לפרק "סיפורי מלחמה" יש עלילה פשוטה יחסית - ווש ומל הולכים למכור את הציוד הרפואי שהם שדדו בפרק הקודם ונופלים בשבי של ניסקה, שיש לו חשבון ארוך איתם (לדעתו) עוד מהפרק "שוד הרכבת". משם יש עינויים ומסע חילוץ, עד לסוף הטוב בו כל אנשי פיירפליי חוזרים לחללית בריאים ושלמים (או חוזרים לשלמותם במקרה של מל...). העלילה אולי פשוטה, אך האופן שבו מסתכלים על הדמויות בפרק בהחלט נותן לו עומק וייחוד משלו.

אז מה אתם אומרים, שנעשה היכרות עם הדמויות, או שאולי אתם חושבים שאתם מכירים כבר את האנשים הללו בחללית? ואם כן, האם אתם מכירים אותם באמת? ומה זה אומר להכיר מישהו באמת, זה אפשרי? יש דבר כזה בכלל?

זו השאלה בה עוסק הפרק בעיקר, והיא מתמזגת במידה מסוימת עם השאלה העוסקת במה קובע או מגדיר את האדם כמי שהוא. הרי לכאורה ברגע שהאדם מחליט מה מגדיר עבורו את האדם, הוא יכול להסיק מאותה קביעה אם הוא מכיר את האחר או לא. אם ניתן לראות בכל אדם אוסף של מחשבות, דיבורים, מעשים, רצונות, אינסטינקטים, תחושות, יכולת, התפתחות, שינוי(?), תת מודע וכו', הרי שברור שכולנו מוגבלים ביכולת שלנו לדעת את הכול, הן לגבינו והן לגבי הזולת. ובכל זאת, רוב הזמן נוח לרוב בני האדם עם כך שהם לא מודעים להכל בעצמם, אבל קשה להם עם העובדה שהם לא באמת יכולים להכיר את הזולת. וכמו בכל ציור של מעגל חסר שבו העין משלימה את מה שהיא מאמינה שהיא צריכה לראות, כך גם לאנשים יש שיטות של פענוח האחר: החל בהסקת מסקנות הנובעות מהשיוך המקצועי או המשפחתי, וכלה במסקנות מתוחכמות מסוג: אם אתה גולש הרבה באתר "המסך המפוצל", סימן שאין לך חיים.

התיאוריה המוצגת לפנינו עוד לפני שיר הפתיחה, היא זו של שאן יו (דיקטטור המונים ופילוסוף לעת מצוא) - "אדם יכול לחיות עם אדם אחר ארבעים שנה, לחלוק את ארוחותיו ואת דעותיו עמו, אולם רק אם יכפות אותו ויניח אותו מעל לוע של הר געש (להלן - "וולקנו"), הוא יפגוש באני האמיתי שלו לראשונה". תיאוריה זו מתבססת בעצם על ההנחה, כי יש בו באדם איזשהו בסיס פנימי שייתכן שאפילו האדם עצמו לא מודע לו, והוא זה שקובע את מהותו. הפשט של דבריו על פי הפרק, כמו שניסקה מפרש אותם (או כפי שבוק משער שהממשלה פירשה אותם ביחסה לריבר) הוא ש"וולקנו" היא בסה"כ מילה נרדפת ל"עינויים", ובחינת גבולות כוח הסבל של האדם היא זו שתגלה לנו מי הוא באמת. אולם אם נרשה לעצמנו חרות פואטית, הרי שניתן לראות זאת כתיאוריה הטוענת שישנם בעצם רגעים מסוימים שהם בלבד יכולים להביא אותנו להכיר את האדם באמת, וברגעים כאלה של מצבי לחץ קיצוניים, אנו יכולים ללמוד יותר על הדמות, מאשר אם נבלה איתה חיים שלמים.



