מעברים
ביצירה קולנועית מקובל ליצור אפקטים דרמטיים על ידי יצירת מתח בין הוויזואליה לטקסט או בין וויזואליה אחת לאחרת. סצנה שבה דמות אומרת משהו אבל ניכר שהיא לא מתכוונת אליו ואולי אף מתכוונת להיפך הגמור, היא בעלת עוצמה רבה, בעיקר אם הדמות לא משקרת אלא פשוט אינה מודעת לרגשות שלה עצמה. דוגמא לדמות כזו היא קונור, שנקרע בין רצונות הנקמה שלו לסקרנות הנסתרת שלו לגבי דמותו של אביו מולידו. בסדרות של ג'וס וטים מיניר, כמעט כל אלמנט שמופיע מתקשר לאלמנט אחר, מתייחס אליו, סותר אותו או ממשיך אותו. משפט סיום של סצנה יתחבר לתמונה הפותחת של הסצנה הבאה או למשפט פתיחה שלה.

דוגמא ראשונה:
אנג'ל: הוא [קונור] חייב לחזור מרצונו. והוא יעשה זאת. ברגע שהוא יבין מה הוא צריך.
גאן: ומה זה?
קורדיליה: אב.
בסצנה הבאה, מגיעה תגובה של קונור, שמתכתבת עם אותו דיאלוג שהוא לא שמע.
קונור: חדר.

לכאורה, סותר קונור את מה שקורדיליה טענה שהוא צריך, ואת טענת אנג'ל שקונור יחזור למלון, בעוד שבעצם הוא נרשם במלון דרכים. אבל כדי לסתור ולהתכתב בו זמנית עם הסצנה הקודמת אפילו יותר, קונור מציג את הולץ כאביו שגידל אותו. הוא צריך חדר, ולא אבא, כי יש לו כבר אחד.

קונור: אני צריך חדר בשבילי ובשביל אבא שלי.



דוגמא נוספת:
הולץ (לקונור): "השטן יראה לך דברים בוהקים, צבעים רבים".

בהיותו איש כמורה, מתייחס הולץ לאמונה בסיסית בנצרות לגבי השטן שמפתה אנשים על ידי דברים שנראים להם טובים ויפים. אולם הסצנה הבאה מראה את "השטן" בדמותו של לורן מחזיק קריסטל קסום וצבעוני שנועד לעזור לחבורה להתמודד עם ההשלכות של החור לקורטות'. ההקבלה הוויזואלית לדבריו של הולץ לקונור למעשה מנגידה את משמעותם, ומזכירה שגם אם מפלצת ירוקה וערפד עובדים יחדיו, זה לא אומר שהם רעים.

ישנה התכתבות בין טקסט לתמונה במעבר בין שתי סצנות. זו אינה התכתבות סתמית, יש לה משמעות מבחינת נושאי הפרק. דבריו של הולץ לקונור נשמעים כל כך הגיוניים ונשמעים מלאי חסד עד שהצופים עלולים לשכוח באיזה צד הוא עומד ומה באמת מניע אותו. כפי שג'סטין אומרת, להולץ יש יכולת להשפיע על אנשים, גם אם מדובר בשקרים. "לא הכל שקרים", אומר הולץ לג'סטין, שכבר מכירה אותו כל כך ומקבלת את ראיית המציאות שלו.

