סאטירה לכשעצמה היא דבר חשוב. היא חשובה כי היא מציגה מעין פתח אליו אפשר לנקז את כל הביקורות, הטענות והכעסים שיש לנו, האנשים הקטנים, אל הממסד, וזה יהיה לגיטימי. סאטירה היא בדיוק הקו בין הלגיטימי והמסוכן, הקו הזה בו אנחנו יכולים לפתוח פה ולהגיד בדיוק את מה שאנחנו חושבים והנמען שלנו לא יוכל לעשות עם זה כלום כי מדובר פה בבדיחות. כולה מילים. מי שעושה סאטירה יודע שמדובר בקו דק, לכן כל מי שעושה סאטירה צריך להיזהר עם סכין הקצבים שלו. ול"משחק מכור" יש ארבעה כאלה.

"משחק מכור" היא הילדה הרעה של "רשת". היא באה למרכז הפריים-טיים של ערוץ 2 ומקללת בקול רם את מי שלוקח ממך מיסים, את מי שאמור להגן עליך ואת מי שאתה מתפתה להעריץ. היא מציגה עצמה ככלב שמירה, אמנם כלב קצת עצלן אבל נושך בכל זאת, שמטרתו להאיר את עיניכם למתרחש בין הכיסאות השמנים של האנשים ששולטים במדינה הזאת.

בעונתה השנייה (או השלישית? קשה לספור עם ההפסקות האלה בתוכנית) "משחק מכור" חוזרת כשהיא משחיזה ציפורניים, ממרקת להבים, וחופפת את הליפה של ליאור שליין במרץ. יש הרבה פרות לשחוט ורק עינב גלילי אחת. על כתפיה של "משחק מכור" יושבת האחריות להיות "המבקר המחייך", זה שעושה מביקורות נוקבות בדיחות וחיוכים.

בדיוק כמו "החרצופים" ו"ארץ נהדרת", אחיותה לז'אנר, גם "משחק מכור" מתאמצת להיות מוחצנת ולא מאופקת. חלילה, רק שלא יגידו שהיא מאופקת, אחרת לא תהיה תוכנית. ורואים על הצוות שהם לחוצים שמא לא יצאו חתרניים מספיק, כי ברמת הבדיחות שלהם אם אתה לא תהיה מספיק פוליטי וחתרני, אתה תהיה סתם מניאק. וישראלים לא אוהבים מניאקים.

קשה לעשות קומדיה בארץ. במיוחד היום, כשכל סלב דרג ז' (דרג שכולל בתוכו המון פוליטיקאים) משחק עם התקשורת משחקי דו-פרצופיות של פעם אחת "אני שאקל שלא אכפת לו" ופעם שנייה "אני מסכן, מה אתם רוצים ממני?" המרחק בין הרחוב לסלב עדיין קטן מכדי שיפסיק להיות אכפת לנו מערכי חייהם של האייקונים של תרבות ארצנו, לכן כל בדיחה - ולא משנה איך היא מוצגת - צריכה להישקל טוב טוב לפני שהיא משוחררת לאוויר. כי כפי שקירשנבאום ענה לשליין, הוא אולי לא יכול לפטר אותו, אבל יש לו קשרים.



נורא חשוב לפרגן ל"משחק מכור". חשוב כי היא סאטירה שמוגשת כמו אגרוף ישר לפנים. אבל לא היינו מפרגנים לה כל כך לולא היא היתה כמעט היחידה שעושה את זה כרגע. וזה בעצם סוד ההצלחה העכשווית של "משחק מכור", היא היחידה על המסך שבאופן בולט ומאוד מודע פותחת פה על מה שמתרחש סביבנו. אמנם לא חסרות פלטפורמות אחרות ואנשים אחרים שעושים בדיוק את אותה עבודה, אבל חבר'ה שכותבים בעיתון או בבלוגים ברשת לעולם לא יזכו לאותה חשיפה מסיבית לה זוכים אנשי הקבינט של "משחק מכור".

החשיפה הזו היא גם הבעיה הגדולה של התוכנית. התפוצה הגדולה של התוכנית לכל מקלט טלוויזיה של כל מסעודה משדרות, גבעתיים וקריית אתא הופכת את שליין, אלפי, גלילי וריבה למטרות נוחות. לכן הם עוברים עריכה קפדנית עד לרמת הפן בשיערה של גלילי, דבר שדולף לא אחת למסך ורק מחליש את האופי של התוכנית. בגישה הזו, "משחק מכור" די מאבדת מאיכותה ומתפספסת ואנחנו בעצם נשארים עם ארבעה דחלילים שלא הכי מאמינים שמה שהם אומרים הוא מה שהם רוצים להגיד.

