר, מסתוריים יותר. כל פעם נראה כי אנג'ל מצליח לחזור למציאות אך למעשה הוא עדיין חולם. כל פעם הוא נהיה יותר ויותר חסר אונים, יותר ויותר חלש.
הפעם הוא מגיע לעבודה יחף. לפי פרשני חלומות, אם אתה יחף בחלום אז יש לך עוד הרבה לעשות לפני שתוכל להגיע למטרה שלך. מה שנכון לגבי אנג'ל.

החבורה יושבת לצפות באפוקליפסה (חבורה אחרת ישבה לצפות באפוקליפסה בפרק ההוא של "באפי"), הסיוט הגדול ביותר של אנג'ל, הכישלון שלו להגן על העולם. הוא מרגיש צורך לעשות משהו, לעזור, אבל כולם מבטלים אותו בטענה של "ספייק יטפל בזה", לך לישון. עוד עקיצה של תת המודע האכזרי שרוצה לגרום לאנג'ל להרגיש חסר חשיבות.

גם פרד וגם לורן מעירים לאנג'ל על החולצה שלו ואנו מגלים לראשונה את מקור הבעיה האמיתי, הטפיל.
החלום ממשיך לשלב הפוסט אפוקליפטי, גן העדן המושלם אותו ספייק (כמובן) יצר, ללא שום עזרה מאנג'ל, וללא בקשת תמורה. אנג'ל עומד מאחור, מיואש, מחוץ לפוקוס. ספייק הוא הגיבור האמיתי, האולטימטיבי. כולם מביטים אליו בהערצה. רק הוא זוכה למגע הפיה הכחולה של פינוקיו, להיות ילד אמיתי. ליבו שלו פועם, ליבו של אנג'ל... לא. בשלב זה אנג'ל הופך סופית להיות כמו זה שויתר על הגיבורות שלו, על המטרה שלו. העניבה המופיעה באורח פלא על צווארו חותמת את גורלו החנוק. הוא הופך להיות נומרו סינקו.



בשלב הכמעט אחרון אנג'ל מתעורר בפינה חשוכה, בה לורן כקול ההיגיון הפנימי מיוצג על ידי פסנתרן מערבונים. "אני חושב שאני אבוד" אומר אנג'ל, "הכל כואב". "סוף סוף אתה מבין" עונה לו ההיגיון, "הכול כואב ואז מתים, או במקרה שלך הכול כואב ואתה ממשיך וממשיך וממשיך..." אמת קשה מזו לא יכולה להיות. כשאנג'ל מנסה לשיר ולא מצליח לורן מזהיר אותו שהאנשים שלו פונים נגדו. "הוא ריק" אומרת פרד. ווסלי מזכיר לאנג'ל את מחיר הדמים, גאן מבהיק בעיני הפנתר שלו, כל תת המודע של אנג'ל מכה בשיא הכוח. אנג'ל באמת מרגיש שכולם פונים נגדו, ואז, בדיוק ברגע הנכון, אנג'ל מצליח סוף סוף להסיר את היצור ולהתעורר למציאות. אילולא היה מצליח, האם היינו מגלים יותר על יחס החבורה לאנג'ל? או על האופן בו אנג'ל רואה את הדרך בה הם מתייחסים אליו?

המציאות קשה, ואנג'ל חלש. איב מנצלת את ההזדמנות להפעיל את הטפיל הגדול. לפני שאנג'ל מספיק לקרוא לעזרה, הוא נכנס לשלב האחרון של החלום. הבחירה. בניגוד לחלומות הקודמים זה אינו סיוט, אנג'ל יושב על כורסא, במרכז שדה רחב, אור השמש מעליו, נוף פסטורלי. הכול יפה ונוח. אין בעיות, אין עם מה להתמודד, הוא יכול לבחור להישאר שם לנצח. לא עוד דאגות. החבורה מעודדת אותו לעשות כך, להשתחרר, לוותר על הניסיון להלחם. לנוח. אנג'ל מנסה למחות: "יש לי דברים לעשות, לא סיימתי", אך הם מרגיעים אותו, "אנחנו נדאג לכל", בדיוק כפי שהם מנסים לעשות במציאות שמחוץ לחלום באותו זמן, לדאוג לו עד כדי כך שהם משאירים אותו בחוץ. "כל מה שאתה צריך לעשות זה להפסיק שיהיה אכפת לך..."

