אני לא יודע איך זה אצל כותבים אחרים , אבל הכתיבה לא באה לי כל כך בקלות. זה לא שאני יושב שעות על גבי שעות במאמץ לשפוך את השטויות על המקלדת, אבל בכל זאת - ישנו מאמץ מסויים להיות שנון, ישנו ניסיון להעניק איזושהי הברקה ממעמקי השכל הרפה, תמיד קיימת חתירה להעניק איזשהו ערך מוסף לכתבה, משפט סיום מוחץ או רעיון מרכזי זורם, כזה שיותיר טעם טוב בפי הקורא.

אם זהו הקושי בכתיבה, על אחת כמה וכמה שזהו הקושי המלווה את אנשי הטלוויזיה, שכן במדיום זה, האתגר הופך קשה שבעתיים, בשל הצורך הוויזואלי וכו` וכו`.

ניכר ברוב אנשי הבידור בטלוויזיה כי הם מתאמצים ממש במטרה להצחיק ו\או לעניין, לפעמים אף במחיר יציאה מעורם המרוט: דודו טופז מתקלח ועושה קרחת בשידור חי, צביקה הדר משחק בסיטקום באופן מאומץ עד מביך (האמת היא שהתסריט הפשטני לא מותיר לו הרבה ברירות אחרות), אבי קושניר עוטה על פניו את ארשת הטמבל ב"החיים זה לא הכל" (כנ"ל לגבי ספי ריבלין בשיעמומון האילם "ספי") ותומר שרון מ"של מי השורה הזו", במיוחד הוא, יהיה מוכן אף לאנוס חתולה בשידור חי - הכל כדי להצחיק עוד צופה וחצי באולפן. מול כל אלה, אלי יצפאן לא חבר בכנופיית המעפאנים שלעיל. בהשוואה אליו, דודו טופז מצחיק בערך כמו עוזי לנדאו.

היטיב לתאר את הספונטניות הזועקת ירון לונדון, אשר התארח לאחרונה בתוכניתו של יצפאן. "מה מצחיק אותך?" שאל האחרון במהלך הראיון. "אתה", ענה לונדון בתמציתיות והוסיף: "אתה ממש משוגע, אבל גם למשוגעים יש אילו שהם דפוסי התנהגות. לך אין אפילו את זה, אתה לא צפוי". נכון ומדוייק.





זוהי שעתו היפה של אלי יצפאן ונראה כי היא תימשך זמן רב. הבדרן הבינוני שהחל את דרכו ב"מוצ"ש" המיתולוגית כבן טיפוחיו של ספי ריבלין, כוכב נוצץ בזמנו, נישא היום על גל הצלחה אימתני ועם מאסות הכישרון וההומור שהוא נושא בחיקו - לא נראה שהגל הזה ישוב לים בעתיד הנראה לעין.

העניין הוא הטאץ` של יצפאן. הוא אומנם חנפן להחריד (כל ספר בעולם הוא "מקסים", כל הצגה היא "נפלאה", כל זמר הוא "מדהים" וכד`), אך הוא מצליח לפזר - ללא קושי ניכר - את האווירה המקסימה שלו ברחבי לבבות צופיו. גם בראיון חסר פוטנציאל מובנה, משמים לכאורה, כמו זה עם ירון לונדון, הוא הצליח להצחיק, לחקות את המרואיין (בפניו) ולגלגל מצחוק את כל הקהל, שלא ממש זקוק לשלטים של הבמאי כדי להבין מתי לצחוק.

עם זאת, עליו להיזהר משחיקה מוגברת, מה שלא נראה שעומד כרגע בראש מעייניו. לעתים, ובמיוחד בתקופה האחרונה, ישנם נפילות וחיקויים ממוחזרים רבים מידי. או.קיי, אז הבנו את הפוזיציה של שגריר הטאליבן ("על זה בדיוק רציתי לדבר איתך!"), צחקנו מה"ערב טוב" של פרס, הסתלבטנו על הכוס הענקית של שרון, אבל חלאס, בלי להגזים, קחו הכל בפרופורציות. זה מתחיל להזכיר לי את העם הגברי, אשר נוהג לצפות אלפי פעמים בסרטי בורקס מבלי שהדבר ימאס (ויש הגורסים: ההיפך הוא הנכון). ראינו, שמענו, צחקנו, די, הלאה. מצד שני, ה"הלאה" שלו זה גיא פינס וחבורת גברבריו האהבלים, כך שבמחשבה שניה אני מעדיף שמכשיר הטלוויזיה שלי יתקע לנצח נצחים על שגריר הטאליבן ועל העעעובדים של עמיר פרץ.