סכפ``ש אנג`ל: גורל
פרק שמיני בעונה החמישית: Destiny
מאת: Slayeret
פורסם: 19-08-2005
129 תגובות
Destiny, destiny protect me from the world.a
Destiny, hold my hand, protect me from the world.a
Here we are with our running and confusion,a
and I don't see no confusion anywhere.a
(Any one can play guitar, Radiohead)
שני כותבים וותיקים ומוערכים (דיוויד פיורי וסטיבן דינייט), שני ערפדים עם נשמה והיסטוריה ופרק אחד יוצא מן הכלל. גורל, ייעוד - זהו אחד מאותם הנושאים לגביהם מתקיים דיון מתמשך בשתי הסדרות של הוורס. לפעמים הדבר נעשה באופן עקיף, לפעמים באופן ישיר. כשלפרק עצמו קוראים "גורל", לא קשה להבין שהפעם ההתעסקות תהיה מהסוג השני. ואכן, בחינת מערכת היחסים ארוכת השנים של אנג'ל וספייק מעלה שאלות חשובות בנוגע לגורלם - האם יש להם אחד כזה? אם כן, מהו? מהי המשמעות שהם מייחסים לו? ולמה כל זה בכלל חשוב? בואו נראה.
וויליאם ואנג'לוס נפגשו בשנת 1880 במלון רויאל לונדון. וויליאם הוא ערפד טרי, מעשה ידיה של דרוסילה (עובדה שנויה במחלוקת שנקבעת סופית בפרק זה). אנג'לוס קיים כבר 127 שנים ודרוסילה היא מעשה ידיו. אם כך, בתיאוריה, אנג'לוס הוא ה"סבא" של וויליאם. בשטח, למן הרגע הראשון מתפתחת ביניהם מערכת יחסים של אח גדול ואח קטן (סלאשרים יקרים - עמכם הסליחה). בתחילה מפתח וויליאם רגשות הערצה כלפי הערפד הבכיר, אליהם מתלווה באופן טבעי רצון לחקות אותו, כמו גם הצורך להוכיח שהוא לא פחות טוב. השימוש שעושים דרו ואנג'לוס בשם "ווילי" מכעיס אותו. כמו כל אח צעיר, ההתייחסות אליו כאל ילד קטן לא נעימה לו והוא רוצה להיחשב כמבוגר, כשווה ערך. כשאנג'לוס מושיט את ידו אל השמש ונותן לה להעלות עשן, וויליאם, שרק לפני רגע ניסה להימנע מכך, מושיט אף הוא את ידו. מה, שהוא ייצא פחות "גבר"?! אנג'לוס מצידו שמח על הצטרפותו של גבר נוסף לחבורה, שכוללת שתי נשים, וטוען בלבביות ש"אנחנו הולים להיות החברים הכי טובים". אה הא. מה שהוא לא אומר זה שהוא שמח שיש לו מישהו חדש להשתעשע ולהתעלל בו. בדיוק בשביל זה נוצרו אחים קטנים, לא?
לרגע קצר, נראה שבין שני הערפדים שוררת אידיליה. הם יושבים בכרכרה לאחר שטבחו בחתונה ו-וויליאם משתפך בהתלהבות על מעלליו של אנג'לוס, כולו מלא בהערצה. אבל כשזה מציע לו טעימה מהכלה, הוא מסרב. הוא רוצה למצוא את דרוסילה שלו ולשמח אותה. כשאנג'לוס מציין שדרוסילה מיוחדת, ספייק אומר שהיא יותר מכך - "היא הביאה אותי אל העולם הזה, שבו נועדתי להיות. זה כאילו ש... היא הגורל שלי". אנג'לוס מנסה להפחית מערכה ומציין שהיא קצת משוגעת, אבל ספייק מצליח לשים ספין חיובי על הדברים וטוען שפשוט יש בה עדיין מן הילדה. זה נכון גם לגביו (רק שאצלו זה ילד). הוא רוצה להיות כמו אנג'לוס, אבל הוא עוד לא בדיוק שם. יש בו עדיין מן התמימות, מן הוויליאם האנושי. האישה שהוא אוהב היא הכול בשבילו, היא הגורל. כל החיוביות הזו לא יושבת טוב אצל אנג'לוס הציני, שעזיבתה של בת זוגו לרגל קריאתו של המאסטר שלה לא מזיזה לו כהוא זה, ובראשו כבר נרקחת המזימה. הוא ילמד את הילד לקח.