סיימון טוען שהתיאוריה הזו היא פרוזה מליצית שמנסה להצדיק סדיסטיות. והאמת היא שגם אם לא ננסה לבחון את גבולות הסבל של האדם ונעמיד אותו במבחנים שכל מטרתם לגלות את אופיו האמיתי, עדיין קיים משהו אכזרי בשיפוט של אדם על פי רגעים מסוימים בחייו, רגעים בהם הוא אולי לא היה במיטבו, ולמרות זאת כולנו עושים זאת במידה זו או אחרת. כך שאולי יש משהו אחרי הכל בדבריו של אותו דיקטטור המונים. בכל מקרה, ולמרות שהפרק מעמיד חלק מאנשי פיירפליי מעל "וולקנו" מטפורי, הרי שהוא מציע גם תיאוריה הפוכה לחלוטין. זוהי התיאוריה המתבררת בשיחתם של אינארה וחברת המועצה (אם נרשה לעצמנו חרות פואטית גם כאן). גם התיאוריה הזו מניחה כי יש משהו בסיסי בפנימיות של האדם שקובע אותו, אולם תיאוריה זו טוענת כי הפנימיות הזו יכולה לצאת החוצה רק כאשר מאפשרים לאדם להיות מי שהוא באמת. רוב הזמן אנשים לובשים מסכות מכל מיני סיבות ולחצים, אולם אנשים יכולים להיות הם עצמם כמו שהם באמת, רק במצבים שהם נטולי לחץ לחלוטין. נטולי הצורך להרשים ולרצות.

שם הפרק - "סיפורי מלחמה" - מדבר דווקא על סוג אחר של היכרות, זו שמושגת למשל כששני אנשים נלחמים יחד במלחמה כתף אל כתף וצוברים להם חוויות משותפות, כאלו שמי שלא היה שם, לא יוכל להבין לעולם. אם היכרות כזו היא הבסיס להיכרות אמיתית, הרי שיש בזה הסתכלות אל מעבר לאותה פנימיות קובעת, ויש בהיכרות כזו סוג של הכרה בכך שיש מקום לשינוי והתפתחות. אפשר להניח שמי שהכיר מישהו לפני המלחמה, יכול להעיד שלא תמיד האדם שחזר ממנה הוא אותו האדם שיצא אליה. אולם מצד שני תומכי התיאוריה של שאן יו יוכלו לומר, כי ניתן לראות במלחמה את "הר הגעש" המטפורי שמוציא ממך את מי שאתה באמת.

אז מה נכון? איפה באמת מתגלה אופיינו האמיתי, במצבי הלחץ, או במצבי הרוגע? והאם חווית ה"וולקנו" מראה לנו את האדם כמו שהוא באמת או שאולי היא זו שמעצבת אותו והופכת אותו לאחר ממי שהוא? שאלות קשות בפני עצמן וכל זה עוד לפני שדיברנו על אהבה... ואם אתם שואלים את עצמכם - "What's love got to do with it", יש לי רק תשובה אחת בשבילכם - חכו.

הדמויות
לא לכל הדמויות בפרק יש תפקידים שווים בגודלם, ולא בכולם מתמקדים. אולם תמיד ההתייחסות מעלה את שאלת הדמות כרגע, לעומת הדמות בדרך כלל, עד כמה ההתנהגות שלה אופיינית, עד כמה היא יוצאת דופן, ועד כמה הסובבים אותה ואנחנו מכירים את הדמות.

ג'יין
כמו בפרק הנוכחי כך גם בפרקים קודמים, כבר ראינו את ג'יין מתנגד לתוכניות הפעולה המוצעות, ולבסוף משתף פעולה ומהווה חלק חשוב בשעת הקרב. גם בהתלהבות שלו מתחום המין אין ממש חידוש, אולם מעשה אחד שלו בפרק גורם לאנשים שמכירים אותו להתפלא (כשחושבים על זה, פליאה איננה אפשרית בלי סוג של היכרות, אבל אנחנו הרי מדברים על היכרות אמיתית) - הוא קונה שק תפוחים ומאפשר לכולם לחלוק אותו. וזאת בזמן שהוא אינו מנסה לשנות את תדמיתו כמי שהכסף הוא בראש מעייניו, להפך - הוא נראה אפילו כמתגאה בכך. גם בתחילה, כשהוא מתבדח על כך שה"גרנדות" עולות יותר, וגם בסיום כשהוא שמח לזכות במנת מרק מן ההפקר.

למי שראה את הפרק הקודם זו כמובן אינה תעלומה גדולה, ג'יין מרגיש מן הסתם אשמה וצורך לפצות על הבגידה שלו, וזה כנראה המניע שמאחורי מעשיו. אולם מה שמעניין לגביו היא דווקא השאלה, האם גם הוא מתפלא על עצמו שהוא מרגיש כך? האם הוא יכול לשער שהוא ימצא עצמו במצב, שבו שיקול מצפוני יגבר על השיקול החסכני שלו? האם הוא מכיר את עצמו באמת?



