הקונוטציה הראשונית במחשבה על ערפד היא שלילית. סוג של שד, נדחה מחיק האלוהים, יצור לילה אימתני אשר מטרתו הבלעדית היא להזין עצמו בדם אדם. בסדרות של ג'וס, ובפרט ב"אנג'ל", ראינו טשטוש של הגבולות לאורך העונות. הערפד, או השד, הוא לא תמיד רע, ויש מקרי אמצע ותחום אפור. הספקנו להכיר את אנג'לוס (שלפני הנשמה) ואת ספייק (שלפני הצ'יפ), ועוד ערפדים מכל הגדלים והצבעים, וכולם היו מכונות הרג נבזיות. אמנם נתקלנו פה ושם בשדים חסרי נשמה שלא היו בהכרח רעים, אבל עם ערפדים לא היה הדבר כך. ערפד בלי נשמה הוא רע, הוא מניפולטיבי, הוא אינטרסנט. נקודה.

והנה הגיעה הרמוני, חברתה של קורדיליה, שהיתה מאוד מקובלת בתיכון, וזכתה לסיים אותו סאנידייל-סטייל. בפעם הראשונה שלה ב"אנג'ל", ב"חוסר-הרמוניה" נוכחנו לדעת שגם כשנראה היה שהיא רוצה לעזור, בסופו של דבר היא נשארה מניפולטיבית ופעלה למען האינטרסים האישיים בלבד, ללא רחמים על אחרים, "ערפדה לדוגמה". עכשיו, לאחר 3 עונות, היא חזרה לסדרה ב"נחישות", הפעם בתור המזכירה, סליחה, העוזרת של אנג'ל.



שם הפרק, Harm's way, משתמע לשני כיוונים. האחד, הפרק מראה כיצד דברים נעשים בדרכה של הרמוני. החל מההתמודדות היומיומית וכלה בהתמודדות עם ההאשמה ברצח. השני, לעמוד בפני פגיעה, כיצד הרמוני עמדה בפני הפגיעה, וכיצד הפגיעה השפיעה על מהלך העלילה והדמויות. כאן מדובר בשתי פגיעות: 1. הפגיעה של שאר העובדים בהרמוני - הזלזול והניכור שהפגינו כלפיה. 2. הפגיעה של תמיקה בהרמוני - הפללתה, וכל הנובע מכך.

"I mean, it's not like I have a soul, I have to try a lot harder".
אז איך הרמוני מנסה באמת? כיצד מתנהלת שגרת חייה היומיומית? השאלה הזאת מהווה את נקודת הפתיחה של הפרק, אשר מתחיל כיום רגיל בחייה של הבלונדינית החייכנית, בעודה מבצעת פעולות שגרתיות כגון צחצוח שיניה (הן האנושיות והן הערפדיות). אנו רואים את הרמוני מנצלת את היותה ערפדה לטובתה, כמו השימוש בכוח הנרכש שלה לשם הרמת השידה כדי לקחת נעל.

הפרק נותן גם מבט ליחסיה של הרמוני עם עובדות אחרות. הרמוני - אחת הבנות המקובלות ביותר בתיכון, לא מצליחה להשתלב עם הקולגות שלה ב"וולפראם והארט". גם בקרב הקבוצה הקרובה אליה בעבודה, חברי "אנג'ל חקירות" לשעבר, היא לא נוחלת הצלחה. אין התייחסות לדעותיה, והם מחשיבים אותה רק כמזכירה.

לאורך הפרק, רואים ששאר העובדים בחברה מביעים סלידה מהרמוני, שכנראה נובעת מכך שהצעירה המטומטמת הגיעה מכלום לצמרת החברה והפכה להיות המזכירה של הבוס. יש אפילו קנאה מסוימת בה, שמובילה לניכור ולריחוק של שאר הקולגות ממנה. העובדה שהרמוני טרחה להוסיף לעיתים תכופות שהיא מבצעת דברים בשביל הבוס, בוודאי לא הועילה לשיפור מצבה.

