בפרקים רבים של "באפי" ו"אנג'ל", המפלצת התורנית איתה גיבורינו נאלצים להתמודד מהווה בעיקר מטאפורה למצבם הרגשי או למאבק פנימי כלשהו. בפרק הנוכחי לעומת זאת, תפקיד זה נעשה על ידי דמות מצד ה"טובים" דווקא. התמהיל של מאבק רגשי, קומדיה, אימה, מתח ומחוות לז'אנרים מוכרים נמצא במיטב המסורת של הוורס, כאשר המגוחך ביותר הוא לעיתים קרובות המפתח לחקור את העמוק והנשגב ביותר.

הפרק נפתח בסצינת סרט-אימה קלאסית: לילה אפל, מבנה נטוש, הטעיה ומפלצת תוקפת. מייד אחר-כך, עוד דמות אינה רואה את מה שמצוי ממש מתחת לאפה, כאשר לורן כמעט אינו שואל בעצתה של פרד, שלמרות שהיא רק "בערך כמו אישה" היא מעלה את הפתרון לבעייתו. הדיון מתנהל מול מוביל הדואר שכבר הסתובב בפרקים הקודמים לא אחת במסדרונות W&H , עוטה את המסיכה עליה מתנוסס המספר חמש. העובדה שגם מתחת למסיכה, מתחת לאפם של חברי הצוות, מצוי משהו מעבר לנראה ממבט ראשון, כבר פחות בלתי-צפויה.

גאן, הלוחם-הבודד-ברחוב לשעבר, מתמסר במרץ "להציל את העולם" בעזרת חוקים ובירוקרטיה. הוא מצליח לראות הזדמנויות רבות כל כך לעשיית טוב, בעוד אנג'ל נראה כאילו עבורו אין שום חדווה, שום משמעות, באף אחת מהן. חלק מן ההבדל נעוץ אולי בחיווט-מחדש שזכה לו מוחו של גאן, אבל אולי גם בכך שגאן מעוניין פחות בתגמול כלשהו ויותר בעשייה עצמה. הוא תרם את חלקו כאשר לא היה לו דבר והוא התגורר ברחוב. מלכתחילה הוא הסכים להצטרף לצוותו של אנג'ל למרות פקפוקיו, מאחר שהם היו יעילים יותר מנערי הרחוב שלו. כעת, כשמשאבים רבים כל-כך עומדים לפתע לרשותו, פנימיים וחיצוניים כאחד, הוא פשוט מנסה לתרום חלק גדול יותר.

אנג'ל, לעומתו, אינו מצליח להתאים לאווירת התאגיד שבה הוא נאלץ לעבוד. הוא רגיל לעשות דברים אחד-על-אחד, פנים-מול-פנים. שיטות אלה הולכות ונמנעות ממנו במגוון דרכים. הבעיה אינה נעוצה רק בעמידה בראש סניף של חברת עורכי-דין המחוייבת לצד בו הוא נלחם זמן רב כל-כך. אך גם בעשיית הדברים הטובים שמתאפשרים לו במעמדו החדש, הוא אינו מוצא טעם רב. כעת הוא חותם על כמה מסמכים בדמו שלו, ולפתע מסתבר לו שהוא הציל בני אדם וחולל שינוי בעולם. עבודה חסרת להט כזו שוחקת את מי שרגיל להיות מעורב בפעולה באופן פיזי. אנג'ל אולי יושב במשרד, אך הוא בקושי נמצא שם באמת, והוא אינו מעורב במה שצוותו עוסק בו.

לורן, פרד ואפילו ספייק התחילו לפתח מערכות יחסים עם שאר העובדים ב-W&H, אפילו אם הן באות לידי ביטוי רק בהיכרות שמספיקה כדי לקרוא למוביל הדואר, מספר חמש, בשמו (או לפחות בכינוי שבחר לעצמו על ידי המסיכה שלו). לאנג'ל לעומתם לא היה כל מושג מיהו, למרות שהרמז לכך התנוסס על פניו. הוא שוב אינו מעורה בעולם שסביבו. הניתוק של אנג'ל חוזר היישר אל הפרק הראשון שפתח את הסדרה כולה.