בוק
בוק מצטייר דווקא כדמות שמכירה את עצמה היטב, בעוד שהסובבים אותה ואנחנו קצת פחות. ידוע לכל למשל שבוק הוא איש דת, אבל מה בעצם זה אומר עליו? במקרה שלו לא ממש כדאי לקפוץ למסקנות כתוצאה מהשיוך המקצועי. כי אחרי הכול מה לכומר ולהבנה בכלי נשק? או כמו שג'יין מנסח את זה כשהוא מתייחס לגילויי הבקיאות של בוק בכלי הנשק בזמן ההתחקות אחרי ווש ומל:
"You do a lot of shooting at the abbey there, shepherd?"

ג'יין הוא לא היחיד שמתפלא, גם זואי תמהה על רצונו של בוק להצטרף אליהם לקרב כיוון שעל פי הבנתה, התנ"ך אומר דברים מאוד ברורים בנושא הריגה, ואחרי הכול כמרים אמורים לציית לתנ"ך, לא? אבל כנראה שכדי להכיר את בוק באמת לא מספיק לדעת את השיוך המקצועי שלו, וגם לא ממש מספיק לחלוק עמו את דעותיו כיוון שמעשיו לא פעם סותרים אותם.

הוא מתכוון לתת לאינארה את הפרטיות שהיא בקשה לעצמה, וגם מטיף לאחרים, אולם כשמגיעה הלקוחה שלה, הוא מציץ כמו כולם. כך גם כשהוא אומר לזואי שלתנ"ך אין התנגדות ליריות לברכיים, אולם בשעת הקרב, הוא מפגין מיומנות ובהחלט פוגע גם מעל המותן. רצונו לעזור להם ולתרום את חלקו ברור, אולם מה מניע אותו לרצות בכך לא ממש ברור. החידה ושמה בוק - האדם המחביא את דעותיו לא פעם מאחורי ציטוטים של דעות אחרות, לא רק שלא נפתרת בפרק, אלא אף רחוקה מלהיפתר.

אינארה
עוד דמות חידתית בפאזל ששמו פיירפלי. כבר בדיון הראשון של מל ואינארה, אנו שומעים כי על פי הפירוש שלה, נוחות - פירושה להיות לבד. ובשיחה עם חברת המועצה, היא אומרת:
"One cannot always be one's self in the company of men"

אך האם האמירה הזאת אכן מיוחדת רק לגברים, או שמא הבעיה של החופש להיות אתה עצמך היא בעיה המאפיינת את כל יחסיה עם כל לקוחותיה, נשים וגברים כאחד, והאם יתכן כי האמירה הזאת היא בכלל אמירה כללית שכלל לא קשורה ללקוחותיה. לכן האמירה הזו מעניינת ובעייתית כאחד גם ביחס להתנהלות שלה עם חברת המועצה, וגם באופן כללי לגביה. לגבי חברת המועצה האמירה בעייתית, מפני שאי אפשר לדעת אם היא אכן חופשייה מלחצים בחברתה, ומרגישה שאיתה היא מי שהיא באמת, או שבעצם היא אומרת לחברת המועצה את מה שהיא חושבת שהיא תרצה לשמוע. באופן כללי האמירה בעייתית כי באיזשהו מקום גם הרצון לשים מסכות כדי להתמודד עם הסביבה, והמסכות שאנחנו בוחרים בהן, הן חלק ממי שאנחנו וממה שמגדיר אותנו. אך היא מעניינת במיוחד לגבי אינארה, כי היא מעוררת את השאלה, שאם אכן כך היא רואה את הדברים מדוע היא בחרה לה מקצוע שגורם לה על פי דבריה לשים על עצמה כל הזמן מסכות ולא להיות מסוגלת להיות מי שהיא? אם נוח לה יותר בחברת נשים, מדוע רוב הלקוחות שלה הם גברים? עד כמה המסכות שלה יקרות לליבה? אם לשפוט על פי חוסר נכונותה לגלות את רגשותיה למל, ייתכן מאוד שהרבה. אם כי לא ממש ברור לנו מדוע. ואולי אנחנו פשוט עדיין לא מכירים אותה מספיק טוב.

