"מחר אולי נפליגה בספינות..." כתבה נעמי שמר. אך במילים "ואם לא מחר אז מחרתיים..." קיימת תקווה ואשליה, כאילו מחר נתעורר ליום חדש, שבו כל הצרות שלנו יעלמו כלא היו.

שם הפרק - "מחר" מעיד על כך שהחשוב במה שמתרחש בפרק, הוא ההכנה שלו לימים אחרים או לפרקים אחרים.

סיפורים פה
האגדה מספרת על בחור בר מזל שנבואה עתיקה חוזה כי הוא יהיה שליט על ממלכתו של מלך אכזר. אותו מלך מחליט למנוע את התגשמות הנבואה והוא מטביע אותו בים, אבל הילד ניצל וגדל בחוף אחר, מרוחק מהממלכה. בהגיעו לגיל 16 מתגלה למלך העובדה שהוא לא מת. המלך מחליט להרגו ומארגן שמישהו יכתוב מכתב ובו כתוב כי הוא הנער. הוא נותן למישהו להביא אל הנער את המכתב כדי שיביא את המכתב אליו, אל המלך. ברגע שיעביר הנער למלך את המכתב, נגזר דינו למות.

הנער הולך עם המכתב לארמון בלי שידע שהוא נושא עמו גזר דין מוות. בדרכו הוא פוגש שודד שמסמם אותו וגונב את רכושו. אותו שודד מוצא את המכתב ומרחם על הנער. השודד מחליט ב"טוב ליבו" לנצל את ההזדמנות ולשנות את הכתוב.

נערנו ממשיך בדרכו עם המכתב, רק שעכשיו רשום שם שעליו להתחתן עם בת המלך. סוף טוב הכל טוב, כמו באגדות. אבל בניגוד לאגדת העם הרוסית, גיבורנו אינו בר מזל, ותמצית האגדה משתקפת בפרקנו כסיפור מראה.

וכשאני אומרת סיפור מראה אני מתכוונת לכך שיש השתקפות של האגדה בעלילה שלנו, אך עם סוג של היפוך תפקידים, זמנים, ותכונות.



בסיפורנו, כיבוש לבו של קונור זהה לכיבוש הממלכה הקסומה אליה אנג'ל רוצה להגיע ולחיות בה לנצח עם נסיכתו קורדיליה. אבל קונור משתקף גם כמלך (למרות שמעשיו אינם נובעים מאכזריות) המעוניין לנצור את ממלכתו-ליבו, ומוכן גם להטביע את מי שמנסה לכבשו.

אנג'ל הוא ה"נער בר המזל" שנושא את המכתב שיביא עליו את קיצו בלי שידע זאת, אך מכיוון שהמראה משקפת דמות הפוכה, הרי שאנג'ל מתגלה כביש מזל.

באגדת העם קיימת נבואת אמת על פיה ישלוט בר המזל בממלכה, והיא זו שמתחילה להניע את גלגלי העלילה, ואילו בסיפורנו ישנה נבואת שקר "האב יהרוג את בנו" ובהשפעתה אנג'ל ביש המזל מאבד את בנו לראשונה. רק כעבור 16 שנה, מבחינתו של קונור לפחות, הוא מגלה את קיומו מחדש.

אנג'ל המוסר את המעטפה שהולץ העביר לו לקונור, מודע היטב לתוכן המכתב, אולם הוא אינו יודע, שהמסירה שלו את המכתב לקונור, בעצם חותמת בעיני קונור את פסק דינו כאשם. שכן בעצם מסירת המכתב הוא מציב את עצמו בזירת הפשע ומאושש לכאורה את דבריה של ג'סטין - "הוא לא היה חייב להרוג אותו, הולץ כבר הסכים ללכת".

נקמתו של הולץ מושלמת. הוא מצטייר כאצילי ומעורר רגשות אשם אמיתיים באנג'ל שמאמין כי הולץ היטיב עמו ושמר על בנו, ושזה הרבה יותר ממה שהוא היה ראוי לו, ובעת ובעונה אחת הוא מאבד את בנו לשקריו של הדמות הנקמנית ביותר שנראתה אי פעם בוורס.

אבל עד שיגלה את זה, יש לאנג'ל כמה רגעים שגורמים לפרד לחשוש שהוא יהיה מאושר מדי ויהפוך לאנג'לוס. בנו מגן עליו מפני האויבים מ"וולפראם והארט", והשיחה עם לורן ועם קורדיליה גורמת לו להאמין שהסיכוי לזכות בממלכה ובנסיכה הוא במרחק נגיעה.