אירועי הפרק מתרחשים זמן מה לאחר הפרק הקודם, כשבעיית השאנשו עודנה עומדת בלתי פתורה. מורגשת מתיחות בין ספייק לאנג'ל וניתן עדיין לראות את סימני המאבק על פרצופיהם. התייחסות נוספת לעלילה קודמת ניתן למצוא בהכרת התודה של ספייק לפרד, על שהפכה אותו לגשמי. עכשיו, כשהוא נמצא במצב המאפשר לו תזוזה וקיום חיים תקינים לכאורה, הוא רוצה לחזור לאהובתו - באפי. הרמוני, שעדיין מרגישה אהבה כלפיו, רוצה שהוא יתייחס אליה, שייפרד ממנה לשלום, למרות שניסתה להרוג אותו כששכבו.

יתכן שהדבר מעיד על כך שאכפת לה מספייק. היא למדה לאהוב, ומעוניינת לקבל אהבה בחזרה. בתיכון, היא היתה לא יותר מהתיכוניסטית המקובלת הממוצעת. פעלה לפי הדפוס הרגיל, גישה מתנשאת, דברים חומריים אופנתיים ויקרים, וכמובן חבר מקובל, שיותר חיוני לשמירה על מעמדה החברתי הרם מאשר כביטוי לאהבה אמיתית, כפי שהשתמע מדבריה לקורדיליה, לאחר הרומן של האחרונה עם זאנדר. אך הכל השתנה, היא כבר לא בתיכון, והיא כבר לא אנושית. היא עברה התפתחות ממשית וניתן לחשוב שהיא באמת אוהבת את ספייק, ולא מעוניינת בחברתו מסיבות אחרות. אך האם באמת יש כאן אהבה? האם ערפדים, שהם חסרי נשמה, יכולים באמת לאהוב? או שאולי אהבה מוגדרת אצלם כדחף מיני, או משיכה שנובעת ממניעים חומריים בלבד?

כבר נתקלנו בערפדים מאוהבים בעבר בוורס. ספייק היה "טיפש של אהבה", ורדף אחר האהבה במשך כל שנות ערפדותו, בין אם זאת היתה דרוסילה או בין אם באפי היתה מושא אהבתו. עתה, התפקידים התהפכו. ספייק שבמשך כל חייו היה בצד המחזר, הפך להיות הנחשק, כאשר הרמוני נכנסת אל נעליו בתפקיד החושקת.

מצד שני, יתכן כי זו בסך הכל צורה אחרת של ההתנהגות שלה בתיכון, רק שעכשיו יותר קשה לה להבין מה באמת הופך אותך לערפד פופולארי או בעל מעמד. אולי היא רואה בספייק ערפד בעל מעמד - "וויליאם דה בלאדי" - שיכול לתרום למעמדה, ולכן מעוניינת באהבתו.



הנושא המרכזי של הפרק הוא חשיבות ההתנהגות. ניתן לראות זאת בתיק הנוכחי של "וולפראם והארט", שמקורו בטעות בסיסית בהליכות. שני שבטי שדים נלחמים במשך דורות, טובחים אחד את השני, והכל כתוצאה מטעות בבחירת מזלג. במקביל, צריכה הרמוני לדעת כיצד להתמודד עם היותה ערפדה, ועם ההליכה בדרך הישר. אין מקום לטעויות בהתנהגותה.

חלק מבעיית ההתנהגות הכוללת שנידונה בפרק, ניתן לראות באנג'ל, ווסלי וגאן, ובנימוסיהם הלקויים. הם מזלזלים בהרמוני, לא מתנהגים אליה כראוי. למרות שהיא ערכה מחקר, לא אכפת להם ממנו, אלא רק ממה שהיא עושה במסגרת תפקידה כמזכירה - הגשת ארוחת הצהריים שלהם.