חשיבות העלילה של אינארה לדברים הקורים בפרק אינה רק בכך שחברת המועצה היא זו שמספקת לסיימון את הציוד הרפואי הדרוש לחיבור אוזנו של מל, וגם לא רק בסיפוק התיאוריה ההפוכה לתיאוריית ה"וולקנו". בעלילה הזו יש גם אבחנה נוספת לגבי האופן שבו אנו מעריכים את הזולת, והיא האבחנה לגבי ההבדל שבין ידיעה בתיאוריה לידיעה בפועל. כשקיילי מגלה שהלקוח של אינארה הוא בעצם לקוחה, היא מתלהבת כאילו גילתה דבר מה חדש על אינארה, אף על פי שהיא מעידה על עצמה שזה לא חדש לה שיש לאינארה גם לקוחות נשים - כמובן שהיא ידעה את זה, בתיאוריה.



קיילי
בתחילת הפרק אנו רואים את קיילי רודפת אחר ריבר במין משחק שכזה, כדי לקחת חזרה מריבר את התפוח שלה, ומשהיא מצליחה היא מכריזה בקול "שום כוח בעולם לא יכול לעצור אותי". בסופו של הפרק אנו רואים שכשזה לא משחק, כשמדובר במציאות, קיילי נעצרת. היא אינה מסוגלת לירות ולו כדי להציל את עצמה, והיא נקלעת למין הלם קרב. ה"וולקנו" תפס את קיילי לא מוכנה. מה זה אומר על האדם שהיא? האם היא אדם שברגע האמת אינו יכול לתפקד ועליה להתבייש בעצמה? או שאולי ההתנהגות הזו מתיישבת יפה עם דמותה רודפת השלום ביומיום, זאת שנשארת נאמנה לעצמה גם בשעת הקרב? האם אתם מאמינים שיש משהו בסיסי באדם שקובע את התנהגותו ברגעים כאלה? האם אתם גם חושבים שניתן לזהות אותה מראש? ושיש בנו חלקים שמזהים את הדמיון בבסיס שלנו למישהו אחר ולכן מוצאים אותו מושך גם אם אנחנו לא ממש מודעים לזה? או במילים אחרות, האם העובדה שמכל האחרים דווקא לסיימון לא פשוט בשדה הקרב היא מקרית? (וכן, אם אתם חושבים שהחלק על האהבה מתקרב, אתם צודקים).

סיימון
בסוף הפרק, כשכולם חוזרים בשלום, סיימון אומר למל על ההתמודדות שלו בקרב, שהיה לו קשה כי הוא מעולם לא ירה בבני אדם, ובוק אומר לו שגם הפעם הוא לא. איך ההתנהגות הזו מתיישבת עם אופיו כפי שהיה מוכר לנו עד עתה? האמת היא שאין הרבה דברים שמחדשים לנו הפרק על דמותו, כיוון שנראה שהוא הועמד מול ה"וולקנו" שלו בפרק הקודם, והפרק הזה רק מבליט כמה נקודות. אם בפרק הקודם הוא הפגין כשרון קרימינלי, שאנשים לא מצפים לראות אצל אדם ישר, הרי שהפרק אנו מקבלים תזכורת לכך בהקנטתו של בוק אותו על אותה התנהגות. אבל אנחנו יודעים שזו רק הקנטה כי למרות שלסיימון יש את האינטליגנציה הדרושה להוציא מבצע כזה לפועל, עדיין אין לו שום משיכה לחיי הפשע. לכן, התחושה שהצופים קיבלו בפרק הקודם, היא לא של אמת שנחשפת עליו, אלא של אילוץ שהביא אותו להשתמש באמצעים קיצוניים, והאילוץ שהביא אותו לכך היה כמובן מצבה המידרדר של אחותו. אולם גם כשהוא מבצע את מעשה השוד בפועל, הוא נכון לסכן את המבצע כולו, לשם הצלת חיי אדם. אם אפשר להסיק מכך משהו, הרי זה שה"וולקנו" שלו, מה שמעמיד את אופיו וערכיו במבחן, הוא לא יכולתו לעמוד בסבלו שלו אלא דווקא חוסר יכולתו לעמוד בסבלם, או בסכנה לחייהם - של אחרים. יפה לו לכן ההגדרה כרופא, ומובנת מכך מאוד ההתייחסות שלו למבחני האופי של שאן יו, כפרוזה מליצית שמנסה להצדיק סדיסטיות.