כצעד ראשון בהטמנת המלכודת הוא נותן לו את ברכתו ומשלח אותו לדרכו.
החלק השני והקטלני ממתין לוויליאם המסכן בבית. לאחר שחיפושיו נכשלו, הוא חוזר ותופס את אנג'ל בזמן ביצוע אקט מיני עם אישה. בשנייה הראשונה הוא מחייך בהערכה ואז נופלות פניו. האישה היא דרוסילה. "התגעגעת אלי וויליאם היפה?" היא שואלת, "אני בטוח שכן, ככלות הכול... את הגורל שלו" עונה אנג'לוס בזלזול. דרוסילה מפספסת את הפואנטה וחושבת שזה מתוק, אבל וויליאם מאבד ברגע קריטי את תמימותו ושנאה וכעס מחליפים את מקומה. שנאה וכעס כלפי אנג'לוס. הוא צועק עליו לא לגעת בה ושהוא ידע שהיא שלו. אנג'לוס לא מעריך את הרמת הקול של וויליאם וגם לא את האגרוף שהוא מקבל. הוא מביס את וויליאם בקלות ויושב לחנך אותו. הוא מסביר לו כי השייכות כבר לא רלוונטית יותר. "אתה יכול לקחת את מה שאתה רוצה, לקבל את מה שאתה רוצה... אבל שום דבר לא שלך. אפילו לא היא". וויליאם מתמרד כנגד הגישה הזאת וטוען שהוא ודרוסילה הם לנצח. אך אנג'לוס ממשיך להתגרות בו. הוא קורא לו ווילי ואומר לו שהוא צריך לשנות את השם. כשהוא תופס את דרו ואומר לו שאם הוא רוצה אותה, שיבוא לקחת אותה, וויליאם מסתער בשנית. מיום זה ואילך מתפתחת בין השניים תחרות בלתי נגמרת. מאה עשרים וכמה שנים מאוחר יותר, ועדיין תחרות זו נמצאת בשיאה.
מים רבים זרמו תחת הגשר במשך השנים. אנג'לוס קיבל נשמה והפך לאנג'ל, וויליאם הפך את עצמו לספייק וקיבל בקבוק של מי חמצן, אנג'ל היה עם באפי, ספייק היה עם באפי, אנג'ל הפך לאלוף, ספייק קיבל על עצמו נשמה, הפך לאלוף ומת, אנג'ל הפך לראש סניף של "וולפראם והארט", ספייק הפך לרוח שרודפת את אותו הסניף של "וולפראם והארט". מישהו אמר מסלולים מקבילים? ההערצה שהיתה לספייק כלפי אנג'ל נעלמה מזמן, אבל הוא עדיין רוצה להיות כמוהו, גם הוא רוצה לקבל משרד. ואילו אנג'ל יצא מהפאזה של האח הגדול שנהנה לחנך ולהתעלל ועבר לפאזה בה האח הקטן שנמצא בכל מקום ולא עוזב אותו בשקט עולה לו על העצבים. הוא רק רוצה שספייק יעוף לו מהעיניים.
המציאות של היותו רוח קשה לספייק ומחזירה אותו שוב למצב בו הוא נחות מאחרים. הוא עבד מאד קשה כדי להפוך את עצמו לשווה ערך, והוא רוצה נואשות להיחשב שוב ככזה. חבילה מסתורית בדואר ופלאש קצר נותנים לו את מה שהוא רוצה והופכים אותו שוב לישות פיזית. הם גם גורמים לכל המכשירים האלקטרוניים בבניין להשתגע. לספייק לא מזיז הרעש וגם לא מעניין אותו מי שלח לו את החבילה ומה בדיוק היא עשתה. למרות כל שעבר עליו, הילד שבספייק מסרב להיעלם וההתלהבות סוחפת אותו. הוא קופץ על ההזדמנות לחגוג שוב את החיים הטובים - הוא שותה דם, מחבק אנשים, תופס את הרמוני, מנשק אותה ומשכנע אותה לשכב איתו. שום דבר לא יפריע לו ליהנות. טוב, כמעט שום דבר. כשהרמוני מתחילה לדמם מהעיניים ולתקוף אותו, זה קצת מעכיר את האווירה והוא נאלץ להעיף אותה לקצה השני של החדר עם אגרוף. גם העובדה הזו לא מטרידה אותו במיוחד והוא היה שמח להמשיך במסע החגיגות, רק שהרמוני היא לא בדיוק היחידה שמתחרפנת והצרות לא נגמרות בכמה טלפונים צווחניים. מה קורה פה?