אבל אנג'ל לא מספיק להחליט, הוא לא מספיק לחשוב אפילו על האפשרות. חייו, החזרה למציאות, ההתמודדות איתה, המטרה, כולם מוחזרים לו בבת אחת. על ידי האדם שהכי פחות צפוי לעשות זאת, ספייק.

מציאות
אם נחזור להתחלה, הרי שבצד השני של המתרס - במציאות - אנו מוצאים את ספייק בדיוק איפה שהשארנו אותו. אבוד, חסר מטרה, חסר חיים, מחפש מטרה וחיים בתחתית בקבוק באיזה בר חשפנות נידח. נראה כאילו הוא כבר הספיק להגיד לעצמו "Bugger this" על כל עניין הנבואה והגורל וכל מה שמעניין אותו זה... טוב, הוא עדיין לא החליט.

באופן נוח למדי מופיע לפתע האביר על הסוס הלבן, זה שבא להציע לספייק בדיוק את מה שהוא צריך.
הוא זה שהחזיר את ספייק (או כך הוא טוען). הוא זה שייתן לספייק, הגיבור האמיתי, את היעוד שלו. מי הוא בדיוק? אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו כן יודעים שהוא רע, ושהמטרות שלו אינן טהורות. הוא נראה ומדבר כמו לינדסי, והוא לא באמת רוצה להפוך את ספייק לאנג'ל החדש כדי שהעולם יהיה מקום טוב יותר.

הוא ואיב מדברים על להטות את הכף לטובת ספייק, לגרום לכך שהשותפים הבכירים ב"וולפראם והארט" יבינו שהם תומכים באדם הלא נכון, אך לאיזו מטרה הם עושים את זה? לא ברור כרגע. בנוסף הוא מתחזה לדויל, מעבר למחווה הנוספת לאירועי ה"התחלה", עצם השימוש בשם הזה פשוט קריפי.

ספייק אמנם סקפטי, ציני ומאיים כהרגלו, אבל מקבל על עצמו את התפקיד בקלות רבה יחסית. חוסר האמינות הצועק של דוילינדסי כשהוא מנסה לשכנע את ספייק באמיתות החזיונות שלו מדגיש עוד יותר את הרצון של ספייק במטרה, שהרי בכל מצב אחר הוא היה מיד מבין שמשחקים בו.



בהמשך הפרק, באופן סמלי, אנחנו מקבלים שחזורים (מאגניבים) של קרבות מהפרק הראשון של אנג'ל, כשהפעם זהו ספייק המציל את חסרי הישע. אבל ספייק הוא לא אנג'ל, בין אם זה בגישה שלו לאנשים אותם הוא מציל (כמו למשל גברת פרה מטומטמת), ובין אם זה בגישה לקרבות עצמם. הרצון שלו להידמות לאנג'ל מתנגש עם הרצון שלו להיות שונה ממנו, טוב יותר, מה שכבר נידון בהרחבה שני פרקים קודם לכן. דוילינדסי משתמש בכך כדי לחזק את ספייק, "אנג'ל לא הציל את הבחורה בפעם הראשונה שלו". ספייק חושד לרגע, "מה אנג'ל קשור לזה?" ודוילינדסי עונה: "הוא לא קשור, עכשיו כבר לא", ובכך הוא גורם לספייק להיות מרוצה מעצמו ולשכוח את החשדות. חשוב לשים לב לכך שדוילינדסי מנצל את רגשי הנחיתות של ספייק מאנג'ל באופן דומה בו הטפיל משתמש ברגשי הנחיתות שיש לאנג'ל מספייק. דוילינדסי אפילו נותן לו בית, מקום מינימליסטי, המתאים לספייק, מקום בו "יש לך כל מה שצריך כדי להיות גיבור". בשלב מסוים ספייק אף זוכה לביקור מהעובדים ה"מרושעים" של "וולפראם והארט".