ריבר
בסוף הפרק אנו רואים כי הקרב ואיתו האיום לחייה ולחיי קיילי, שמצא את קיילי חסרת אונים, מצא את ריבר לעומתה מתפקדת באופן יוצא מהכלל. לא רק שהיא הסירה את האיום על חייהם, היא אפילו עשתה זאת בעיניים עצומות. אם היינו שופטים על פי התיאוריה של שאן יו ייתכן כי היינו יכולים להגיע למסקנה שברגע האמת ריבר היא רוצחת קרת-דם. אולם מכיוון שקשה להאמין שיש למישהו בעולם את היכולת לירות ולפגוע באחרים בעיניים עצומות, מבלי שעבר לשם כך סוג של אימונים כלשהם, ובהתחשב בעובדה שאנו יודעים שעברו על ריבר ניסויים מרובים שלא ברור טיבם, אבל היתה להם השפעה על המוח שלה, ושסיימון סבור שהם נועדו למטרה אחרת, הרי שדי ברור לנו שמה שאנו חוזים בו הוא לא האני האמיתי של ריבר, אלא האני ש"תוכנתה" אליו.



ובאמת, עבור נושא הפרק ריבר היא דמות מעניינת מאוד, ולא רק בגלל ההתמודדות לכאורה עם ה"וולקנו". אלא בגלל שיש לה את היכולת להגיע אצל האחר למקומות (כגון מחשבות), שלאדם הממוצע אין, ולכן לכאורה את היכולת להכיר את האחר טוב יותר. אולם מצד שני היא זו מכולם שאומרת במפורש בפרק שהיא כבר לא יודעת מיהי, היא לא מכירה את עצמה. ייתכן מאוד שיש בדמות שלה אמירה כלשהי לגבי העובדה שהמוגבלות שלנו בידיעת האחר היא חיונית, והפרת האיזון הזה היא דו-צדדית.

התשובה שסיימון מספק לה לגבי השאלה מיהי - גם היא קשורה ליחס לאחר: היא אחותו הקטנה, וזו לדעתי התשובה הכי נכונה שאפשר לתת בנסיבות הקיימות, כי זהו יחס קבוע שלא תלוי בטיב השינויים שעוברים עליה, והיא תמיד יכולה להיאחז בו.

וזה מוביל אותנו היישר לחלק שכולכם חיכיתם לו (או שלא) - האהבה.

מכיוון שהנושא המרכזי של הפרק הוא ההיכרות שלנו עם הזולת, הרי שכאשר מכניסים אהבה למשוואה, השאלה המרכזית המתעוררת היא עד כמה האהבה שלנו לזולת תלויה במידת ההיכרות שלנו איתו?

סיימון למשל אוהב את ריבר, ולא משנה מה שהיא תעשה היא תמיד תהיה אחותו הקטנה והאהובה והוא יהיה מוכן ללכת עד קצה העולם בשבילה, אפשר להניח כי אהבתו לה, בסיסה בקשר הדם. אבל אי אפשר להסביר את האהבה שלו רק בקשר דם, מכיוון שיש לו קשרי דם גם עם אחרים (הוריו למשל) והיחסים ביניהם אינם כאלה.

ומה לגבי אהבה רומנטית? האם זו מתפתחת בגלל שאנו לומדים להכיר את בני זוגנו ולאהוב את הדברים שאנו מגלים בהם (to know him is to love him?), או שבעצם איננו יכולים להכיר אותם באמת אף פעם, והאהבה שלנו היא תוצר של מי שאנו מדמים שהם, או שבעצם איננו צריכים להכיר אותם באמת על מנת לאהוב אותם, מספיק שנאהב את מי שאנחנו הופכים להיות בחברתם?

בכל מקרה, מהפרק עולה כי אפשר לראות את האהבה כקצה השני של הסקאלה של ההעמדה למבחן. אם אמרנו שלהעמיד אדם במבחן היא דרך להכיר את אופיו, ודיברנו גם על האכזריות שיש בדבר, הרי שהרצון למנוע ממישהו את הצורך לעמוד במבחן, ואת הסבל הכרוך בכך, יכול להתפרש כאהבה. אלא שלפעמים מגלים שלא תמיד אפשר למנוע מהאהוב את המבחן, ולפעמים הידיעה שניסית יכולה לפגוע גם היא, כי היא עשויה להביע זלזול במושא האהבה - האם אתה לא חושב שהוא מספיק חזק כדי להתמודד עם זה? האם אתה לא מעריך אותו? הבעיה הזו היא בדיוק הבעיה של ווש וזואי, הזוג האוהב והנשוי של הסדרה בתחילת הפרק.