אבל דיברנו על תכונותיה ההפוכות של המראה, נכון? ונאמנים לתכונה זו, המציגה הכל הפוך, הרי שכמו שהאגדה מתחילה בכך שהמלך מנסה להטביע את בר המזל בים על מנת להורגו, סיפורנו מסתיים בכך שקונור מטביע את אנג'ל בים שלא על מנת להרגו, והוא חי שלא באושר ובעושר עד סוף הפרק הזה.

מה שמעניין בשני הסיפורים היא ההתעסקות העקיפה עם השאלה עד כמה אנחנו יכולים לשלוט בחיינו, ועד כמה דברים אחרים (נבואות עתיקות, אנשים תככנים) קובעים את גורלנו.

מקום וזמן
כאמור, שם הפרק מציין זמן, אולם אחד הדברים הכי משמעותיים בפרק הוא דווקא מקום (מופשט או מוחשי). הרבה אנשים בפרק מקבלים שוב ושוב תזכורות לכך שהם לא נמצאים היכן שהם רוצים או צריכים להיות, והם מנסים או ניסו להגיע לשם בחוסר הצלחה.

למשל ג'סטין שהיתה מעדיפה להצטרף להולץ בדרכו לגיהינום ובמקום זה שלחה אותו לשם לבדו. כשקונור אומר לה שהולץ תמיד דיבר על הבית שיכול היה להיות שלהם ביוטה, היא לרגע טועה לחשוב שהולץ באמת התכוון אי פעם לתוכניות שהוא תכנן איתה, והיו כל כך משמעותיות לה, אבל קונור ממשיך ואומר שהם היו אמורים לחיות שם לבדם, כלומר בלעדיה. קשה שלא לראות את האכזבה שלה מכך שהולץ אפילו לא הרשה לה לחלוק עמו בסיפוריו לקונור, את בית החלומות השקרי שלו.

או קונור שאמנם נראה כמשלים עם המגורים שלו עם אנג'ל, אך בעצם מחכה כל הזמן לשעת כושר לנקום את נקמת מי שהוא מחשיב כאביו ומי שהוא היה מעדיף להיות עמו; גרו וקורדיליה שלא מדברים באותה שפה, עד שגרו לא יכול יותר להכחיש יותר את העובדה שמקומו אינו עם קורדיליה ומחליט לעזוב, לא לפני שהוא אומר לקורדיליה שמקומה עם אנג'ל; לורן שאומר דברים דומים לאנג'ל, וגם הוא מבין שהוא צריך למצוא לו מקום אחר משלו ופונה ללאס וגאס; ווסלי ולילה שמוצאים עצמם אחד עם השני אבל בעצם עדיין לבד, כשווסלי אומר לה שאפילו כשהוא היה איתה הוא לא חשב עליה.



וגם הצמד אנג'ל וקורדיליה שמחליטים להיפגש באמת, אך כמובן לא מגיעים למקום הפגישה שלהם. שניהם נשלחים למקום הכמעט אחרון שהם היו רוצים להיות בו, היא לשמיים, והוא למים.

מכל המקומות שאנשים רצו ללכת אליהם ולא הגיעו, הדבר המוזר ביותר בעיניי, היה המיקום שבו בוחרת קורדיליה לפגוש את אנג'ל ולספר לו על רגשותיה כלפיו. הלא היא פוגשת אותו כל יום כמעט, הוא יודע איפה היא גרה והיא יודעת איפה הוא גר. למה שלא תזמין אותו אליה, או תלך אליו, או שתבחר איזושהי נקודת פגישה מוכרת לשניהם? האם תמיד היו לה חלומות רומנטיים להצהיר על רגשותיה האמיתיים במקום פסטורלי? בעיניי, הסיבה לכך היא בעיקר כלי עלילתי שנועד לאפשר את ההפרדה המתרחשת בסוף הפרק.

ווסלי וליילה
ווסלי וליילה חולקים את שתי הסצנות היחידות שלהם בפרק. בראשונה הם נראים כשהם מדברים בבר על קונור ועל מצבו של ווס בהווה לעומת העבר. בשנייה - טוויסט מופלא, הם נראים בדיוק לאחר שקיימו יחסי מין. או שאולי בעצם היה אפשר לצפות את זה? אחרי הכל, זה כלל ידוע בקומדיות רומנטיות שהגיבורים שמרבים לריב אחד עם השני או כמו שאומרים את זה באנגלית are always at each other's throats מגיעים ליחסים רומנטיים במוקדם או במאוחר, ומי שראה את הסצנה הראשונה עם ווסלי וליילה יודע שייחסו חשיבות יתרה לעניין הגרון בשיחתם. אבל אנחנו לא בדיוק בקומדיה רומנטית, ואין שום דבר מצחיק או רומנטי ביחסים האלה כפי שהם מוצגים.



