"אנג'ל" בבסיסה היא סדרת דרמה (או בפירוט, דרמת אקשן), כפי שניתן ללמוד מכך שפרקיה הנם באורך של שעה נטו. כמובן, אין פירוש הדבר שפרקי הסדרה צריכים להיות יבשים כאותו אדם מסכן ששתה את כל המלאי של דוכן המיצים; כשסצנה אינה דורשת רצינות מיוחדת, תמיד ניתן להוסיף בדיחה. אבל "אנג'ל", כסדרה, איננה מחויבת לחוש הומור ולא מרגישה את הצורך להתבדח בכל הזדמנות.

אצל רוב הדמויות, זה מספק בהחלט. אנג'ל ישמח לבלות את שארית ימיו במבטים מלאי משמעות מתוך פינה אפלה, ווסלי וגאן מעדיפים רצינות על פני חיוך ברוב המקרים, וכך הלאה. אבל בכל זאת, בסדרה יש שתי דמויות שמצב דרמה טבעי אינו עושה להן טוב. הן תלושות משאר החבורה, זרות לדרמה שמתחוללת מסביבן. הן לא שייכות בדיוק, הן משתמשות בהומור על מנת להשתלב, או שחוסר ההשתלבות שלהן הוא הומוריסטי בפני עצמו. בקיצור, מדובר בדמויות קומיות. דמויות שמוסיפות צבע לדרמה של אנג'ל וחבורתו, דמויות חשובות החתומות על קטעים דרמטיים למכביר, אבל עדיין דמויות שעיקר תפקידן בכוח הוא קומדיה. ודמויות קומיות לעולם לא יוכלו לתפוס את קדמת הבמה בסדרה דרמטית.

הרמוני איננה דמות קומית מתוך בחירה. הרמוני היא פשוט נטע זר, שבאופן אירוני - אחרי שנותיה בחבורה השלטת של תיכון סאנידייל - איננה משתלבת יותר בשום מצב. היא ערפדית חסרת נשמה בחברה הנשלטת על ידי ערפד צדקן ובעל נשמה. היא ערפדית שחצנית אך חסרת יכולת (כפי שיעיד זאנדר, בחוסר רצון). היא אווילה משרישה בעולם שלא ממש שם לב לחיצוניות. כמעט כל צעד שלה גורר צחוק מהצופים גם אם לא זאת היתה כוונתה, משום הניגוד בין תגובותיה לשאר הסביבה (לדוגמה, במסיבה שבפרק שבה היא מתנועעת על רחבת הריקודים, עיוורת לכך שהיא היחידה הרוקדת). הרמוני היא דמות קומית בעל כורחה. אבל לא בהרמוני עוסק הפרק, והבלונדינית המשנית של הבאפיוורס תצטרך לחכות לפרק אחר בשביל להיות בקדמת הבמה.



"הרוח החיה במסיבה" מתמקד בדמות הקומית השנייה ב"אנג'ל", השד הירוק ולא מקנאה. את חייו הוא התחיל כדמות דחויה חברתית, הכבשה השחורה של פייליאה. בדיוק ההפך מהרמוני - ובדיוק כמוה, מצבו התהפך כשהוא הגיע ללוס אנג'לס. הרמוני הפכה לדחויה חברתית, לדמות שלא הסתגלה לשינוי בסביבתה. לורן עיצב את סביבתו כך שתתאים לו ככפפה ליד: הוא בנה לו מועדון, ופיתח קריירה ומוניטין כקורא עתידות. השינוי עשה לו רק טוב, והוא פיתח גישה בריאה ושמחה לחיים, כולל בדיחות במקומות הנכונים ונקודת מבט הומוריסטית.

אבל לא לעולם חוסן. חייו השקטים נגמרו כאשר לפתח הקריטס נכנס ערפד גבוה וחסר כישורי שירה. מאותו הרגע נהרס לו המועדון (פעמיים!), הוא הוכה, עונה, איבד את ראשו, נחטף, הוכה עוד קצת, ואולץ לשמוע את אנג'ל שר. דרך ההתמודדות של לורן עם כל הצרות שנוחתות עליו היא הומור, וזה בדיוק מה שהופך אותו לחריג בנוף - הוא לא מרביץ לצרות שלו, הוא מתבדח איתן. ההומור של לורן הרבה יותר מכוון מאשר של הרמוני, נתון הרבה יותר בשליטתו. אבל העובדה שלורן בוחר להיות דמות קומית ולא הופך לכזאת אינה משנה: הוא עדיין דמות קומית, "לורני טונס" על פי הגדרתה של הרמוני. וכדמות שכזו, הוא לא מתאים, חריג בנוף של אנג'ל חקירות והסדרה כולה.