ב"עיר ה..." דויל הזהיר אותו לגבי בעיה זו בדיוק, הצביע על כך שגישה זו היא הדרך המהירה ביותר לראות באנשים חטיפים לשעת חירום. והמשיך: "הנקודה אינה לחימה ותכסיסים ודברים כאלה. הנקודה היא הושטת יד לבני-אדם, להראות להם שאהבה ותקווה עדיין נותרו בעולם... הנקודה היא לתת להם לחדור לתוך לבך. לא להציל חיים, אלא להציל נשמות. היי, אולי גם את שלך, תוך כדי".

משימתו של אנג'ל עברה תהפוכות רבות כל כך במהלך ארבע השנים שעברו מאז, בחלקן אף נדמה היה כי הוא אכן הותיר מאחוריו את מטרתו העליונה, לפחות באופן זמני. עם זאת, עד סוף העונה הרביעית, ובייחוד כל עוד ניסה להגיע, רגשית, ללבו של קונור, לא ניתן היה לומר כי הצהרה זו ננטשה לגמרי. חתימת ההסכם עם W&H שהביא מזור ושלווה לנפשו הפצועה של קונור יכולה להיראות גם כנקודה בה נדמה שמשימתו הראשונה של אנג'ל ננטשה לגמרי. מתוקף הנסיבות הוא אינו יכול כעת להתקרב לאף אחד מן האנשים להם הוא מסייע (לפחות ללא סוללת עורכי דין ומסמכים בירוקרטיים, כפי שהודגם ב"נחישות"), וכתוצאה ממחיקת הזיכרון שעברו כל האנשים הקרובים אליו, הוא אינו יכול לפתוח את ליבו בפני איש.

על ספייק עברו תהפוכות ושינויים רבים משל עצמו, אך הוא לא היסס לגרום בזריזות לפרד לחשוב שאנג'ל היה "הבחור הרע" בתקרית עם מספר חמש. זו אינה הפעם הראשונה בה הוא משקר לחברים בקבוצה כדי לסכסך ביניהם לשם השגת מטרותיו - הוא עשה זאת גם ב"גורם היוקו", כאשר השבב שהושתל במוחו נטל ממנו את המקור הפיזי של כוחו. כעת הוא חסר אונים יותר מאי-פעם, ונראה כאילו כישוריו הפיזיים הנוכחיים מתמצים בהרמת ספלים במאמץ רב ובמעבר דרך קירות. עם זאת, לשונו הזריזה לא נפגמה כהוא זה מן העובדה שאין לה ממשות פיזית, וחיבתו לקנטורים ולסכסוכים לא נפגמה כלל מהנשמה ששוכנת כעת בקרבו.

אבל אפילו הקנטותיו של ספייק, והקנטורים ההדדיים בין חברי הצוות שלו כשהם נוסעים בעצמם לחקור את תעלומת הגופות ההולכות ומצטברות, שליבן נעקר מהן, אינם מושכים את אנג'ל החוצה מתוך קליפתו. מלבד מחאה שלא תקף את איש הדואר, הוא מתמיד בשתיקתו. כהרגלו מימים ימימה, הוא גם אינו משתף אחרים בהחלטותיו, ועוצר בחריקה את המכונית, ללא מילת הסבר, כשהוא מריח דם.



לאחר לחימה כושלת בנוסח הישן והטוב בשד עוקר הלבבות, מגיע תורה של פרד למלא את תפקידה המסורתי ולבצע ניתוח מדעי על דמו של השד, בתגבור המעבדות המשוכללות של W&H. ספייק, לעומת זאת, הלוחם הפזיז חובב תיאורי הגבורה, מתרחק ברגע נדיר של כנות מן התפקיד המסורתי בו ליהק את עצמו, ומוכן להודות שכל מה שעשה כדי להציל את העולם היה "פשוט לעמוד שם". מי שמחזירה לו את הכתר הזה היא דווקא פרד, שרואה מבעד למסיכותיו, ומזכירה לו כיצד הציל אותה בפרק הקודם.