ווסלי נמצא בחופש בעקבות האירועים הטראומתיים של הפרק הקודם ואת תפקיד המסבירה של המצב לוקחת על עצמה איב. מסתבר שחזרתו של ספייק גרמה לחוסר איזון במרקם המציאות או משהו בסגנון. נבואת השאנשו מדברת על ערפד עם נשמה שלו תפקיד חשוב באפוקליפסה ואשר יהפוך ביום מן הימים לאנושי. עכשיו יש שני ערפדים עם נשמה והצלת העולם על ידי ספייק הופכת אותו לאלוף, כך שיש שני מועמדים לתפקיד הערפד מנבואת השאנשו. למה בדיוק זה כל כך מחרפן את היקום, המציאות והגורל? לא ברור. אם תשאלו אותי, כל אלה היו יכולים לחיות טוב מאוד עם העובדה שיש שני מתחרים לתפקיד, כמו שהם עשו עם קיומן של שתי קוטלות במקביל. אבל צריך היה לקדם את העלילה איכשהו, אז שיהיה. התגובה של ספייק לכל העניין: "את מאשימה אותנו בזה"? התגובה של אנג'ל: "לא, היא מאשימה אותך". התחרות תמיד נמצאת שם.
פן חשוב של התחרות הזו הוא באפי. כשאיב טוענת ש"ייתכן שהעיר הזו אינה גדולה מספיק עבור שניכם", ספייק מזדרז לומר שהוא חוזר לאירופה. אבל איב התכוונה לכל מישור הקיום ולא רק ללוס-אנג'לס. הידיעה שהחדר הלבן נעלם ואין לחבורה קשר עם השותפים הבכירים, מאלצת את אנג'ל לקבל את העובדה שהמצב כנראה באמת חמור ושזה באמת קשור אליו ואל ספייק, והוא משנה את המנטרה הקבועה שלו והפעם מבקש מספייק להישאר. אירופה עדיין תהיה שם אחרי שהם יפתרו את הבעיה. כמובן שאירופה היא לא באמת מה שעומד על הפרק, אלא באפי שקבעה שם את מושבה. ספייק מתרצה אף הוא ובאפי מושמת בצד. אבל זה לא אומר שהתחרות נפסקת, ודקה וחצי לאחר מכן הם כבר רבים על נבואת השאנשו, כשספייק מגלה שאנג'ל קרא אותה לאחרונה. אנג'ל הרי אמר לו שהוא לא מאמין בה, וספייק בטוח עכשיו שזה היה רק תרגיל של אנג'ל לנסות להרחיק אותו ממנה. ואם אנג'ל מנסה להרחיק אותו ממשהו, זו בדיוק המוטיבציה שהוא צריך כדי לדבוק בו. אך למקרה שזה לא מספיק, הוא מקבל מוטיבציה נוספת.
איב מתעקשת שהם צריכים לגלות מי מהם הוא הערפד של הנבואה ושהם צריכים עזרה של מומחה כדי לעשות זאת. ווסלי כאמור בחופש וגם לתפקיד הזה מצאו לנו תחליף, והוא לא אחר מאשר סירק, הצופה לשעבר ששימש כמדריך הסיור של ווסלי ב"וולפראם והארט" בפרק "בית". סירק יורד קשות על תרגום הנבואה, שנראית כאילו שתרגמו אותה החבר'ה שמתרגמים לטלוויזיה בארץ.
בכל מקרה, הוא מוצא חלק של הנבואה לפיו האיזון יושב על כנו ברגע שהערפד עם הנשמה ישתה מגביע המרורים. והנה מגיע החלק של המוטיבציה - אותו ערפד יזכה לעבר נקי ולחיים כבן אנוש. סירק אומר את כל זה כשהוא מלא בבוז והתנשאות, מה שכמובן משכנע את כולם שהוא צודק. אין כמו קצת זלזול כדי לגרום לך לחשוב שהאדם יודע על מה הוא מדבר. אחרת הוא לא היה מזלזל, לא? סירק טוען שזהותו של הערפד נקבעה מראש ושלא ניתן לשנות זאת. שמי שישתה הוא זה שנועד לעשות זאת. נו, גורל. זה לא מונע מאנג'ל וספייק להתווכח בחריפות על העניין. סירק ממשיך עם הנבואה ומוצא שהגביע נמצא כרגע באיזה בית אופרה בנוואדה שנקבר ברעידת אדמה. או, מזמן לא היה לנו בניין שנקבר ברעידת אדמה. התגעגעתי. בזמן שאנג'ל וגאן מדסקסים האם אנג'ל צריך לנסוע לשם או לא, ספייק מנצל את ההזדמנות וחומק החוצה. כעת הוא נוהג בוויפר האדומה החביבה על אנג'ל בדרכו לנוואדה והתחרות ביניהם עומדת להיכנס להילוך גבוה במיוחד.