למרות שמטרתם של ווסלי וגאן היא רק לבדוק את השטח, והגיוני מבחינתם לתהות מה ספייק זומם, הם מוצגים כנציגי הצד הרע, ועל כך אף מעידים תנועות הגוף וסגנון הדיבור שלהם. זהו סוג של השוואה בין המצב אליו הם הגיעו (קריאת דוחות, אזורים אפורים, משחקים לפי סט חדש של חוקים) למצב בו הם היו בתחילת דרכם, המצב בו ספייק נמצא כרגע. ולספייק אין שום רצון להצטרף לאימפריית הרשע כפי שהוא מכנה זאת, מה שמחזק את העובדה שהוא מרוצה ממה שדוילינדסי נתן לו, המטרה הזו. טוב מול רע חד וחלק.

ספייק גורם להם לפקפק בעצמם, אבל רק קצת. אפילו האמירה הנאיבית של פרד "אנחנו משנים את המערכת מבפנים" לא עוזרת, ובנוסף החבורה ממשיכה להשאיר את אנג'ל באפלה לגבי כל מה שקורה מתוך צורך כלשהו להגן עליו, שלא יהיה מוטרד מדי, ובכך מונעת בעצם את הצלתו.

מסתבר, שהיחיד שיכול להציל את אנג'ל הוא ספייק. דוילינדסי שולח אותו לשם דרך עוד "חזיון", ללא ספק המצב הכי טוב בשביל ספייק להרגיש שהנה, הוא מציל אפילו את אנג'ל. "אין צורך להודות לי, אני רק עוזר לחסרי הישע" הוא אומר, בצורה אנג'לית אופינית לעונה ראשונה, ובכך מנחית מהלומה אחרונה שמעירה את אנג'ל למצב בו הוא נמצא.

בסופו של דבר אנג'ל אף מצליח לגלות את מזימתה של איב, ולמרות שחבריו חושבים תחילה כי הוא הוזה, הם מאמינים בו (בזכות התכונה הנשית הבולטת שלן לזכור מה כל אחד לבש וענד ומתי) ומצטרפים אליו בחזית מאוחדת מולה (ומסכימים בעניין החלפת הבגדים...). אך אחרי כל מה שהוא עבר, אחרי כל מה שהוא חלם וכל מה שתת המודע הטיח בפניו, קשה שלא לתהות האם יש משהו בדבריה של איב בשעה שהיא עוזבת את המקום, אפילו אם זה רק כדי להסיח את הדעת מהאשמה שלה. אנג'ל הסתכל פנימה ומצא דברים הרבה יותר גרועים ממה שהוא ציפה. אולי הוא באמת צריך לבדוק את עצמו ואת אנשיו קודם.

לסיכום:
החלומות של אנג'ל מבטאים פחדים שלו מפני כל מה שהוא עלול לאבד. את המעמד שלו כגיבור, הסיכוי להפוך להיות אנושי, את עצמו וכן, את באפי. ספייק הוא מייצג של הפחדים הללו. מאז ומתמיד היתה ביניהם תחרות והיה נוח לו לתעל את כל הפחדים הללו לספייק, כך שאם הוא באמת יאבד אותם, זה לא יהיה באשמתו, זה ספייק לקח לו אותם. נכון שספייק באמת מאיים לקחת את הדברים הללו, אבל לבסוף, החלומות של אנג'ל גרמו לו להיות מודע לעובדה שהבעיה היא אצלו, ולא אצל ספייק, ושאם ספייק יצליח לקחת ממנו את כל הדברים הללו זה יהיה בשל חוסר האמונה שלו בעצמו.



יש משהו שאני מאוד אוהב בפרקי חלומות. ראינו את זה כבר מצוין בעבר. אצל "הסופרנוס", ב"זהות בדויה", ב"באפי", ועוד. כשיש גישה לתת-מודע של דמות, הכותבים מחוייבים לגרום לצופה לחשוב. אבל בעוד במקרים האלו היה מקום לניתוח חלומות מעמיק, כאן משהו היה חסר. נדמה כאילו הרעיון המרכזי די נטחן וצורת העשייה דמתה יותר להאכלה בכפית מאשר לרמזים עדינים. מצד שני, כל קטעי החלומות היו משעשעים, אך עם זאת מרגשים, מסתוריים ומרתקים.

ומי מתאים יותר לביים פרק של חלומות אנג'ל מאשר אנג'ל עצמו?

ג'וס. אבל ג'וס לא היה פנוי, אז נתנו לדיוויד בוריאנז לביים. מה שהוביל להרבה סצנות שלו בלי חולצה. טוב או רע? אתם תחליטו. אני הולך לישון.