לורן גם חריג מכיוון שהוא אוהב את העבודה שלו. הוא קיבל את ההצעה של "וולפרם והארט" כמעט מיד, רק מהצצה ברשימת הלקוחות שעליהם הוא יהיה אחראי. כמעט לכל אחד אחר היתה סיבה נסתרת להצטרפות (קונור, ליילה, רשיון לעריכת דין). רק לורן ופרד שוכנעו על ידי העוצמה והכוח שיש לתפקידם החדש להציע, ובמקרה של פרד אפשר להאמין שהיא עשתה את זה בשביל קורדיליה. לורן נשאר חריג, דמות קומית בין דמויות דרמטיות. ובשביל דמות קומית, צריך פרק קומי. "הרוח החיה במסיבה" הוא בדיוק הפרק הקומי בשבילו.

פתיחת הפרק מדגימה היטב את המקום השונה בו נמצא לורן. בעוד שאר חברי "אנג'ל חקירות" ממשיכים במלחמתם ברשע, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף (תכנון רימוני קסם). לורן משקיע את עצמו כולו בעסקי השעשועים, מתעסק כל היום בשיחות עם הוליווד וחוזר לחדר עם מראת איפור גדולה, מראה של שחקנים וכוכבים, כל זאת כאשר ברקע מתנגנת מוזיקת דיסקו קצבית.



אבל משהו רקוב בממלכת לורן, ולא מדובר רק על כך שאנג'ל מחסל את המוזמנים למסיבה שהוא מארגן. הוא מדבר עם עצמו. הוא כועס על עצמו, צועק על עצמו, מכה את עצמו בכוח, מתווכח עם עצמו וקורא לעצמו בשמות. לורן הוא דמות תיאטרלית, גדולה מהחיים (כפי שמראת האיפור שהוא שומר במשרד שלו מוכיחה), ולכן הדיאלוג הפנימי שלו נראה באמת כדו-שיח עם עצמו (בניגוד לאנג'ל למשל, ששופך את הלב בפני איב). בשלב זה אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מה לא בסדר איתו, אבל ברור שיש בעיה: האני הפנימי שלו, הלורן במראה, דורש תשומת לב, מונע מלורן האמיתי לשבת בשקט ולנוח ומכריח אותו לצאת החוצה ולחזור לחייו. לורן לא מקשיב לדיבורים שלו, כמובן - מי באמת מקשיב לאני-הפנימי-המיוצג-על-ידי-דמות-במראה שלו? אבל הלורן הפנימי יודע בדיוק כיצד להשפיע על הלורן החיצוני. לורן הוא הרי דמות צבעונית ומוחצנת. כל חייו הם פסקול אחד ארוך, כמו סרט הוליוודי מוצלח (ואין פלא שהמוזיקה אותה הוא שומע היא דיסקו - אחרי הכל, "שגעון המוזיקה" היה הסרט הראשון שבו הוצג רעיון הפסקול כפי שהוא מוכר כיום בסרטים). הוא יוצא החוצה וממשיך לעבוד לא בגלל שהוא רוצה, לא בגלל שחזר לו הכוח להתמודד עם העולם, אלא מכיוון שהוא נסחף עם המוזיקה ("לורני טונס", כבר אמרנו?).

החיים ב"וולפראם והארט" לא סובבים סביב לורן, זה בטוח. אחרי הכל, העובדה שהוא הטמיע את עצמו בחברת עורכי הדין לא הפכה אותו מצפרדע למלך הביצה, ואנג'ל עדיין שולט בעניינים. אבל לפרק אחד, אפשר לראות את החיים כעו"ד מנקודת מבטה של הצפרדע - כשאנג'ל מאחר לפגישה, הוא מאחר לפגישה עם לורן. הרימון הקסום שעליו עובדים ווסלי, פרד ונוקס הוא בסך הכל פרויקט שמעכב אותם מלעזור ללורן. כאשר לורן רוצה לערוך מסיבה, ברבוריו של אנג'ל עושים לו כאב ראש (מישהו לחוץ במקצת?). והעבודה של ווסלי ופרד מפריעה לתוכניותיו (שלא לדבר על כך שהם לא רוצים לבוא למסיבה בכל מקרה). בפרק שמסתובב סביב חייו של לורן הבעיה הגדולה ביותר היא המסיבה, זאת שכולם רוצים להתחמק ממנה. גאן מסמן את הטריטוריה שלו, כפי שיעץ לו לורן - הוא מכריז שהמסיבה אכן חשובה לפירמה (למה מה שטוב לפירמה טוב גם לאנג'ל, אף אחד לא טורח לפרש).