הרמוני משתדלת לנהוג כראוי. היא נמנעת מהנאתה הגדולה ביותר, ולא נוגעת בדם אדם מזה שמונה חודשים, והיא מרגישה צורך להוכיח את עצמה כל הזמן. במאמץ לעשות צעד נוסף, היא אף דאגה להביא גמל בשביל הקליינטים החשובים. אך האחרים לא רואים את מאמציה בעין יפה, ואנג'ל מבהיר לה את תפקידיה כמזכירה. זאת שתפקידה להגיע בתשע ולסיים בחמש (בדיוק כמו מספר הפרק - רק הפוך). כאן הרמוני נשברת. היא מקריבה מעצמה כל כך הרבה, וזוכה רק לבוז ולזלזול משותפיה לעבודה. פרד היא היחידה שמנסה להיות שם בשבילה, ואנו מקבלים הזדמנות מיוחדת לחקור את האינטראקציה בין דמויותיהן של הרמוני ופרד, בעת יציאתן לפגישה אחרי העבודה.

פרד והרמוני עורכות שיחת קירוב לבבות, בה הן משתפות אחת את השנייה, בעיקר בנוגע לחיי האהבה שלהן, אך גם בנושא מעמדן החברתי. הרמוני מספרת על הנסיון שלה להיות עצמאית ומרושעת, על כך שהיא היתה ממש מקובלת בתיכון, ואיך שמאז שסיימה אותו, יש לה בעיה להתחבר לאנשים. היא אמנם התערפדה לפני כחצי עשור, אך היא נשארה חסרת טאקט כתמיד, ועם בעיית נימוסים לא קטנה, מעין שאריות של הרמוני התיכוניסטית. למרות זאת, הרמוני התיכוניסטית לא היתה מתקשה להתחיל עם כל בחור שחשקה בו. הרמוני הערפדה לעומת זאת, מתביישת. אחרי הכל, היא כבר לא אנושית.

אך המקרה של הרמוני שונה ממקרי התערפדות שונים. היא נשארה אותה בחורה, פחות או יותר, עם אותם קווי אופי מרכזיים. בדרך כלל ברגע ההתערפדות, הערפדים הופכים להיות לא-חיים, הם מאבדים את נשמתם וכתוצאה מכך, מאבדים גם רגשות ותחושות אנושיות, כגון חמלה, דאגה, רחמים, אהדה, רגישות וכו'. ההתערפדות משאירה לערפדים משקע טראומתי. הם צריכים להתמודד עם היותם אדם חדש, בעל רצונות ומאווים חדשים, עם כוח נרכש חדש, ואפילו עם שינוי במראה (לפעמים) המובילים להתנהגות שונה לחלוטין מזו שהיו רגילים לה.

בעבר, ראינו מספר מקרים של דמויות שהיו גם אנושיים וגם ערפדים. ווילו לדוגמא. מבחורה חיננית, ביישנית ואדיבה, הפכה להיות מרושעת (כיאה לערפדים), מניפולטיבית, קרה, וקצת לסבית. כך גם היה במקרה של ספייק - ממשורר יפה נפש הוא הפך להיות רוצח אכזר. האישיות השתנתה באופן קיצוני.

מחששותיה להתחיל עם הבחור על הבר בעידודה של פרד, ניתן להבין שההידרדרות החברתית שלה ב"וולפראם והארט", גרמה להידרדרות הביטחון העצמי שלה. למרות מאמציה להישאר מטופחת ומגונדרת כפי שהיתה (וכפי שהחליפות שהביאה עימה בתחילת הפרק מוכיחות) אלה רק מאמצים חיצוניים, בפנים - היא השתנתה. חוץ ממחסור בנשמה, היא גם סובלת מחוסר ביטחון עצמי, דבר שהיה לה בכמויות מופרזות בתיכון, והיא סובלת מניכור ומריחוק מצד אחרים, דבר נוסף שלא היתה רגילה אליו לפני כן.