בבואות
אחרי מספר סצנות התחלתיות, לוחץ מיניר על הגז מבחינת ההקבלה של הדמויות השונות בפרק, והעניינים המעסיקים אותם. גרו גורם ללורן להקביל את מצבם של קונור ואנג'ל למצבם של קורדיליה ושלו עצמו ומראה שהוא יותר מתוחכם ממה שנראה בתחילה. אולם הסצנה שלו משובצת בכוונה תחילה בין שתי סצנות של אנג'ל וקורדיליה כדי להדגיש עוד יותר עד כמה המחויבות הראשונית של קורדיליה היא לאנג'ל. היא מכנה את הבעיות עם קונור "זמניות" אולם ניכר שגרו הוא הזמני פה. המשפחה שאותה קורדיליה מתארת אינה כוללת את גרו, וכנראה כבר אינה כוללת את ווסלי שיושב לבד בדירתו. דווקא כדי להדגיש את בדידותו של ווסלי, אין שום קשר בין הסצנה שלו לזו שבאה אחריה. אבל מייד לאחר מכן, כשהצופים מצפים למעבר לוגי בין קורדיליה שמקבלת חיזיון לגבי אישה בבאר הנרדפת על ידי ערפדים לבין החלטתו של אנג'ל לצרף את קונור למשימת הצלה בבאר עצמו, אנו מגלים שדווקא ווסלי הוא זה היושב בבאר ונפגש עם ליילה. מעבר כזה הוא מסוג הדברים שמבדילים את "אנג'ל" מסדרות רגילות.



סוף הוא תמיד התחלה
סוף הפרק, כמקובל במרבית הפרקים של "אנג'ל" שהינם חלק מעלילה עונתית, הוא באופן טוטאלי בתוך העלילה ובמרכז הדרמה, ולא מעין אפילוג שבו הדמויות מדברות על מה שהיה בפרק. סוף הפרק מורכב ממספר מילים, אחת בכל פעם, אותן אומרים אנג'ל וקונור. אלו מילים שמתרכזות סביב הנושא העיקרי של הפרק - היקרעותו של קונור בין אביו הביולוגי, אנג'ל, לבין האיש שגידל אותו ושימש למעשה כאביו, הולץ. מילים אלו שזורות בתוך המכתב של הולץ שמוקרא בוויס אובר.

אולם המכתב הזה מתברר בסוף הפרק כשיקרי, כמניפולציה שעושה הולץ בבנו על אף הטענה שהוא אוהב אותו. כמו כל מזימותיו של הולץ גם זו מצליחה, הצלחה זו מתבטאת בסוף הפרק על ידי שזירה של מילות הדמויות במה שמכונה בקולנוע montage sequence - צירוף של תמונות קצרות ממקומות שונים המתאר התפתחויות עלילתיות מקבילות. במותו קורא הולץ לבנו "סטיבן", בעוד אנג'ל במכוניתו מקריא בקולו את המכתב של הולץ שמוקדש ל"קונור". קונור מתרוצץ במטרה למצוא את הולץ וזועק "אבא! אבא!". כשהוא מוצא את הולץ בידיה של ג'סטין, מעין אם חלופית לדמות של קורדיליה, פניו מתעוותים, כמעט מתערפדים, אבל הוא נשאר אנושי גם כשהוא קורא את שמו של "אנג'לוס".



אופרת סבון על טבעית
ב"אנג'ל" וב"באפי" יש אלמנטים השאובים מז'אנר אופרות הסבון, כאשר אפילו ג'וס עצמו מודה בזה. בפרק זה, אחד לפני סוף העונה, אלמנטים אלה בולטים במיוחד.

האלמנט המשפחתי הוא הדוגמא הראשונה לכך. כמו במיטב אופרות הסבון ישנם מספר חברי משפחה שמפתחים נאמנויות, יריבויות, מתחים ובגידות שמשתנות לאורך הסדרה בהתאם להתקדמות העלילתית. חלק מהמהלכים העלילתיים מבוססים על "תגליות" של הדמויות לגבי עברן.

אולם בניגוד מוחלט לאופרות סבון ולסדרות טלוויזיה אחרות המנסות כמה שיותר להוביל את הצופים למקומות ברורים וצפויים, כדי שיהיה להם נוח יותר (וגם רייטינג גבוה), הסדרות של חבורת "מיוטנט אנמי" מנסות לבנות על ציפיות הצופים, אך ורק כדי לשחק איתן ולהפוך אותן גם בפרטים הקטנים, כמו מעבר בין סצנות, וגם במהלכים עלילתיים גדולים.