ווש וזואי
ווש מגלה שזואי שיקרה לו. היא אמרה לו שלא יצא לה להביא לפני מל את הצעתו בקשר לציוד הרפואי, כשהאמת היתה שהיא דווקא כן, ומל סירב להצעה כי חשב שהיא מסוכנת. במהלך הויכוח הפרטי שהם מנהלים ביניהם אחר כך, מסתבר שלא רק שהיא שיקרה לו לגבי מל, היא גם חסכה ממנו את העובדה שההצעה שלו היתה גרועה גם לדעתה. ווש כועס ואומר לה שהיא צריכה היתה להגיד לו את דעתה מהתחלה, ולא להתחבא מאחורי מל, כי אחרי הכל הוא כבר ילד גדול והוא יכול להתמודד עם זה, הוא לא צריך כאלה הגנות. אבל אולי הוא היה נפגע פחות אם לא היה מגלה את האמת רגעים ספורים אחרי שהוא גילה שההיכרות שלו עם זואי היא לא בדיוק מושלמת, וכן - מל הוא בהחלט חלק מהסיבה.

קיילי היא זו שמציינת את העובדה שמל וזואי נוהגים לאכול את תפוחי העץ שלהם באותו האופן - הם חותכים אותו לחתיכות לפני שהם נוגסים בו, וההסבר של זואי לכך - סיפור מלחמה משותף, מעלה אל פני השטח את הקשר המשותף והמיוחד שהשניים חולקים. לא ברור מה מפריע לווש יותר - העובדה שהוא מרגיש שזואי לא מעריכה אותו מספיק, או העובדה שהוא מרגיש שאת מל היא מעריכה יותר.

אבל האם זואי לא מעריכה אותו נכונה? האם הוא באמת ילד גדול שיכול להתמודד עם האמת? כשהיא מספרת את הסיפור על תפוחי העץ הטעונים חומר נפץ, הוא מנסה לשנות את נושא השיחה, הוא לא רוצה לשמוע את הסיפור עד סופו המר והצפוי מראש, ומנסה לשנות את הנושא בהתבדחות מטופשת. האם הסיבה לכך היא כי הוא אדם שחשובה לו האווירה הטובה של הסביבה והוא לא רוצה להעכיר אותה? או שהוא סתם לא אוהב לשמוע על דברים המקשרים בין זואי למל? האם זואי לא היתה עדה למספיק מקרים קודם לכן, שיגרמו לה להבין שכשמדברים על דברים שנוגעים אל שניהם זו הדרך המועדפת ללכת בה, הדרך שלא תעכיר את האווירה (או כמו שהיא מנסחת את זה: "כי זה בדיוק מה שהנישואין שלנו צריכים, עוד קרב צעקות"), ושעדיף להימנע מלהגיד לווש דברים שלא ינעם לו לשמוע?

אבל ווש באותו השלב ממש לא מסכים - "לא, מה שהנישואים שלנו צריכים הם בעל אחד פחות" (למרות שיתכן שניתן לפרש את המשפט, כאילו הבעל הנוסף היא זואי עצמה, שמחליטה עבורו ו"לובשת את המכנסיים בבית").



החלפת זואי במשימה, משרתת מבחינתו שתי מטרות: גם את האפשרות להוכיח לזואי (ולמל) שהיא המעיטה בערכו, וגם את הידיעה שלפחות הפעם בסוף היום, הקשר בין מל לזואי לא יתחזק - הם לא ישובו עם עוד סיפור מלחמה, עם עוד חוויה שהם חלקו והוא לא.

אומרים שלא תוכל לשפוט אדם עד שלא תגיע למקומו. גם אם ההחלטה של ווש להחליף את זואי במסע מכירת הציוד הרפואי, נבעה מכך שהוא רצה להפריד בינה לבין מל בלבד, הרי שהוא בחר בדרך הטובה יותר לשפר את היכרותו עם רעייתו, בכך שהוא עובר על בשרו את מה שהיא רגילה לעבור. המסע הזה אכן מלמד אותו עד כמה הוא וזואי שונים, עד כמה היא חזקה, שתקנית, בעלת תושייה, אמיצה, והמסע הזה מלמד אותו גם עד כמה הוא לא צריך לדאוג בגלל מל.