באופן כמעט בלתי מורגש, לורן מגלה לנו מדוע המסיבה כל כך חשובה לו - הוא מתגעגע לקריטס. בקריטס, כל יום היה מסיבת שדים קטנה. ב"וולפרם והארט" (ושלא לדבר על חייו של לורן מאז שקריטס נהרס) אין מסיבות, וכל מה שלורן עושה זאת עבודה, ויכוחים עם אנשי "תעשייה" ושמירה על מיקומו כסיידקיק קבוע. המסיבה של "וולפרם והארט" היא לא רק דרך לשפר את מצבה של הפירמה, היא גם דרך לשפר את מצב רוחו של לורן, אותו מצב רוח מזופת שמתבטא בשיחות נפש עם המראה. אנג'ל מבין את זה בסופו של דבר בשיחה עם לורן בלימוזינה: המסיבה (וגם הפרק כולו) היא דרכו של לורן להגיע לאור הזרקורים, להשפיע, להפוך ליותר משם ברשימת הקרדיטים. אפילו דמות משנית, סיידקיק קלאסי כמו לורן, צריך לעבור לקדמת הבמה מדי פעם בפעם (סאגת פייליאה, למשל) בשביל לתרום לאנג'ל ובשביל להצדיק את נוכחותו בסדרה. אנג'ל, בהתאם ליכולת האטימות הרגשית שהפגין לא פעם, הוא האחרון שמבין את החשיבות של האירועים הנ"ל ללורן - וכשהוא נכנע, המסיבה יכולה להמשיך.

מהרגע שבו אנג'ל נכנע, הפרק יכול לחזור למי מנוחות בסאגת "אנג'ל לא משתלב עם תפקידו החדש כראש הפירמה שנגדה נלחם במשך ארבע השנים האחרונות וכו'", ולהיות כמעט חסר חשיבות כלורן עצמו. אנג'ל מרגיש חוסר נוחות בסביבות הארכידוכס סבאסיס (כולל הרתעות משתיית דמו של בר שתייה נייד, מה שמחדד עוד יותר את ההבדלים בין אנג'ל ואנג'לוס, ובין אנג'ל ויו"ר וולפרם והארט), בעוד סבאסיס מסכים להשתתף במסיבה כטובה ללורן. ווסלי ופרד לא משתלבים במסיבה, אם כי מסיבה אחרת - הם פשוט לא חיות מסיבות, וספייק לא משתלב כי הוא פשוט לא משתלב בדברים שמחים. ללורן כואב הראש כי כל כובד המסיבה נופל על כתפיו הירקרקות, והמסיבה, כמו חצי מהמשתתפים בה, פשוט מתה. לורן נכשל בתפקידו, ומישהו משתין בכל פינה.

אבל, פתאום, המסיבה משתפרת. כולם מתחילים לרקוד, ספייק שמח, גאן שותה ונהנה, ווסלי ופרד כבר שתויים, ומישהו מתחיל להרוג את האורחים. מוי כיף.

הפתרון, כמובן, פשוט מאוד. ללורן הסירו את השינה, ובמקום לקרוא מחשבות הוא משדר אותן. לורן נפטר מהצורך לישון כי הוא חושב שהוא מרכז הכבידה של לוס אנג'לס וצריך כל דקה פנויה ביום. בהיפוך של סיבה ותוצאה, ב"רוח החיה במסיבה" הוא הופך למרכז הכבידה של "וולפראם והארט" כי הוא הסיר את השינה. כל מה שהוא רוצה מתקיים, המסיבה הופכת להצלחה בגלל שכך הוא רוצה, ואלמלא תופעת לוואי קטנה בצורת ענק ירוק קטלני בחליפת טורקיז (תופעת לוואי זעירה, באמת!), הכל היה מצליח.

אבל לורן, למרות הכל, איננו מרכז הכובד של "וולפרם והארט". הוא סיידקיק. תמיד היה ותמיד יהיה, מלבד בקטעים מסויימים בהם הוא עובר לקדמת הבמה. לורן לא יכול להיות הדמות המרכזית למשך יותר מפרק אחד. לכן ווסלי ופרד חייבים למצוא את השינה שלו ולהחזיר את המצב לקדמותו - לורן הולך לישון, כל מה שהוא יצר מתבטל, ואת הפרק הבא לורן יתחיל רענן, בריא וסיידקיק. כל מה שהתרחש בפרק הנוכחי ייהפך לעוד הערת שוליים ב"וולפראם והארט", ב"אנג'ל חקירות" וב"אנג'ל-הסדרה", שרשרת אירועים חסרת חשיבות ארוכת טווח בדיוק כמו לורן. רק שארית אחת תישאר מהלילה המטורף של לורן: ההרגשה של משתתפי המסיבה, כולל סבאסיס והעובדים שזאת היתה אחת המסיבות הטובות שהיו. והכיסא המושתן של אנג'ל.



כי כולנו צריכים לעבור פעם בכמה זמן לקדמת הבמה. כולנו צריכים להרגיש חשובים, להרגיש בעלי השפעה. כשהבמה היא דרמטית, הדרך היחידה לעבור לקידמתה היא להפוך אותה - לפרק אחד - לקומית. להסתכל על הכל באופן חיובי, לתת לאלכוהול להסיר כמה עכבות, לשכב עם מישהי/ו בלי סיבה, לשחרר את השלפוחית. הדבר היחיד שצריך לזכור הוא שהכל זמני, ובסופו של יום צריך להתעורר בחזרה לדרמה.