השפה החזותית של הפרק היא קולנועית לחלוטין, רחוקה מהסטטיות המנוכרת של אופרות הסבון, קרובה יותר לסדרות פעולה דרמטיות. הפרק נבנה על השפה הקולנועית המוכרת אך משתדל ללכת צעד אחד קדימה מעבר לקלישאות שניתן למצוא בכל סרט הוליוודי מצוי.

בעוד הדמויות באופרת הסבון לרוב מתוארות כתחמניות, רשעות, טיפשות או כעירוב של תכונות אלו. פרק זה מציג דמויות מרכזיות עגולות, בעלות צדדים רבים ומגוונים, כך שיוצא שאף דמות אינה "רעה" או "טובה" לחלוטין: אנג'ל הוא גיבור בעל עבר מפוקפק, והווה שגם הוא בגוונים של אפור כפי שרצפת המלון עדיין מעידה, וכך גם החלטתו להתעמת עם הולץ ולשקר לקונור; קורדיליה מנסה למנוע ממנו לעשות טעויות וגם מסירה מקונור בצורה על-טבעית את הכעס שבו, אבל מתעלמת מגרו שעזב את כל היקר לו בשביל להיות איתה. גם ה"שטיפה" שהיא עושה לקונור, שהיא מעשה חיובי, יש בה גם צד מפחיד - היא נראית כמעשה של שטיפת מוח שרק ישות בעלת כוחות על כווילו בשיא כוחה ודרוסילה מסוגלות לו; הולץ מגלה צדדים של אבהות ורוך ומצטייר כזקן עייף ומעורר חמלה על אף המניפולציות שהוא עושה בדמויות האחרות. הוא אף מכריח את ג'סטין להרוג אותו בדרך מזוויעה; ג'סטין, ציידת הערפדים בעלת המוסר המפוקפק ששיספה את גרונו של ווסלי, מוצגת הפרק דווקא כקורבן, של ערפדים, של וולפראם והארט ושל הולץ. ניתן לפתח אמפטיה כלפי כל הדמויות הללו בשלבים שונים של הפרק.



מה עובר על קונור?
אישית, לא הצלחתי לפתח אמפטיה דווקא כלפי קונור, שעומד במרכז הפרק. הוא אמנם אינו חד ממדי אבל השנאה הטבועה בו, גם אם לפעמים יש בה איים של שמחה ותאוות נערית, מהווה מעין מחסום שגם הכישוף המסמא של קורדיליה אינו מצליח באמת לבקע. הילדות שלו בקורטות' עדיין הופכת אותו לדמות שנדמה לי שכמעט בלתי אפשרי להזדהות איתה גם אם אתה נער מלא באיבה כלפי העולם, כיוון שהיא אינה מגיעה ממקום של הזדהות עם הדמות. מכל הדמויות, אנו יודעים הכי פחות על עברו של קונור, על קורותיו בקורטות', ועל מה שעיצב אותו. נדמה כי גם אם היו מוסיפים פלאשבקים לעברו, הוא עדיין מעוצב כדמות שנועדה על מנת שלא יאהבו אותה, ושלא יכירו ויזדהו איתה. זוהי הנקודה החלשה בעלילה כמעט מושלמת של פרק כמעט מושלם בתוך עלילה עונתית שנותרה ללא "רשע עונתי", ועם רצף של דמויות מרכזיות שפועלות מתוך מצוקות שונות.





בעולם הטלוויזיה, הכותב הוא המלך, ובמקרה של "ברכה" לטים מיניר יש שליטה מלאה. אמנם הדמויות נוצרו על ידי ג'וס וודון אבל מיניר כתב את הפרק, ביים, הפיק אותו מנהלתית, והוליך את "אנג'ל" למקום בו היא נמצאת.