כמובן שלדאוג בגלל ניסקה זה סיפור אחר...

מה שאנחנו לומדים על זואי במסע הזה, הוא שיש בה אמון בכושר השיפוט שלה לגבי התנהגותם של הסובבים אותה. היא לא עורכת להם מבחני אישיות, היא מניחה מראש מה יהיו התגובות שלהם והיכולות שלהם, והיא מנווטת את התנהגותה בהתאם להחלטות שלה, ולא לפי דעות של אף אחד אחר. מקום אחד שבו ראינו את זה היה כשהיא לקחה את הכסף לניסקה כדי לפדות את השבויים - כולם מנסים להזהיר אותה, אבל היא חושבת שהיא עמדה מספיק על אופיו של ניסקה כדי לחשוב שהוא יסכים להצעה שלה, מכיוון שיש לו קוד של כבוד. גם בעימות עם ניסקה עצמו כשהוא אומר לה שהכסף שלה מספיק רק לאדם אחד, היא לא מנסה אפילו לשמוע את המשך דבריו לפני שהיא בוחרת בווש. היא כבר ניחשה שזה מה שהוא הולך להגיד והיא פועלת בהתאם.

האם היא מעדיפה את ווש על פני מל כי היא אוהבת אותו יותר או כי לאור היכרותה עם השניים היא חושבת שסיכוייו של מל לשרוד את המשך העינויים טובים מסיכוייו של ווש? או שאולי שתי האפשרויות נכונות?

הפעם בכל אופן, ווש לא מרגיש פגוע כי זואי "מעריכה" אותו פחות מאשר את מל. הוא מבין את המעשה שלה כאהבה. אולי לא צריך הרבה סיבות כדי לרוות נחת מהעובדה שהעינויים הגיעו אל סופם, אבל יש לו בהחלט סיבות נוספות עכשיו להבין שאין בבחירה הזו של זואי משום המעטה בערכו. גם כי הוא למד במהלך שהותו בשבי עם מל שזואי לא הולכת כעיוורת אחרי מל - היא בחרה להתחתן איתו למרות התנגדותו של זה האחרון. גם כי הוא העלה תיאוריה שאומרת שלפעמים מה שמחבר שני אנשים יחדיו, הם לא הדברים שהם מכירים אחד בשני, אלא דווקא הדברים הנותרים בלתי מוכרים (ווש מביא זאת כהוכחה לכך שזואי ומל מעולם לא שכבו. קיים משהו בלתי מוכר בהיכרות של השניים, ולכן יש ביניהם עדיין עניין לא פתור שמחבר אותם. אולם למרות שאחר כך הוא פוסל את דבריו אלה כשטויות שנובעות מהעינויים, ולמרות שנראה שזואי ומל ממש לא מעוניינים מינית האחד בשני, עדיין אפשר לראות במחשבה הזו משהו. כי אחר כך רואים כמה זואי מתגאה בתכונות שמייחדות לדעתה את ווש, כמו כישרונותיו בתחום הטיס למשל, מה שמאפשר לנו להבין שהיא אמנם מוצאת דברים כמו חוזק ועמידות שהיא משייכת למל כראויים להערכה, אבל היא לא באמת יכולה להתלהב מהם אצל אדם אחר כי הם קיימים גם בה). וגם, וכנראה שזה ה"גם" הכי חשוב, הוא למד להעריך את מל בינתיים וגילה שההערכה של זואי כלפיו אינה מוגזמת. כשאתה נקלע לצרה, מל הוא האיש שהיית רוצה שיהיה לצדך.