את הפרשנות לעובדה שהם הגיעו למיטה אנחנו מקבלים מליילה. כעס, תסכול ושנאה, זה מה שהוביל את ווסלי ליחסי המין איתה. ובהתאם למי שהיא, היא גם חושבת שאלו רגשות מדליקים יותר מאשר אהבה. כל מה שאנו עדים לו מצדו של ווסלי הוא רצונו בהסתלקותה של ליילה, שלא יכולה ללכת בלי להגיד את המילה האחרונה: "אז לבוס הקודם שלך יש נשמה, ואתה מאבד את שלך, אתה מרגיש כולך חדש. לא?"

האם היא מנסה לייחס לעצמה באמירה הזאת את הכוח שהיה לבאפי ביחסיה עם אנג'ל, או את זה שדרלה חשבה שיהיה לה בעונה השנייה עת היא שכבה עם אנג'ל - יחסי מין כסמל לאיבוד הנשמה, או שבעצם היא נעלבת מכך שווס שכב איתה בלי רגש כלפיה והיא חושבת שזה מסמל הידרדרות למרות שהיא טוענת שהיא לא מאמינה באהבה, או שמא מספיק שהיא יודעת שזה מסמל הידרדרות בעיניו של ווסלי, ולכן זהו כלי הנשק היעיל ביותר במאבק הכוחות שלה עמו. הוא הרגיש רע עם עצמו קודם והוא מנסה לשפר את הרגשתו על ידי זה שהוא הופך את המעשה שלו של לשכב עם האויב לחסר משמעות, והיא מספקת לו את המשמעות שהכי מפחידה אותו מן הסתם. הוא הופך לרע.

אבל האמת היא שיותר מכל, המשפט הזה גם הוא קליף-האנגר לעונה הבאה, האם ווסלי באמת מאבד את נשמתו?

קורדיליה כישות עליונה
האם אפשר היה לצפות את המהלך הזה? קורדיליה עברה מבחנים שהיא כלל לא ידעה עליהם בהצלחה, ועכשיו מגיע לה להיות ישות עליונה? ומה זה בכלל ישות עליונה? זה פרס או עונש? כל השאלות האלה לא נענות בפרק, אבל נקודה מעניינת אחת אפשר למצוא בפרק בדבריה לסקיפ:

It's ridiculous. I'm just a somewhat normal girl who has visions, glows, and occasionally blows things up with her crazy new power.a

המעניין בדבריה, הוא בהשוואה להתייחסות של באפי לכוחה. בעוד שלבאפי היו סיוטים, ותחושת נחיתות של "אני לא כמו כולם", אני רוצה להיות נורמלית - קורדיליה מתייחסת לכוחות המיוחדים שלה כמשהו שלא מפריע לה לתחושת הנורמליות. והאמת היא שהיא גם מתרגלת די בקלות לרעיון שהיא יותר מזה, כי עד עכשיו כל הכוחות שנוספו לה היו משהו שתרמו לתחושת הייחוד שלה, והיה לה קשה לוותר עליו. המעניין הפעם הוא, שבעוד שהיא בחרה להפוך לבעלת כוחות שדיים בפרק "יום הולדת" בעיקר כפי שזה היה נראה כדי לעזור לאנג'ל, העלייה בדרגה הנוכחית שלה מרחיקה אותה מאנג'ל ומעלה שוב את השאלה, האם לא משנה באלו חיים אלטרנטיביים קורדיליה תבחר, בסופו של דבר היא ואנג'ל לא נועדו להיות?



(הערת אגב בנימה אישית, בזמן שבו היא מסתכלת על התמונה שלה עם ווסלי ואנג'ל, כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו הם רק רגשותיה לאנג'ל, ואין לה ולו מחשבה חולפת לגבי ווסלי שהיה חלק חשוב בחייה בשנים האחרונות, ומאז שהיא חזרה לא היה שום קשר ביניהם. באותו הרגע ידעתי שממש לא אכפת לי מה יקרה לה הלאה, שישלחו אותה לשמיים אם הם רוצים see if I care...)

קונור הולך בדרכי אביו?
אחת השאלות שתמיד מטרידות פסיכולוגים היא - מה חזק יותר השפעה סביבתית או ביולוגית?

קונור יכול להיות נושא מעניין לבדיקה מהבחינה הזו מכיוון שיש לו אב ביולוגי, ואב מאמץ שגידל אותו הרחק מהשפעת אותו האב הביולוגי. בהרבה מובנים קונור מזכיר את אנג'ל, הוא נלחם באותה צורה, ובצדדים הפיזיים בהחלט מודגש שיש דמיון. אבל מה עם הצדדים החינוכיים? או במילים אחרות, ברור מי לימד אותו לשנוא את אנג'ל, ומי לימד אותו להבחין בין טוב לרע ולהתייחס לאביו כרע, אבל האם התוכנית שהוא מוציא לבסוף לפועל - לזרוק את אנג'ל לקרקעית הים בארון קבורה - היא תוכנית שמתאימה לסגנונו של הולץ או שיש בה משהו אנג'לוסי?