"לקחת לי את הוויפר", "זו הוויפר שלי עכשיו". אכן, התחרות בין שני הערפדים יכולה להגיע לרמות ילדותיות וקטנוניות במיוחד, אבל היא מקיפה גם דברים חשובים הרבה יותר. אנג'ל מזכיר לספייק שזה לא משחק ושאנשים מתים, ומחזיר את הוויכוח אל שאלת 64 אלף הדולר - מיהו האלוף, מיהו ה"אחד" (ניאו!). השיחה מסתיימת בבגרות האופיינית לה, כשספייק מטיח באנג'ל את הקללה הבריטית "ponce" ואנג'ל מחזיר בקללה האמריקאית יותר "אידיוט". כשהם מגיעים לבית האופרה, הם ממשיכים מאותה נקודה. הפעם השאלה היא מי הציל את העולם יותר פעמים ולכן ראוי להיקרא גיבור. מבחינה מספרית אין לספייק סיכוי לנצח, אז הוא עובר ממילים למעשים והולך לחפש את הגביע. לאנג'ל אין ברירה והוא פונה לחפש בכיוון השני. הוא הראשון שמוצא אותו, עומד על כן כולו זהוב וזורח, נראה פחות כמו חפץ של מרורים ויותר כמו... אביזר קדושה.
אגדות שנולדו בימי הביניים מספרות על גביע קדוש. יש להן מספר מקורות שונים, כאשר כל מקור מתאר את הגביע באופן שונה. האגדה הנוצרית מספרת שמדובר בגביע בו השתמש ישו בסעודה האחרונה ושבו נאסף דמו לאחר שהוא הוסר מהצלב. במקורות אחרים הוא מתואר בכלל כאבן קסומה. אך בכל מקור מדובר בחפץ בעל כוחות מיוחדים, משהו שמזין ומעניק חיים, ותמיד יוצאים גיבורים למסע חיפושים אחריו. גיבורים אלה נדרשים להיות בעלי נפש ומניעים טהורים.
איך זה מתקשר לסיפור שלנו? גביע - יש. הענקת חיים - יש. גיבורים במסע חיפושים - יש. מניעים טהורים - זו שאלה טובה ועוד נגיע אליה בהמשך. כרגע כאמור, אנג'ל מצא את הגביע. הוא מתקרב לעברו בזהירות, אבל לפני שהוא מספיק להגיע אליו ספייק מופיע. "אז מה אנחנו עושים עכשיו?" שואל אנג'ל. ספייק משיב לו באגרוף. התחרות עוברת לשלב הפיזי.
אנג'ל מסרב בתחילה ואומר שאין להם זמן לזה. אבל ספייק אכן למד ממנו משהו במשך השנים והוא מתגרה בו בטענה שהוא לא יחזיק מעמד הרבה זמן בין כה וכה. אנג'ל מתרצה - "בסדר, נעשה את זה בדרך שלך". לספייק יש חיבה לצד הפיזי של החיים, בייחוד כשהוא רק קיבל את הפיזיות שלו חזרה. כמה אגרופים מוחלפים ואנג'ל מוצא את עצמו על צלב ששורף אותו, עובדה שמאד משעשעת את ספייק. הוא מלגלג על כך שאנג'ל חושב שהוא כזה גיבור גדול, לוחם כמו סופרמן עבור אמת, צדק ואמהות כדורגל (שמהוות את דרכו של ספייק לצחוק על הדרך האמריקאית), אבל הוא עדיין לא יכול לגעת בצלב מבלי להריח כמו בייקון. "כאילו שאתה שונה" רוטן אנג'ל. "זה בדיוק העניין, אני שונה, ואתה יודע את זה" משיב ספייק, במשפט שמגלם בתוכו את אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר עבורו. הוא כבר לא רוצה להוכיח שהוא כמו אנג'ל, שהוא לא פחות טוב. הוא הגיע לנקודה בה הוא מפסיק לחקות ורוצה להוכיח שהוא שונה, שהוא אדם בפני עצמו ושהוא אדם טוב יותר. על אנג'ל הנשמה נכפתה כעונש על הדברים הנוראיים שהוא עשה ואילו הוא נלחם עבור שלו כי הוא ידע שזה הדבר הנכון לעשות, כי "זה הגורל שלי".