גם ווסלי ממלא את תפקידו משכבר, מתעמק במחקר בספרים, ולא בוחל באפשרויות שמציעה לו הטכנולוגיה המודרנית. אבל דברים שהיו ברורים וחדים בעבר מתחילים להפוך לדו-משמעיים. נבואת ה"שנשו" שליוותה את אנג'ל כהבטחה מתוקה לעתיד במשך יותר משלוש שנים ותהפוכות רבות כל-כך, יכולה לפתע להיות על מישהו אחר (בהיעדר מצב הרוח-רפאים המגביל שלו). ובלי קשר לכך - אנג'ל עצמו, מסתבר, אינו מאמין בה יותר.

איתור סוג השד ועברו דוחים, לפחות בשלב זה, כל המשך של דיון במצבו הרגשי של אנג'ל. מסתבר שהשד הופיע כבר חמישים שנה קודם לכן. W&H היו מעורבים כבר אז, והשד הובס על ידי חמישה גיבורים אחים, אלופי אותה תקופה. רק אחד מהם שרד, וצוותו של אנג'ל יודע מהו המספר שלו. לא, לא מספר הטלפון, מספר חמש.

אך הגיבור ששרד אינו רוצה שום קשר לקרב בשד האצטקי. הוא טוען שרק שוטה ירצה להיות אלוף, שזכירת טיעון זה היא הסיבה שבעטיה הוא מותיר את מסיכתו על פניו. עם זאת, הוא אינו מתיר שימוש במונחים כאלה לגבי ארבעת אחיו, שזכרם נדמה כדבר היחיד שנוגע אל ליבו. בעבר הרחוק הם היו Los Hermanos Numeros - "אחי המספר" - מתאבקים בזירה ומחוצה לה, אלופי הקרב ברשע, ואיש לא היה יכול להם.

מסורת הלוצ'אדורים, שעסקו בהיאבקות כשהם עוטים מסיכות, היתה פופולארית במיוחד במקסיקו בשנות החמישים של המאה העשרים. האבקויות אלו (Lucha libre) היו בעלות מסורות מובהקות בזירה: מסיכות, עטיית זהות של דמויות ועיסוק מרכזי במשחקי כבוד. נוסף על כך, המתאבקים המקסיקנים היו גמישים ובעלי תנועות אקרובטיות, הרבה מעבר למקובל בהיאבקויות המפורסמות ביתר העולם המערבי. מסורת נוספת היתה של בני משפחה שונים הממשיכים להופיע כאותה דמות. המסיכה אותה עטה הלוחם לא היתה תלבושת מסורתית בלבד, אלא מילאה תפקיד דרמטי משל עצמה. קרבות בין מסיכות שונות היוו את השיא של עימותי הלוחמים הללו. מתאבקים ללא המסיכה שלהם היו לעיתים אנשים בעלי אישיות שונה לחלוטין מאישיות הבמה שלהם. עם זאת, הכוכבים הגדולים באמת המשיכו לעטות את המסיכה גם בחייהם שמחוץ לזירה.



כל אחד מן המאפיינים הללו הופיע כמובן בפרק. החל מסגנון הלחימה רווי הלהטוטים של האחים, קריאות הקרב הרמות והראוותניות, דרך הפסקול הדרום-אמריקאי המובהק, המסיכה המסתירה זהות אמיתית וחושפת בכך זהות אחרת, ההמשכיות הנקטעת או נשמרת, וכמובן, העיסוק בנושאי הגבורה והכבוד. ההבדלים בין הסגנונות הודגשו גם על ידי הצבעים: האפור והגוונים המתים, בהווה ובדירתו של מספר חמש, לעומת כתמי האדום וצבעי הגופים החמים, בזכרונות היאבקות העבר.

תיאורו של מספר חמש את אחיו נראה כמו תיאור גבורה במובנה הילדותי ביותר, כדבר שיוצר את הערצת ההמון, מחיאות כפיים, הצלחה בקרב נשים וכדומה. נצחון האחים מושג דרך אלימות מסוגננת, כוח פיזי פשוט וישיר. עם זאת, הוא מקפיד להדגיש שהם היו יותר מ"סתם" גיבורים - הם היו מלאי אחווה והגנו על החלשים. מספר חמש אפילו משתמש בצירוף המילים המוכר היטב לאנג'ל - "לסייע לחסרי הישע".