הולץ הוא דמות שלא חושפת את קלפיה עד שמגיע הזמן למשחק. הוא תמיד נמצא צעד אחד לפני היריבים שלו או הידידים שלו, כי תמיד התוכניות שלו נמצאות מעליהם בהיררכיה, המטרה מעל לכול. אנג'לוס תמיד היה נהנה לתת לקורבנות שלו (במיוחד אם הם היו חשובים) לדעת שהוא מתכוון להרוס אותם, לצפות בהם מתפתלים וחסרי אונים מול העובדה שהם יודעים שזה מה שהוא מתכנן. הולץ לעומתו, ייתן לך את ההרגשה שהוא בצד שלך, ורק ברגע האחרון תופתע למצוא את הסכין בגב. ייתכן שהאסטרטגיה של אנג'לוס נובעת מהעובדה שהוא מעריך את כוחו יותר ובטוח ששום דבר לא ימנע את הצלחתו, בעוד שבאסטרטגיה של הולץ אפשר לראות את האסטרטגיה של החלש. אבל ייתכן גם שהאסטרטגיה של אנג'לוס, מקורה בעובדה שהוא שואב הנאה סדיסטית מכך שהוא צופה בקורבנות שלו מפחדים, ולכן שווה לו לפעמים לסכן את המשימה בשביל ההנאה הזו, בעוד שאצל הולץ חשיבות המשימה שלו קודמת לכל אינטרס אחר והוא לא מוכן לקחת שום סיכונים. הוא מוכן למות ולא לצפות בפועל באנג'ל משלם את המחיר, מספיקה לו הידיעה שהפעולות שלו מבטיחות שאנג'ל ישלם אותו.

במעשה של קונור יש הרבה מהולץ, הוא נותן לאנג'ל לחשוב עד לרגע האחרון שהוא משתף איתו פעולה, שהוא בצד שלו, ורק כשיש לו אפשרות להתקיף ללא תגובה הוא עושה זאת. הוא גם משליך אותו למצולות, מה שאומר שהוא לא יוכל להתענג על צפייה בסבלו, וכביכול המשימה של עשיית הצדק כפי שהוא רואה אותו היא החשובה לו ביותר. מה שמעניין הוא אם כך, מדוע הצדק שלו לא כולל מוות ודאי לאנג'ל? מדוע הוא טוען שהמוות הוא כביכול טוב מדי בשבילו והוא מתכוון לתת לו לחיות ולסבול לנצח?

האם זה באמת בגלל שעל פי החינוך של הולץ, יש דברים גרועים ממוות? או בגלל שבאיזשהו מקום קונור מודע לעובדה שהוא בנו של אנג'ל והוא אינו מסוגל להביא עצמו להרוג את אביו? או האם הוא פשוט מעדיף להשאיר לעצמו את האופציה להשיב את המצב לקדמותו במקרה שהוא ישנה את דעתו? האם הוא מסוגל בכלל לחשוב שהוא ישנה את דעתו? אנג'ל חושב שכן. אנג'ל "נסיך השקרנים" על פי קונור, או מלך רגשות האשם על פי מה שראינו, בטוח שקונור עוד יילך בדרכיו וישנא את עצמו על מעשיו כשהוא יבין את משמעותם. כמעשה אחרון של אבהות, הוא מנסה לשחרר אותו מאותם רגשות אשמה עתידיים, כיוון שזו לא אשמתו, זה החינוך שהוא קיבל, ומצהיר על אהבתו כלפיו, ששום דבר כנראה כבר לא יצליח לשנות אותה.



ולסיום
הפרק הזה הוא פרק קצת מוזר יחסית לפרקי סוף עונה, ובהרבה מובנים אפשר לקחת את מלותיו של סקיפ בפרק ולבוא בטענות לכותביו ש... Sorry. It's not the end. It's the beginning.

חוץ מהעובדה שנראה כי נפטרנו בפרק אחת ולתמיד מדמותו של הולץ שהיה הרע העונתי, אין בפרק הזה באמת תחושה של סיום, אלא תחושה ש"ככה לא מסיימים עונה", ושהפרק כולו הוא בעצם קליף-האנגר אחד ארוך.

אבל זהו. נגמר. רוצים לדעת האם ווסלי יאבד את נשמתו? האם פרד וגאן יצליחו למצוא את קורדיליה ואנג'ל? האם קורדיליה תצליח אי פעם להגיד לאנג'ל שהיא אוהבת אותו? והאם אנג'ל יצליח לצאת ממעמקי הים?

סקרנים? המומים? תדעו הכול מחר. ואם לא מחר אז מחרתיים.


תודה לזלפה ולבוסקו על העזרה בכתיבת הסכפ"ש