האומנם? כפי שמציין אנג'ל - "שמעתי שזה היה רק כדי להיכנס לתחתונים של בחורה". אוקיי, אז אנג'ל משתמש במילים בוטות וגסות מדי, בין היתר כדי להפחית מעצמת רגשותיו של ספייק כלפי באפי, אבל מבחינה עקרונית הוא עדיין צודק. ספייק נלחם עבור נשמה כדי להיות אדם שראוי לבאפי ולא כדי להיות אדם ראוי, נקודה. סביר שהוא ראה בזמנו את באפי כגורל שלו, כפי שהוא ראה את דרוסילה לפניה. הנשמה היתה יותר אמצעי ופחות המטרה. ספייק יודע שיש משהו בדבריו של אנג'ל ושאין לו תגובה ועל כן הוא חוזר אל הקרב, שמקבל עכשיו מראה מטריקסי ועולה מדרגה אל עבר שימוש במוטות ברזל. בשלב כלשהו מכריז ספייק "אתה לא תנצח הפעם". רק למקרה ששכחנו שיש פה תחרות שהיא חלק מתבנית נמשכת.
ברגע של ניצחון פיזי זמני, ספייק מרשה לעצמו לחזור אל העלבונות המילוליים ומציין שהם אמורים לא לדעת באיזה צד יבחר הערפד עם הנשמה, אך אנג'ל כבר בחר בצד של הרעים ו-וויתר על סטטוס הגיבור לטובת כיסא נוח ב"וולפראם והארט". אנג'ל מציין ש"זה קצת יותר מורכב מזה, אבל תמיד היית קצת פשוט... ווילי", תוך שהוא מפיל את ספייק וניגש שוב לגביע. אאוץ'. במשפט אחד מחזיר אנג'ל את ספייק לתקופה בה הוא היה תמים והרגיש נחות, וזה מרתיח אותו מספיק כדי לקום שוב ולתקוף. שני אלה בהחלט מכירים אחד את השני היטב ויודעים על אילו כפתורים ללחוץ. בשלב הזה ספייק מחליט לשלוף את התותחים הכבדים ומאשים את אנג'ל בכך שהוא לא יכול להסתכל עליו בגלל שאת כל הדברים הרעים שהוא עשה, הוא עשה בגללו. דרוסילה אולי יצרה אותו, אבל אנג'ל הפך אותו למפלצת. אנג'ל טוען שהוא לא עשה אותו, הוא רק פתח את הדלת ונתן לאני האמיתי שלו לצאת. "אתה אף פעם לא הכרת את האני האמיתי שלי. היית עסוק מדי בניסיון לראות את ההשתקפות של עצמך... מתפלל שיש מישהו דוחה כמוך בעולם, כדי שתוכל לסבול לחיות עם עצמך. תסתכל טוב, גיבור. אני בכלל לא כמוך!"