ואכן, תיאור חמשת האחים יכול להקביל לתיאור חברי הצוות של אנג'ל במהלך שנות הסדרה - נשארים ביחד, דבקים זה בזה, פועלים ביחד, במסירות וללא ליאות. אמנם לחברי הצוות של אנג'ל היו חיים פרטיים שלא הוקדשו אך ורק לעבודתם, והם לא חסכו הקנטות ועימותים מילוליים זה מזה, אך גם הם תוארו לא אחת כמשפחה. עזיבתם של ארבעת האחים את מספר חמש יכולה להקביל לבדידותו הנוכחית של אנג'ל, לאחר מחיקת הזכרונות של כל חבריו. גם למספר חמש וגם לאנג'ל קשה למצוא סיבה למעללי גבורה, כאשר האנשים שהפכו את הקרב לראוי נעלמו כולם, פיזית ממש או בכך שאינם זוכרים את ההיסטוריה המשותפת.

מספר חמש הוא דמות מסתורית, עוטה מסיכה, שיכולה להסתיר כל פרצוף שדי שניתן להעלות על הדעת. אמנם מתגלה שמי שמסתתר מאחוריה הוא פשוט אדם, אך בו בזמן מתגלה גם שהוא אינו "פשוט" כלל וכלל, שאיש לא יכול היה להעלות על הדעת שהוא בעל היסטוריה שכזאת. לעיתים לא יודעים מה נמצא מאחורי משהו, ממש מתחת לאף, ולפעמים התשובה היא הדבר הפשוט ביותר. ממש כפי שהוא ואחיו עטו תמיד במסיכה, כך גם אנג'ל מסתיר כמעט תמיד את פני הערפד שלו. אך בעוד שהמסיכות שלהם שימשו להראות שהם אינם "יוצאים" מאישיות הלוחמים שלהם, זו של אנג'ל מנסה לנתק עצמו מהיבט זה של אישיותו המסוכסכת. מאז "בית" עוטה אנג'ל מסיכה נוספת, שמסתירה את צערו ואמונתו המתרופפת, ואותה הוא חושש להסיר שמא יגלה את הסוד הנוקב שהוא מסתיר מחבריו.

עם מותם של ארבעת אחיו, מספר חמש לא הצליח להמשיך בקרב למען הטוב לבדו. האנשים שהעריצו אותו ואת אחיו בעבר התרחקו ממנו. רק אדם אחד פנה אליו. שמו היה על כרטיס הביקור שלו, והוא מוכר לצופי הסדרה הוותיקים - הולנד מנרס, עורך דין שעבד בשירותם של W&H גם מעבר למותו ב"איחוד מחדש". מספר חמש לא ראה עצמו ראוי להמשיך להילחם למען מטרותיהם של אחיו, לאחר שנכשל הן בנסיונו למות עימם והן בנסיונותיו לקרוא להם אליו. ביאושו, הוא מסכים לעבוד אצל המתחרים. הוא טוען שכבר לא היה אכפת לו.



אנג'ל מכיר באופן אישי את התהומות הללו של חוסר אכפתיות. במותו של אותו הולנד מנרס, הוא סגר דלת מרתף על קבוצת עורכי דין והפטיר "כנראה שפשוט לא אכפת לי". שנים לאחר מכן, הוא מוכן למכור את עצמו ואת חבריו לאותה קבוצת מתחרים, ואינו מאמין יותר בנבואה המבטיחה את ערכו וגבורתו. הוא מכיר את מסלולו שלו לחומות שבנה סביב עצמו, אך שואל את מספר חמש מתי הוא איבד את האכפתיות.

כתגובה, מפנה אותו מספר חמש לקרבות הנלעגים והמבזים שמשמשים כיום כחיקוי עלוב לקרבות המפוארים מן העבר. אולי זוכרים את קיום הלוצ'אדורים האגדיים, אך לא רק שלא בהערצה ובכבוד, אלא בבוז ממש. גמדים בתחפושות מרוקנים את מנהגי העבר מכל תוכן מלבד בידור זול. מספר חמש אינו יכול שלא לשאול במרירות - לשם מה טרחו הוא ואחיו כל השנים? לשם מה הם הקריבו את חייהם? אפילו השד שעל נצחונו נתנו אחיו את חייהם חזר ללוס-אנג'לס לתקוף ולהרוג. לשם מה לטרוח?