והנה הרמוני סוף סוף אוזרת אומץ ומנסה לחזור להיות בחורה רגילה. לראות בחור, להתחיל עם בחור, לדבר עם בחור. אבל מהלך האירועים קופץ פתאום לבוקר שלמחרת. כל השלבים באמצע כבר קרו, והרמוני לא זוכרת דבר מהם. השיא מגיע כשהיא רואה שהוא ננשך ע"י ערפד והוא מת במיטתה, אך זיכרונה אינו בנמצא. בנוסף, מתברר שהבחור המת הוא זה שאמור היה לקשר בין שתי קבוצות השדים. פאדיחות.

הרמוני מנסה לחזור לשגרה, להתעלם מכך שכל זה קרה. היא חוששת שיתפסו אותה ושסופה יהיה מוות מהיר, ללא אפשרות להסביר ולנמק את אשר קרה. היא מעוניינת בהוכחת חפותה, ובעת שיחה עם פרד היא מנסה, באופן היפותטי, למצוא פרצה בחוק. היא מנסה לעשות מה שאומרים לה, לעבור את היום, רומזת בדבריה שהיא רוצה שישכחו ויסלחו לה. הרמוני יוצאת במסע להצלת עורה, אך האם קיים כאן גם מניע נסתר? האם גם לחסרי נשמה אכפת ממעשיהם והשלכותיהם? האם מפריע להם מה אנשים אחרים חושבים עליהם? או האם אכן הסיבה היחידה לאודיסיאה הזאת הוא בהצלת חייה ומשרתה? העמדה השנייה אופיינית למה שהכרנו עד עכשיו בוורס - ערפדים פועלים בשביל דברים חומריים, ולטובתם האישית בלבד. אך ככל שהפרק מתקדם, נראה שהעמדה הראשונה היא זו שמובילה את הרמוני. כשהיא נאלצה להכות את בודק הדם שגילה נוכחות דם אדם בדמה ולכלוא אותו בארון, היא התנצלה על התנהגותה. כך גם בעת כליאתם של שאר האנשים שהיו יכולים להפריע לה במאבק על חפותה. היא התנצלה בחינניות, ובסוף אף הבטיחה להם ארוחת ערב על חשבונה. העיקר שלא יכעסו עליה. גם לה איכפת מהיחס של הזולת כלפיה, גם אם אותו זולת הוא אנושי.

אחת מהכלואים בארון היתה פרד. האדם היחיד שנתן לה יחס, האישה שגרמה לה להרגיש כמו בן אדם ולא כמו חיה משוקצת. למרות זאת, גם פרד היתה סקפטית באשר לחפותה של הרמוני כאשר היא קיבלה את תוצאות בדיקת הדם. קשה לבטוח בערפד גם אם אתה יוצא איתו ערב קודם. בדיוק כפי שהרמוני חיה במתח שבין האנושיות לבין הערפדות שלה, וחוששת מההשפעה של התאווה לדם, כך גם פרד, מכבדת אך חושדת. עתה, כשיש ראיות לכאורה לכך שהחיה גברה על האדם היא לא מוכנה לקחת סיכונים. לצערה - גם הרמוני לא.

האמת מתגלה כאשר עובדת אחרת ב"וולפראם והארט" חושפת שהיא האחראית למעשה. העובדת, תמיקה, כעסה וקינאה בהרמוני. הן הכירו בקורס קצרנות, ולמרות שתמיקה עובדת חמש שנים בחברה, והרמוני רק ארבעה שבועות וחצי, הרמוני כבר יושבת בשולחן הגדול, היא המזכירה של הבוס הגדול ונמצאת בחברה הכי טובה ובפגישות הכי חשובות. עבודתה של הרמוני היתה שאיפתה של תמיקה. היא ייחלה למשרה הזאת עד שבאה לה הרמוני, מתלמדת חדשה וחסרת ניסיון, וחטפה לה אותה.