ספייק ממשיך עם תהליך ההפרדה שלו מאנג'ל, שכל כך השפיע עליו בזמנו. מנסה להוציא חזרה את וויליאם שנקבר תחת ספייק, להעניק לעצמו זהות משל עצמו. והוא צודק, את אנג'לוס באמת לא עניין מי זה וויליאם, והוא אכן היה עסוק בלהפוך אותו לערפד אכזרי וציני כמוהו, בדיוק כפי שעשה עם פן בפרק "סהרורי". אבל הוא גם טועה. אנג'לוס לא נגעל מעצמו והמטרה שלו לא היתה להרגיש טוב יותר עם מי שהוא. מה שהפריע לאנג'לוס אצל וויליאם היה שהוא מצא לעצמו משמעות לחיים. משמעות נפרדת מההרג והרוע - דרוסילה ואהבתו אליה. ואילו לו, עוד כליאם, היתה בעיה של מציאת משמעות שכזו. דרלה לימדה אותו איך להיות אכזרי, אבל היא לא סיפקה לו טעם לחיים כפי שדרוסילה סיפקה לספייק או כפי שאליזבת' סיפקה לג'יימס (בפרק "הלמות לב"). בגלל זה הוא מרגיש ששום דבר לא יכול באמת להיות שלו, כי כאשר משהו שייך לך, יש לו משמעות. ואם הוא לא מוצא משמעות לחיים, אז למה שוויליאם ימצא? הוא לא מנסה לקחת לו את האישה, הוא מנסה לגזול ממנו את המשמעות. והוא נכשל בכך. כן, הוא שינה את וויליאם ועורר את תהליך הפיכתו לספייק, אבל ספייק הוא לא ערפד מרושע שמתעניין אך ורק בהשמדת העולם. ספייק הוא ערפד שמוצא משמעות בחיים הקיימים. הוא ממשיך ליהנות מהם, ממשיך לדבוק בנשים שהוא אוהב, ממשיך לחפש לעצמו גורל. הגורל מעניק לו משמעות.
לחיות בעולם שלנו זו לא משימה פשוטה. אנחנו חייבים לחפש משמעות כלשהי לחיינו כדי לשרוד בו. הידיעה שיש לנו גורל, ייעוד, מטרה, שיש משהו שמחכה לנו בסוף ושלקראתו אנו יכולים לפעול, מגינה עלינו מפני העולם ומעניקה לנו נחמה. אנג'ל לא שונה מהבחינה הזו ואף הוא זקוק לגורל שיניע אותו הלאה. אנג'לוס לא הצליח למצוא משמעות מהסוג שספייק מצא, אבל לפחות היה לו את הרשע שלו ואת המטרה של השמדת החיים להתמקד בהם. באופן אירוני, ברגע שהוא מקבל את הנשמה הוא מאבד את המטרה שלו. הוא מסתובב בעולם במשך 96 שנים, כשהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, בגלל שאין לו שום דבר שמעניק לחייו משמעות. ואז מגיע וויסלר ועמו הראשונה לספק משמעות - באפי. כשהוא מאבד אותה הוא מנסה לשים קץ לחייו, אבל השלג מציל אותו והוא מוצא משמעות בחיפוש אחר הגאולה והכפרה. במהלך החיפוש הוא הופך לאלוף ומציל חסרי הישע ואז מגיעה האמ-אמא של המשמעויות - נבואת השאנשו. מעכשיו גם לו יש גורל. הרבה תהפוכות עוברות על אנג'ל מאז הגילוי על הנבואה - הוא רודף אחריה, מבין שזו לא הדרך, מאבד כליל את דרכו, מוצא אותה שוב, מוצא משמעות נוספת באנשים שסביבו, זוכה לבן, מאבד אותו וכעת הוא מנהל את הסניף של הרעים, כשחבריו לא זוכרים חלק מדרכם המשותפת. כעת קורדיליה בקומה והוא לא נמצא בשטח להציל אנשים. תצרפו לזה חוסר חיבה גדול לנבואות, והנה הוא שוב איבד את כל הדברים שהעניקו לו משמעות. הוא מתמודד עם כך בפרק "האגדה על נומרו סינקו", ובעקבות עידוד מצד ווסלי מרשה לעצמו לחקור שוב את הגורל שמיועד לו בשאנשו. עכשיו ספייק רוצה לקחת את זה ממנו. פלא שהוא נלחם?