על רקע הגחכת מעללי הגבורה בזירת ההיאבקות, הניגוד האפשרי החריף ביותר (אם אכן ההיפך מאצילות הוא אדישות, או עקירת האצילות מכל תוכן), אנג'ל מנסה באמת ובתמים לענות, מנסה באמת ובתמים לשכנע. לא רק את מספר חמש, אלא גם את עצמו: "עשיתם את זה כי זה היה הדבר הנכון... אנחנו עושים זאת כי אנחנו יכולים, כי אנחנו יודעים איך. אנו עושים זאת גם אם בני אדם זוכרים אותנו וגם אם לא, למרות שאין כל פרס נוצץ בסופו של היום... מלבד העבודה עצמה". האם הוא מבחין כיצד עבר לתאר את המצב בגוף ראשון, לכלול את עצמו - והפעם ממש, לא כהקבלה - בקבוצת אחי המספר? אולי הוא זוכר שלא רק מספר חמש נזקק לניעור מבחוץ כדי ללמוד את הדברים הללו, אלא גם הוא, ב"התגלות" שלו, שמילותיו עכשיו מהדהדות אותה במלואה: "אם לשום דבר שאנחנו עושים אין משמעות, הדבר היחיד שיש לו משמעות הוא מה שאנחנו עושים".

אז אולי נכשלים בקרב, אולי אפילו יש הכרח לשתף פעולה עם האויב (בניגוד לכל מסורת גבורה שהיא), אולי יש בעיה עם קידוש האידיאלים הטהורים הישנים, אולי כבר אין אמון בעתיד ובוודאי לא בהבטחת פרס נכסף כלשהו, אבל אף אחד מאלה לא אמור לשנות את עובדת הקרב עצמו, את היציאה היומיומית לעבודה. אנג'ל, ראש הסניף של W&H בלוס-אנג'לס, ממשיך בפעולותיו מאז מות בנו רק בדרך זו - ביצוע העבודה עצמה, חפה מכל משמעות אחרת. פעם היה נדמה שהוא למד כיצד הליכה בנתיב כזה תספיק לו, אך כעת נדמה שהוא אינו מצליח למצוא אף במה שבה הוא אכן מייצר את המשמעות שהוא נזקק לה.

ווסלי וגאן מבחינים, כל אחד לחוד, בניתוק וביאוש השקט של אנג'ל. שיחה על מצבו מובילה אותם לניחוש השיטתיות מאחורי פעולת השד: הוא קוצר לבבות של גיבורים. הלב משמש כאן גם כאיבר הפיזי בגוף האדם וגם כמטאפורה. ליבו של אנג'ל אינו פועם מזה שנים רבות, כך שהוא אינו עומד בתנאים הנדרשים עבור התפקיד הראשון, אך אנג'ל סבור שיש כאן יותר מכך, שליבו שוב אינו ממלא את דרישת הגבורה הרוחנית יותר, שגם אותה מחפש השד. ממש כפי שמספר חמש אינו רואה את עצמו ראוי, גם אנג'ל שופט את עצמו לפי איבוד המשמעות הכולל שלו. ווסלי מנתח את בעיות הלב בצורה מעט שונה: ליבו של אנג'ל אינו נתון במלואו לעבודתו.



אנג'ל, כמנהגו, אינו מוכן לפתוח את ליבו ומנסה להשתמש בעבודה הדוחקת כדי להסיט את השיחה ממצבו. ווסלי אינו מרפה ומעלה את עניין הנבואה וחוסר האמונה בה, ואנג'ל מגיב בחריפות יחסית. לראשונה נדמה כי מישהו חדר אליו, והוא מנסה להשתמש בטיעון שנראה לו מנצח: השנתיים האחרונות, הנבואה ההרסנית כל-כך, "האב יהרוג את הבן". ווסלי, כמובן, אינו מבין במה מדובר. למרות נסיונות ההתחמקות, אנג'ל הזכיר כאן לראשונה דבר-מה שקשור לזכרונות המחוקים, והוא עשה זאת בפני האדם בעל הכישורים המובהקים ביותר לחקור ולרדת לעומק האזכור הלא-סתמי הזה. האם אנג'ל התנתק עד כדי חוסר תשומת לב לאחרים? או אולי רמז לווסלי, באופן בלתי מודע, כדי שיהיה מי שיחקור וימצא ויחלוק עימו את הנטל?