כל המערכונים ב"משחק מכור" נכתבו מראש ועברו טייקים רבים לפני שאוגדו למנה השבועית המוקרנת כל יום ראשון בערב, זו הסיבה שקל לקלוט את הפאקים של העריכה מבחינת שמירת הדינאמיקה בין מערכון למערכון ואפילו בתוך מערכונים ספציפיים. בעיה נוספת של התוכנית היא מחזור בדיחות, בעיקר מצידו של שליין, שמייבא לא אחת בדיחות ממדורו במוסף השבת של "מעריב". אקט זה מוכיח שוב שאין כל כך מילה חופשית באולפן.

למרות הבעיות, גם אלו הטכניות וגם אלו שבתסריטים, "משחק מכור" מצליחה לשמור על איזשהו רף של הומור ראוי והביקורת שהיא מעבירה אכן עוברת. דבר נדיר יחסית לסאטירות אחרות. והיתרון הכי גדול של "משחק מכור" היא אותה חרב פיפיות שהוצגה קודם בדמותו של הקהל הגדול שנחשף אליה מדי שבוע.

מצידו השני של המגרש עומדת "מכת מדינה" שנורא היתה רוצה להיות סאטירה כלשהי, אבל היא מתפספסת לחלוטין ובעצם חוץ מפארסה אחת גדולה אין לתוכנית הרבה מסר. אבל זה לא בהכרח פוסל אותה בנוק-אאוט.

התוכנית מתנהלת כמעין ליגה של WWE עם דמויות ססגוניות שמייצגות את פלגי העם וכל אחד מביא עימו פיסה אחת של סכסוך ישראלי מוכר. אז יש לנו את המתנחל מול האפסנאי הממורמר, הרב שמרביץ בתורה אל מול ההומו שמרביץ ב... גמרא, יש נציגות למשרד החינוך בדמותה של מורה קשוחה שהיא ספק סיוט ספק פנטזיה וכמובן שאי אפשר מכות בלי איזה מחבל ומאבטח רוסי. איזה מן מדינה נהיה אם לא יהיו לנו כאלה?



לכאורה נראה כי מדובר כאן בניסיון לעשות צחוק מהסכסוכים הרבים שעם ישראל ידע ועודנו יודע בקרבו. אבל ב"מכת מדינה" לא מדובר בסכסוכים של ממש. כאן לא תראו מאבק בין אשכנזי וספרדי. במקום זה תזכו לראות קרב בין שני קריקטורות שנראה כאילו לא היו יותר ממערכון עדכני של "הקומדי סטור". ובינינו, הסכסוך במערכת החינוך הוא לא באמת סכסוך, אז אין מה לטרוח ולסקר את הקרב בין המורה עדינה ושיק הדוגמגישה התלמידה שלה. מיותר יהיה לציין שקווין ואן אריק לא מייצג שום סכסוך והוא שם רק כי הוא נורא מגניב (וגם בגלל שדרור נובלמן רצה אותו לפרק האחרון של "טלנובלה בע"מ").

את הקרבות (המבוימים כהלכה, יסכימו איתי כל מי שגדלו על יוקוזונה והאנדרטייקר) מנווטים אורי חזקיה ואבי נוסבאום, שעושים עבודה טובה בשימור רמת הפאסון של התוכנית ולא מנסים בכוח לעשות מהמציג ההזוי משהו שהוא לא. האריזה הכוללת של הסדרה אמנם מבטיחה הרבה אקטואליה ונשכנות אבל לפי מה שנראה על פני השטח מדובר בליגת הפאדיחה הראשונה בישראל. והיא נראית לא רע בכלל.

אם מתעלמים מהניסיון לפרק את התוכנית מבחינה אינטלקטואלית ופשוט צופים בה בצורה בה היא יועדה להיות - פאן טהור - ניתן לרשום הצלחה יחסית לערוץ הצחוק.

כפי שנאמר קודם, סאטירה היא דבר שנורא קשה לעשות בארץ. היא דורשת הקפדה ודיוק רב, כי ישראל היא חברה שאולי אוהבת לצחוק אבל לא אוהבת להיות מושא הבדיחה. לכן נדיר לראות כיצד ניתן להוציא את המירב מהמצב הזה. לפעמים זה מצריך פני פוקר, משפטים מוכנים מראש וגיל ריבה אחד, ולפעמים כל מה שצריך זה מורה בסטייל של סאדו-מאזו באמצע זירת היאבקות. יהודי לא משטח יהודי למזרון.





"משחק מכור", ימי ראשון ב-22:00, ערוץ 2.
"מכת מדינה", ימי שבת ב-22:00, ביפ, ערוץ הצחוק.