עכשיו זה תורו להכאיב ובתגובה לטענה של ספייק שהוא בכלל לא כמוהו, הוא אומר ש"לא, אתה פחות. בגלל זה באפי מעולם לא אהבה אותך, בגלל שאתה לא היית אני". זה זורק אותם שוב למאבק, שעולה מדרגה נוספת כשאנג'ל מכריז שהגיע הזמן לסיים את זה ומפעיל את פני הערפד שלו וספייק בעקבותיו. נראה שעכשיו הקרב הוא כבר לחיים ולמוות וספייק כמעט תוקע יתד בליבו של אנג'ל, אבל המחשבה על באפי עוצרת בעדו והוא מסתפק בכתף. המהלך הזה מסיים את הקרב וספייק לוקח לידיו את הגביע. אנג'ל שמבין שהחלפה נוספת של עלבונות ואגרופים לא יביאו לו את הניצחון, נוקט בצעד נואש אחרון - הוא אומר את האמת. הגביע לא מהווה פרס, הוא מהווה נטל. הוא מטיל עליך אחריות שלא קל לעמוד בה והוא יודע זאת מניסיון. זה גורל שמעניק משמעות לחיים, אבל הוא דורש מחיר יקר תמורת המשמעות הזו. "אז תשאל את עצמך - האם זהו באמת הגורל שיועד לך? האם אתה בכלל רוצה בו? או שאתה רק רוצה לקחת משהו ממני?" במילים אחרות - האם המניע שלך טהור? ספייק מושך בכתפיו, עונה בכנות "קצת משניהם" ושותה. בכך הוא שובר את ההקבלה לסיפור הגביע הקדוש. הפעם הוא לא מתיימר לטעון שהוא שותה כי זה היה הדבר הנכון לעשות, אלא מודה שהמניע שלו מעורב - הוא אמנם רוצה למצוא לעצמו גורל ומשמעות לחיים, אבל הוא גם רוצה לנצח את אנג'ל בתחרות. הוא לא מושלם, הוא לא קדוש וההתנהגות שלו היא אצילית וקטנונית בעת ובעונה אחת. וזהו סוג הגיבור שזוכה בגורל. רק שלא. הגביע, כך מתברר, הוא זיוף אחד גדול. אין בו שום מרורים, רק Mountain Dew (משקה קל אמריקאי שהוא קצת כמו ספרייט) והוא לא קובע גורלות. זה היה נחמד אם שתייה מגביע היתה עונה על כל השאלות ופותרת את כל הבעיות, אבל ממתי החיים כל כך פשוטים בוורס הזה ובכלל?
שני הערפדים היריבים חוזרים למשרד כדי לגלות שהבלגאן עדיין נמשך ושסירק נעלם. הפתעה הפתעה. פתרון זמני מסופק על ידי השותפים הבכירים שהתערבו, אבל שאלת השאנשו נותרת פתוחה, מחכה לקבל תשובה ביום אחר. ספייק מחליט לחזור למה שהוא עשה לפני שהמרדף החל - לחגוג את היותו ישות פיזית והפעם בשתיית אלכוהול. הוא רוצה גורל, אבל באין אחד כזה בסביבה הוא יסתפק בלמצוא משמעות בהנאות הקטנות של החיים. אבל לאנג'ל מעולם לא היה את הכישרון לכך וההפסד לספייק מטריד אותו. לא בגלל התחרות ביניהם, אלא בגלל המשמעות שיש לכך. ספייק ניצח כי הוא כנראה רוצה את זה יותר ואם הוא רוצה את זה יותר, אולי זה הגורל שלו ככלות הכול, ואם אלה הם פני הדברים, אנג'ל שוב נותר ללא גורל וללא משמעות. הדאגה באשר לגורלו אופפת אותו ומסיחה את דעתו מהשאלה החשובה שהוא עצמו העלה - מה הסיפור עם הגביע המזויף? מי עומד מאחורי כל הריצות והבלבול?
איב. מספר פעמים לאורך הפרק היא מואשמת בכך שהיא יודעת יותר ממה שהיא אומרת ושהיא לא כזו תמימה. גאן שנמצא תחת השפעת המצב אפילו תוקף אותה וצועק שהיא זו שעומדת מאחורי כל הבלגאן. אבל פעם אחר פעם היא מצליחה להתחמק, מנצלת את המצב לטובתה ומשחקת אותה קורבן מסכן. זה כשלעצמו לא מאד מפתיע. תפקידה כמתווכת בין אנג'ל והשותפים הבכירים החשיד אותה מלכתחילה. ההפתעה טמונה בכך שהיא עובדת לא רק כנגד אנג'ל ושות', אלא גם כנגד השותפים. וגם כמובן, בן זוגה לפשע. בדירה מכוסה בסמלים מסתוריים, היא מסירה את בגדיה ונכנסת למיטה תוך שהיא חולקת חוויות ומספקת עדכונים.
"אהה... ודרך אגב, ספייק לא הרג את אנג'ל, אבל הם כן כיסחו אחד לשני את הצורה". "טוב... זו התחלה" עונה לה........ לינדזי!!! ווהוו!!! לינדזי!!! עורך הדין הבלונדי בעל המצפון ההפכפך! או לפחות מישהו שנראה בדיוק כמוהו... או, עכשיו באמת נהיה פה מעניין.