ווסלי אולי כושף כדי לא לזכור את כל תקופתו של קונור, אך נושא הזיכרון שזור לאורך הפרק כולו. מעבר לצערו על הדרך בה אחיו נשכחו, מספר חמש מזכיר את רובוט השטן הנוראי, ולאנג'ל אין מושג על מה הוא מדבר. זהו אולי שם קיטשי למפלצת, אבל הוא נותן למספר חמש הזדמנות להיאנח על כך שאף אחד אינו זוכר את הדברים הטובים. עם זאת, כאשר אנג'ל מזכיר את העובדה המגוחכת-לכאורה הזאת, ווסלי זוכר את הקרב הנושן, ומבטא בקול רווי יראה את שמו של "!El Diablo Robotico". הוא אינו מכיר את כל הפרטים, אבל הוא בוודאי מודע לסיפור. לפיכך, תמיד יש מישהו שזוכר. שום דבר לא נעלם לגמרי. גם אם חלפו מאז שנים רבות ומושגים רבים כל-כך התעוותו. גם אם חברת עורכי דין שלמה מגייסת את כל משאביה לשם ביצוע קסם שיבטיח זאת.

ללב יש תפקיד נוסף - ליבו של השד הוא נקודת חולשתו. ולא אוצרות הידע או המשאבים המדעיים של W&H גילו זאת, כי אם לב אביר אחר. ספייק, תמיד המשורר, מגלה מתוך ה"שירה" של הסיפור מה עליהם לעשות. עקרונות הגבורה הזוהרת יוצאים מן המילים והאבק, מן הלעג והעיוות, באים לידי ביטוי בחיי הדמויות ממש, הופכים למשהו שאפשר לממש אותו ולנצח בעזרתו ולהגיע, בצורה מסויימת, לאותה גבורה עצמה עליה מספרים השירים, ניצחון - ולו זמני - על המפלצת.

ובמיטב המסורת של עלילות הגבורה, מסתבר שקמיע עתיק מעורב בסיפור והוא הדבר שהשד חוזר לחפש אחת לחמישים שנה, ב"ליל המתים" המקסיקני, כדי להעצים את כוחו. הקמיע שעובר מדור לדור במשפחת הגיבורים, מצוי כמובן אצל גיבור הסיפור הנוכחי. הגיבור שחושב שאין כל טעם להילחם בשד, שכן הוא יחזור שוב, כעבור עוד חמישים שנה, והלחימה בו לא תשנה למעשה מאומה. אבל כזכור, אם לשום דבר שאנחנו עושים אין משמעות, הדבר היחיד שיש לו משמעות הוא מה שאנחנו עושים. ומספר חמש למרות הכל, עומד בבית הקברות ומנסה, שוב, לקרוא לאחיו. הוא מתגרה בשד ומתייצב מולו, רגע לאחר שהכריז בצער כי אינו גיבור.

השד, כמובן, חזק ותוקפני מאוד בהשוואה ללוחם הזקן, והוא פוצע אותו כמעט מייד. אנג'ל מצטרף ללחימה, בעוד מספר חמש הפצוע כורע ליד קבר אחיו, מדמם. לא היה לו כל סיכוי לעמוד לטווח ארוך בקרב בו הציב את עצמו (לא כל שכן לנצח), הוא אפילו אינו רואה את עצמו ראוי לקרב זה. למרות זאת, כאשר הוא מתמוטט בעוד אנג'ל והשד נלחמים לצידו, מזדקרת יד מן הקבר, והאירוע לו ציפה מזה חמישים שנה מתרחש. ארבעת אחיו הגיבורים חוזרים אליו. חמשת האחים הלוחמים מאוחדים שוב, כל אחד ומסיכתו על פניו.