מל
גם אצל מל, הפרק מתחיל באזכורים של שלבים שונים בחייו, שלבים שאין להם השפעה על התנהגותו הנוכחית ("I'm not gonna start any sword fights. I'm over that phase") לצד שלבים בעלי השפעה משמעותית - כמו המלחמה - הן בדברים הגדולים (משבר האמון, הבחירה בחיי ה"פשע", ההתרכזות בפיירפליי) והן בדברים הקטנים כמו הדרך שבה הוא חותך את תפוחי העץ. ובכל זאת כדוגמה המובהקת ביותר לתיאוריית סיפורי המלחמה, מל הוא דווקא הדמות שיותר מכולם צריכה להתמודד עם ה"וולקנו" במשמעות הכי פשטנית שלה בפרק. הוא נופל קורבן למסכת הייסורים של ניסקה, שרוצה לפגוש את ה"אני" האמיתי של מל, אבל יותר מכך רוצה לאמלל את מל, יהיה אשר יהיה. כי עבור ניסקה מל הוא זה שסידר אותו בעבר, וזה כל מה שמל יוכל להיות אי פעם בשבילו - מישהו שהוא צריך להעביר דרכו מסר לעולם (וברור לנו הצופים, כי ניסקה לא מסוגל להכיר באמת אף אדם, כי מי שמעריך אנשים בכסף, וחושב שאפשר לפרוט את האדם לפרוטות - לא מסוגל באמת להבין משהו).

וכך, בזמן שניסקה מנסה להעביר מסר אחד, עולים מהפרק כמה מסרים אחרים:

המסר הראשון הוא, שגם המסקנות שאנו מסיקים מהמבחנים שנערכים לזולת הם אישיים, ויכולים ללמד עלינו לא פחות ואולי יותר מאשר עליהם. לא כל שני אנשים הרואים את אותו המבחן שהאדם מושם בו - יגיעו לאותן מסקנות לגביו, ולכן ההיכרות שלהם עם האחר נותרת חסרה.

ווש למשל, שרואה את התנהגותו של מל לנוכח העינויים, ואת ניסיונותיו לחזק אותו, מרגיש שעכשיו הוא מכיר את מל יותר טוב - אבל את הרושם החזק ביותר שלו מהתנהגותו של מל הוא מביע באמירה שמל משוגע. מהמשך דבריו מתברר שהוא מתכוון לזה באופן חיובי, ושבניגוד לבעבר הוא הבין והעריך את מה שמל עשה למענו. ווש משווה את מל אליו באותו מצב, ואת היכולת של מל לא להישבר הוא רואה כסוג של שיגעון. ניסקה, לעומת ווש, מצביע על כושר עמידותו של מל, כי עכשיו הוא רואה שהוא באמת אדם יוצא דופן. אבל גם אז המסקנה שלו היא שהוא לא אמור לחיות, כי העולם שבו הם חיים לא נועד לאנשים יוצאי דופן. אך אולי בעצם "משוגע" ו"אדם יוצא דופן" הן לא מילים כל כך שונות לתאר מישהו.

המסר השני מדבר על כך שבכל אחד מאתנו יש חלק שמתעקש שהוא מכיר את הזולת יותר טוב ממה שהזולת מכיר את עצמו. הדוגמה הבולטת לכך היא כשמל אומר לווש שהוא חושב שרומנים על החללית הם לא טובים לעסקים, ווש יודע להגיד לו שהוא חושב שהוא עושה השלכה של הפחדים האישיים שלו מאינטימיות, על שאר חברי הצוות. וכשמסתכלים עליו אומר את זה, קשה שלא לתהות מניין לווש לדעת מה באמת מל חושב? ולמה אנחנו נוטים להסכים עם ווש בסיטואציה הזו?



והמסר השלישי - בין אם דרך המבחן ובין אם דרך ההתחברות בשעות מבחן, דרך "וולקנו" או סיפורי מלחמה, בסופו של דבר - כל כמה שנהיה סבורים שאנחנו מכירים מישהו, תמיד הוא יוכל לעשות מעשה שיפתיע אותנו ולא נוכל לצפותו מראש, כי הנה זואי שמחזיקה מעצמה שופטת אופי די טובה, והיא אכן כזו במובנים רבים, אומרת לכולם לא להתערב בקרב הסופי בין ניסקה למל, כי זה משהו שמל צריך לעשות לבדו. ווש וג'יין מצייתים לה, כי הם יודעים שהיא מכירה את מל טוב מכולם, אך מל שולל את התיאוריה שלה מכל וכל - זה בהחלט לא משהו שהוא חייב לעשות לבדו, כאן אין לו מה להוכיח, הוא רק רוצה שהסיוט ייגמר.

ובסוף הפרק כשהסיוט נגמר, ומל נהנה מלהקניט את ווש, זואי ו-ווש הולכים ליהנות בחדרם, וג'יין נהנה ממרק חינם, אנו נותרים עם התחושה שזה לא משנה אם באמת הצלחנו להכיר את הדמויות בפרק או לא, נהנינו לצפות בהם בכל מקרה.