העובדה שיש לך אויבים משמעותה שאחרים פיתחו רגש כלפיך, לא נשארו אדישים. תמיקה לא נשארה אדישה אליה כלל, אלא שנאה אותה עד עמקי נשמתה (אם היתה לה אחת, כמובן). בין השתיים מתפתח קרב עתיר מכות ועקיצות הדדיות, כשמטרתו שונה אצל כל אחד מהצדדים. תמיקה, שמתגלה גם כערפדה וכך מאזנת את הכוחות, מעוניינת בנפילתה של הרמוני, ותפיסת משרתה. הרמוני, מצד שני, מעוניינת בטיהור שמה, והוכחת חפותה. וכמובן, בנקמה בתמיקה על אשר עוללה לה.

הרמוני ותמיקה היו אמנם שתיהן ערפדיות, אך הן לא היו זהות באופיין. תמיקה הפלילה את הרמוני, השפילה אותה וניסתה להשמיד אותה. בעוד הרמוני היתה עובדת תמימה, שלזכותה נזקף שהכירה בעברה את הבוס החדש. אולי מכאן מגיע השוני בין שתי הערפדיות - העבר. החוויות והאירועים שהובילו לעיצוב הדמות כיום. נראה שתמיקה נאלצה לעבוד קשה כדי להצליח, ומכאן מגיע המרמור. לדעתה, הכל הגיע בקלות להרמוני. למרות שהאמת, כפי שהפרק מוכיח, לא יכולה להיות רחוקה יותר.

מכאן מתפתחות שתי צורות התייחסות מנוגדות באשר להשלכות מעשיה של הרמוני. הראשונה גורסת שעל הרמוני להיענש בשל כפיתת עמיתיה לעבודה. היא היתה יכולה למצוא את הדרך הלא אלימה והמוסרית להוכיח את זכאותה. ואכן, הרמוני הבינה שעליה לשלם על מעשיה, והציעה את התפטרותה.

מצד שני, הרמוני הצילה את היום. היא גרמה ליישוב הסכסוך, ובנוסף לא היתה אשמה בפשע המיוחס לה, ואחרי הכל היתה זו זכותה להגן על שמה. זוהי השקפתו של אנג'ל, שדוחה את התפטרותה, ומעוניין שתשמור על משרתה.

בסוף הפרק חוזר ספייק שהבין שאין באפשרותו להתעלות על עצמו בעיני באפי. הוא עשה את המיטב - הקריב את חייו כדי להציל את העולם. אי אפשר לעשות יותר מזה, אז מה הטעם לטרוח. ספייק מכיר בכך, שהאנשים היחידים שהוא עוד יכול להרשים ושגם יסכימו לקבל אותו הם אלו בלוס אנג'לס. מה גם שכדאי לו להישאר בסביבה, במקרה והוא הערפד המוזכר ב"נבואת השאנשו".



והרמוני שם בשבילו. הרמוני מוכנה לקבל אותו בחזרה, היא עדיין אוהבת אותו. אך חוץ מהאהבה יש כאן דבר נוסף - הרמוני מעוניינת שלמישהו יהיה אכפת ממנה, אפילו אם זה לא כרוך באהבה. מספיק לה שיתייחסו אליה, ויכירו בה כאדם שווה. העובדה שספייק ניגש אליה לפני כולם בעת הגעתו לעיר, נותנת להרמוני את תחושת החיזוק שהיתה נחוצה לה כל כך. יותר מכך, ספייק גורם לה להבין שהיא חשובה, שהיא לא סתם אבן שאין לה הופכין. עכשיו, הרמוני היא יותר מסתם מזכירה. נכון, היא עדיין מכינה קפה לבוס, אבל עתה כולם מדברים עליה. היא מישהו. זה מה שהיה דרוש להרמוני כדי להגיע לשלמות רוחנית עם עצמה, ובפעם הראשונה מזה שנים, היא מחייכת באמת.