בקריאת הקרב הנושנה שלהם, "!Andale" ובתנועותיהם האקרובטיות האופייניות, מסתערים "אחי המספר" על השד. מספר חמש היה פצוע מכדי להצטרף אליהם, ולפיכך פונה אחד מהם אל אנג'ל ומזמין אותו לתפוס את מקומו בקרבם. כעת הוא אחד מן הלוחמים הנערצים הללו בפועל ממש, משתף איתם פעולה, מקבל את סגנון לחימתם ומעניק את מהלומת המוות לליבו של השד. ממש כפי שבמסורת ההיאבקות הייחודית הזאת מסיכת הלוחם יכולה לעבור ליורשו, כך אנג'ל ממשיך את מספר חמש, נלחם לא כעצמו בלבד, אלא כמחליף שלו.

מעבר לכך, למרות שלא הוא היה זה שהרג את השד, מספר חמש היה גיבור. אין זו הריגת המפלצת שהופכת אותך לגיבור, אלא לקיחת חלק בקרב. אחיו חזרו כאשר עמד מול השד והפסיד בקרב. למהלומה שניסה להנחיל לא היתה משמעות. הדבר היחיד שיש לו משמעות הוא מה שאכן עשה. השד קוצר-לבבות-הגיבורים לא חפץ בליבו (או בליבו של אנג'ל), אך אחיו לקחו אותו עימם אל הקבר. הוא מת כגיבור.

התלבושות הראוותניות והמלודרמטיות הבולטת של עולם הלוצ'אדורים שימשו כרקע לסיפור מפוכח מאוד. המרכיבים המגוחכים למראה היו ניגוד מעניין לבחינה רצינית של מושגים כגון גבורה ותהילה חולפת. הלוצ'אדורים עצמם, למרות הקיטש השופע מהם במושגים מערביים רגילים, לא היוו אתנחתא קומית בלבד. אלמנטים של שילוב בין ריאליזם לבין קסם, והרגשנות הדרום אמריקאית העזה (כמעט נוסח גבריאל גרסיה מרקס), מילאו את סיפורם של האחים. מותו המלודרמטי של מספר חמש למשל, מוגזם ומלא-משמעות בו זמנית, והוא משמש דוגמא מצוינת לשילוב הזה.

אנג'ל ניסה לעודד את מספר חמש, שבסופו של דבר סגר את המעגל והעניק לאנג'ל עצמו את ההשראה לה היה זקוק. אנג'ל, שהפך למעורב בלחימה בצורה כה פעילה - עד אשר הוא היה זה שהנחית את מכת המוות, ואף חזר לראות בכך משמעות, חזר גם הוא למלא את תפקיד הגיבור. ואם למספר חמש ולמלחמתו כבר יש משמעות, אנג'ל מוכן להתחיל להאמין בחזרה שגם לו ולמעשיו יש תכלית. הדבר היחיד שיש לו משמעות הוא מה שאנחנו עושים - עד כדי כך שהיא מואצלת גם על מה שמעבר לפעולות עצמן.



מספר חמש לא הסיר את המסיכה שלו לאורך כל השנים. למרות הסבריו, ניתן לראות זאת כסימן לכך שנשאר בליבו ניצוץ של תקווה לחזור אל עולם הגבורה והתהילה של עברו ושל אחיו. הוא אכן הצליח בכך לבסוף. למרות נאומיו של אנג'ל על המשך הקרב בכל תנאי, הוא נזקק למספר חמש - שנראה כי אבדה לו אמונה זו, עם מסיכתו שהוכיחה את ההיפך - כדי לחזור ולזכות בניצוץ אמונה בעתיד משלו. אנג'ל ראה את מאבקו של האח הנותר בשדיו הפנימיים, סייע לו לנצח במאבק זה, ובכך מצא פתח לחפש תקווה מחודשת בנבואת ה"שנשו" שמעניקה משמעות למאמציו מעבר לזו הטמונה בהם עצמם. הוא פונה אליה, פוחד לתת לעצמו להאמין מחשש ששוב ליבו יישפט כבלתי ראוי, ועם זאת אינו מסוגל לזנוח אמונה זו. בסוף הפרק, הוא פותח שוב, לאחר זמן רב כל כך, את דפי הנבואה שעוסקת בעתידו מלא התקווה שלו עצמו.